בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קוקטייל נפיץ

עוצם עין אחת

תגובות

טום בר - "ניו יורק", גלריה זומר, תל-אביב

"קרשנדו" - אוצר יונתן הירשפלד, גלריה זומר, תל-אביב

צמד התערוכות המוצגות כעת בגלריה זומר - זו המרכזית של האמן האמריקאי טום בר וזו המשנית באצירתו הטעונה של יונתן הירשפלד - מנוגדות זו לזו עד כדי מאבק פנים-גלריסטי, הממשיך להתגושש בראשם של המבקרים. זה מאבק בין הפוסט מינימליזם המושגי של בר לבין החתך המדמם של הירשפלד בתולדות האמנות. בר, שזו תערוכת היחיד הראשונה שלו כאן, מחצין מרחב פנימי וקורא לו בשם "ניו יורק"; זו מושגיות סגפנית של עטיפות, קליפות, זיכרונות, "רליקים" מעידן אחר, שבר רכש ב-- eBay מחבר בין נגישותו של העולם הווירטואלי לידניות ויוצר אסתטיקה יפה ומרגשת. הכל נאסף בניו יורק, שבה הוא חי ויוצר: "הריקבון המובנה של העיר (...), הזוהר האפלולי שלה והמרופטות הזוהרת שלה". כל עבודה נאה לגופה, אך נאה ומושכל גם האופן שבו הוא יוצר את החלל מסך כל הפרטים.

"שיח ניו-יורקי" מתרחש במרכז החלל, והוא משחק דומם ונאה של "כיסאות מוסיקליים". בימה נמוכה ומוארכת, משובצת בריבועי מראות המקיפות את כיסאות העץ השחורים, כיסאות מבתי קפה של פעם - יוצרים ביניהם רב שיח של פניות והפניות גב. לכיסאות יש נוכחות פיסולית-אדריכלית, הבאה בדברים עם המודרניזם. זו מול זו תלויות בריחוק "מנהטן אחרי חצות" ו"נמוג בשקיעה מנהטנית", שהן העבודות היפות בתערוכה: שני מרובעים גדולים של עץ צבוע, האחד בשחור והשני בכתום, שלכל אחד מהם מחוברות עשרות עטיפות ריקות של תקליטי סינגלס, מטפסות חלקית זו על זו, חודרות לא חודרות אל העיגולים הפנימיים. קודקודי הנעצים נהפכים למראות זעירות, רנסנסיות, שדמותך משתקפת בהם. אלה הם "תבליטים" של אור וחושך אורבניים, שהומרו בדמיון היוצר לחומרים אחרים.

נעצים משמשים את בר גם ב"בגדים עזובים (אחרי "דיוקן עצמי" של רוברט מייפלתורפ)": צבא נעצים מהדקים אל ריבוע מושחר ז'קט צמר וחולצת גבר, מהדקים לאורך קווי המתאר החיצוניים והפנימיים, בתנוחות המשמרות אשליה של נוכחות ותנועה, גבריות וגופניות. אחד משרוולי החולצה משתלשל רך וחופשי לעצמו, שובר את הריבוע, ויפה גם משחק הטקסטורות השונות. זה "דיוקן עצמי", הלוכד את האסתטי והכאב שבדיוקנאות מייפלתורפ, שגר באותו רחוב של בר. מחוות זיכרון נוספת היא "הערות על מחנה": מיטת שדה-אלונקה של פליטים או פצועים, שכוסתה בשלוש שמיכות צמר אדומות מתאווה. לידה תלוי תצלום דיוקנה של סוזן סונטג הצעירה, שגרה בלונדון, גם היא שכנתו של בר, נגיעה המעניקה למיצב האסתטי עומק רגשי. לאורך הקירות, בגובה נמוך כבריכה לא עמוקה, תלויים וילונות שחורים וצרים, שבר מכנה את הקצר שבהם "חצאית קיר שחורה (של גבירתנו של החלונות)" ואת הארוך - "חצאית קיר שחורה (של גבירתנו של המדרגות)". אלו הם וילונות מבית קולנוע ישן, שנקנו באי.ביי וקודשו לכסות את החולין, את המסתורין הריקני של הקיר.

בחדר הפרויקטים ממשיך המפעל המבורך של גלריה זומר להציג תערוכות קבוצתיות קטנות ומהודקות, המרחיבות את הגבולות הגלריסטיים הצרים אל אוצרים, אמנים ונושאים חוץ גלריסטיים. הפעם רקח האמן יונתן הירשפלד קוקטייל נפיץ במיוחד, היוצא נגד הטענה של גדעון עפרת על העלמותו של נרטיב מרכזי באמנות הישראלית הצעירה, והטענה הנגזרת ממנה על אובדן המרכיב ההיסטורי. הירשפלד בורא סצינה תיאטרלית דרמטית הדחוסה בחלל הקטן כנתח נארטיבי-היסטורי, המאיים לפשוט על המינימליזם הרזה שבחלל הסמוך.

יגאל תומרקין גויס למשימה, לצד שני אמנים צעירים, והחיבור ההיסטורי והאמנותי ביניהם לבינו הוא אורגני לחלוטין. מעניין לגלות את תומרקין מחדש, תומרקין במיטבו, להיווכח עד כמה הוא חי ועז, הקול הייחודי הזה שאינו חושש להיות נארטיבי, היסטורי וזועם. בחזית ניצבים שני פסלי עמוד, כפמוטי ענק, שבהם מתיך תומרקין קטעי אנוש גדומים עם אלמנטים זרים של מכונת ההיסטוריה שהשתבשה. כמו פסליו הטובים יותר של תומרקין, גם הם קורנים מעוצמה אלילית. אלה הם פסלי מלחמה הסוגדים לשלום נכה, פסלי ברזל המטמיעים את זכר האבן והעץ.

בטבור התמונה התלת-ממדית ניצב פסלו של צוקי גרביאן: פסל בגודל טבעי של "מריאן" מן המהפכה הצרפתית, פסל עז מבע של אשה חשופת חזה המובילה אחריה המונים לא נראים. מריאן של גרביאן היא חלק מעמוד "מקדש יווני", הנושאת על ראשה את כותרת העמוד כמשא ההיסטוריה. זה פסל המצוי עדיין במצב של היווצרות ובו בזמן הוא כבר ישן ונטוש; את גופה המורעב מפלחים מבפנים מוטות ברזל חלודים (מוטיב תומרקני מובהק), כמו מוטות בנייה בכפרים יווניים וערבים שבנייתם אף פעם לא תחדל. עבר, הווה ועתיד עקודים בפסל בעוז, אבל כדאי לשים לב לעדינות פרטי השמלה היצוקים בבטון הגולמי.

עמוק יותר בכל צד ניצבים שערי הגיהנום של תומרקין, ועליהם תלויות שאריות של בני אנוש הנתונות לחסדיה של מכונת עונשין חסרת שחר. השער השמאלי מתפקד גם כמין מזבח למולך משוער וחידתי. על הקיר האחרון, הסוגר את התמונה כתפאורה, תלוי ציורו הפנורמי של הירשפלד עצמו: חיזיון של מזבח בארוקי, כמו במאוזוליאום לאפיפיור זה או אחר. דמויות אדם המפוסלות בשיש; כתר של נשים עירומות וכנועות, הנושאות על ראשן את דמות הגבר העירום, השרירי, הנושא את מבטו אל הנצח. על החיזיון הזה הירשפלד שופך דם צמיגי, המחלחל בגופים ומחיה את הארוטי והפורנוגרפי במחזה הגיהנום הגותי הזה. בציור של הירשפלד יש משהו בעייתי, גדוש ודביק מדי, אך במבנה שהקים הוא נראה כחלק ממערך הנותן לו הצדקה וגיבוי של יום דין אחרון, שאנו מובלים אליו כצאן לטבח.

בקרוב ייפתח האגף החדש של מוזיאון תל-אביב לאמנות, שישמש לתצוגת קבע של אמנות ישראלית לדורותיה, ואשר אותו הגה והביא לידי מימוש הפרופסור מרדכי עומר, מנהלו ואוצרו הראשי של המוזיאון ואחד מעמודי התווך של האמנות הישראלית, שהלך בשבוע שעבר לעולמו. יש לקוות שהאגף החדש יהיה יד לשמו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו