בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפתוח את הבטן ולהציג את הקישקעס

סופר שהתייאש מהמסחור של הספרות מראיין את עצמו על חיים בצל המוות, על חתולים ובעיקר על הכתיבה

תגובות

בראשית קיץ 1955, וליתר דיוק - ביום השני של החופש הגדול, שניים ביולי - פקד אסון גדול ונורא את בית זרע, קיבוץ שליו ועמלני בן 28 בעמק הירדן. שריפת שדות שפרצה ממערב לירדן ולובתה ברוח המערבית דילגה מעל הנהר, הסתערה במעלה הגבעה והתקרבה לבנייני המוסד החינוכי בקעת כנרות שבראש הגבעה; מטח רוח עז שנחבט במדרון התלול יצר מערבולת אש, שבתוכה נלכדו שניים מתריסר הנערים והמבוגרים שנלחמו באש. השניים - אהוד הררי, בן 17.5, ויואב הלוי, בן 15.5 - נכוו אנושות והובהלו לבית החולים בפורייה, שנפתח שנתיים קודם לכן. אהוד מת לאחר עשר שעות, ומותו היה כואב במיוחד. שנתיים וחצי קודם לכן מת אביו, צמח הררי, מסיבוכים בעקבות התפוצצות המעי העיוור. יואב, שזה עתה סיים כיתה ט', הוגדר פצוע אנוש במשך ארבעה חודשים, וכשיצא מכלל סכנת חיים החל בתהליך ריפוי ושיקום שנמשך חמש שנים.

במצגת שהכנתי ליום הולדתי השבעים, אני אומר לעצמי המראיין אותי, כתבתי "נעורי כלו באש".

הפתיח המצמרר הזה לראיון עם הסופר יואב לויטס הלוי נועד למשוך תשומת לב לספרו "החתול שלי מופיע בפעם השמינית / אוטוביוגרפיה חלקית" (ספריית פועלים, 2011), שהגיע בימים אלה לחנויות הספרים, ואותה שריפה נוראה משנת 1955, כמו גם חמש שנות הריפוי והשיקום שבאו בעקבותיה, הן נושאו של אחד הפרקים המרכזיים בספר, הפרק הקרוי "חיים בסימן האש".

אגב, את השאלה הראשונה שרשמתי לי לא הספקתי לשאול מפני שהמרואיין התפרץ באותו פתיח ופשוט השתלט לי על הראיון. לכן אני ממהר להציג את השאלה הבאה: מה זה הדבר הזה - ראיון עם עצמי?

"ב-1978, כאשר התפרסם הרומאן הראשון שכתבתי, ?פיטקרן' (שוקן, 1978), פנו אלי מהטלוויזיה (תחנה אחת, שחור-לבן), והציעו לי להשתתף בתוכנית הראיונות ?טנדו' של ירון לונדון. דחיתי את ההצעה, גם מפני שאני ממש לא פוטוגני אבל בעיקר מפני שרציתי שהספר ידבר, לא הסיפור האנושי שמאחוריו. אבל היום - בלי לפתוח את הבטן ולהציג את הקישקעס קבל עם ועדה אי אפשר להגיע לקוראים, שלא לדבר על קוני הספרים, שהם החמאה והריבה על לחמו של הסופר. אז אני מוותר על עקרונות נעלים כי חשוב לי שאנשים רבים ככל האפשר יקראו את הספר. יש בו מסר חשוב וכמה תובנות מעניינות ונקודת ראות לא-שיגרתית, שממנה אני משקיף על אותו חלק מחיי שקשור למוות, וליתר דיוק - לגסיסה, ולהתמודדות עמה. ואם תגיד שאני מפרסם ומייח"צן את עצמי, אומר לך ?אם אין אני לי - מי לי?"

אפילו לא עלה על דעתי, מצטער. מה שרציתי לשאול הוא זה: נהוג לומר שאף אחד עוד לא חזר מהמוות כדי לספר למוקירי זכרו איך זה שם; אתה חולק על כך?

"חלילה! מהמוות עצמו אין חזרה, אבל מגסיסה אפשר לחזור, עובדה - זה מה שקרה לי, ולא פעם אחת בלבד: כמה וכמה פעמים הייתי במצב שהרפואה מגדירה ?אנוש', מצב שאין לו משך זמן מוגדר, לפעמים כמה שניות לפעמים כמה ימים ולעתים נדירות, כמו מה שקרה לי אחרי השריפה, ימים רבים. מניסיון החיים והמוות שלי אני יכול לומר שבמצב הזה, ההכרה, המודעות העצמית, נוטה להתנתק מההוויה הפיסית, מהגוף הסובל הנלחם על הישרדותו, ובלשון פשוטה יותר: אתה חווה הזיות מהזיות שונות, חווה בקטעים, לא בהמשכיות, ובהזיות האלה, בגסיסה, קורים לך כל מיני דברים, חלקם בגלל אירועים גופניים - חום גבוה מאוד, למשל, הוא קרקע פורייה להזיות כאלה. הספר הזה הוא סיפור ההזיות האלה.

"הספר מורכב משני חלקים, ואני מקווה שמלאכת ההרכבה עלתה יפה: החלק הראשון הוא האוטוביוגרפי, שמונת סיפורי הכמעט מוות שלי כפי שאני זוכר אותם, זו האוטוביוגרפיה החלקית שהיא חלקו השני הבלתי נפרד של שם הספר; החלק השני, סיפור התחושות החוויות והזיכרונות שבהם נסחפתי והתערבלתי בהזיות הנ"ל, הוא בדיוני, כמובן, כלומר - כמעט בדיוני".

מה זאת אומרת?

"החוויה המיטלטלת הזאת, ההיסחפות אל התהום השחורה הפעורה ומצפה לי, זכורה לי במלוא עוצמתה, אבל הסיפורים הקטנים שאני מספר ל'אינלו', לא הייתי נשבע שכולם אמת לאמיתה מבחינה הביוגרפית".

מה פשר הערבוב הזה של יהדות ונצרות וטכנולוגיה מתקדמת של מחשבים ואינטרקום?

"'אינלו', כמובן, הוא החלק הבדיוני, הוא מעין אלטר-אגו שלי, אני-אחר. הוא מייצג את רגעי הפיכחון שמבזיקים מדי פעם במערבולת ההזיות, רגעים שבהם שאלתי את עצמי אם כדאי להמשיך ולהילחם. אם ?אינלו' הוא האני-האחר שלי, הרי הוא מייצג את התרבות שלי: שכלתנית, רבגונית, יהודית-חילונית, כפי שעוצבה מהילדות הבטוחה והחמה בקיבוץ וכלה בחו"ל, במסעות באירופה ובאמריקה, הספרים שקראתי, האנשים שהשפיעו עלי, לטובה ולרעה, וכל שאר מרכיבי הסלט האנושי ששמו כשמי".

ומה עושים החתולים בתרבות הרציונלית שלך?

"הם פשוט הופיעו והתנחלו לי בספר ובהתחלה, כשניסיתי לגרש אותם ב'קישטה', הם צחקו עלי ונשארו".

אולי הם ההשראה, המוזה?

"אין סימוכין לפרשנות שהחתולים הם ההשראה

והמוזה וכל היתר. אם כבר, ובלי ניגוד העניינים המובנה ביחסים כותב/קורא את עצמו, הייתי אומר שהחתולים הם קולו של השכל הישר, של ההיגיון הצרוף, של כוח החיים ויצר ההישרדות".

אם כך, מנין ההשראה?

"אני לא יודע איך זה עובד אצל סופרים אחרים. יש לי ספר אחד, ?פיטקרן' הנ"ל, שאני יכול להגדיר בדיוק את הזמן והנסיבות שבהן נזרע זרע הבדיון שהספר היה יבולו, אבל זמן ונסיבות הם לכל היותר הרקע להשראה, לא ההשראה עצמה! בכל אופן, כל מה שאני יכול להגיד, ביחס לספר הזה, הוא שלפני כחמש שנים חייתי, במשך זמן רב למדי, מצוקה נפשית מטרידה שהיתה קשורה הן להידרדרות בבריאותי והן לעובדה שיצאתי לפנסיה והרגשתי ריקנות וחוסר תוחלת. הפקודה הבדיונית הזאת ?כתוב!' חילצה אותי מהסבך".

אם כך, היית מסכים אתי אם אגדיר את החתול כחשבון נפש?

"למה לא? אני לא מתעסק בהגדרות ובפרשנויות, את אלה אני משאיר למבקרי הספרות, לקוראים ולחוקרים/ות באקדמיה. אני מקבל מעצמי פקודה ?כתוב!' - וכותב".

אנחנו יושבים בחוץ, מתחת לפרגולה המצילה על הכניסה לבית הדו-משפחתי צמוד הקרקע שבשכונת הווילות, בקצה הדרום-מערבי של הקיבוץ. הכניסה לבית מגודרת בשני דקלי וושינגטוניה כה גבוהים עד כי קשה להאמין שנשתלו ב-1984. הגינה פורחת כעת, באביב הקצרצר של עמק הירדן, במלוא הדרה: נוריות וכובע נזיר, פרזיות ואמנון ותמר, תורמוסים כחולים ליד בוגנוויליה מנונסת לוהטת באדום, פטוניות וורבנות בכחול ואדום, ורוד וכתום וצהוב.

"הגינה היא גם הפיסיותרפיה שלי וגם הפסיכולוג שלי. אני מוצא הרבה רוגע ונחמה במחזוריות של חיי הצמחים והפרחים. היא משרה ביטחון, אמונה בהמשכיות המעגל הזה שיש הקוראים לו ?מעפר באת ואל עפר תשוב'".

ב"אתה עוד כאן?", הפרק האחרון של הספר, אתה טוען ל"אינלו" שמגיע לך כבר להיכנס ולעבור בשער השמים, מפני שעשית כמה דברים טובים בחייך, עזרת לאנשים שהזדקקו לעזרה. יש לך טיעון הרבה יותר טוב: כל הסבל שסבלת, המיתות והחתולים.

"אני לא שייך ל'דור האני'. כאן אני אנכרוניסטי לגמרי, נאמן בלעדית ל'דור האנחנו'. אני לא אוהב, בלשון המעטה, את ה'מגיע לי'. אדם נבחן במידת האחריות שהוא לוקח על חייו".

ועל מותו?

"בבוא הזמן. עדיין אני יכול לכתוב, ואפילו לפרסם, עדיין אני נהנה מהעבודה בגינה, מטיולים בדרכי הנוף היפהפיות של הגליל ומכמה חברים/ות טובים/ות בקיבוץ ומחוצה לו, ובעיקר - אני אוהב ונהנה ושמח למלא את תפקיד הדוד והסבא לשלושת האחיינים הצעירים שלי - הזמן הנכון עוד לא הגיע. תאכל מהתמרים האלה".

טעים מאוד.

"פעם, כשכבר הייתי נכה ומוגבל בתפקוד, עבדתי קצת בתמרים, בגדיד, מיינתי תמרים. זה היה לפני בית האריזה האזורי, כל העבודה נעשתה אז בבית, במטע ובבניין של רפת א', שהפרות עברו ממנו לסככות הפתוחות המודרניות. זו אותה רפת שמופיעה בסיפור ?קוץ התמר'. אמא שלי, שהיתה אלופת החולבות בידיים, עבדה שם גם בערבים, חלק נכבד וזכור לטוב מילדותי עבר עלי שם, ב'ריח הזבל ניחוח חציר'".

הילדות שלך זכורה לך לטובה? הרי לא עובר חודש בלי שבן/ת-קיבוץ יתארו את זוועות החינוך המשותף?

"גם זה היה, ואני בהחלט לא צובע את הילדות שלי בוורוד, אבל מאחר שאני אדם רציונלי, אני יודע לבור את המוץ מהתבן, לראות את כל התמונה, לא רק את החלקים החריגים שבה, ואני חוזר ואומר. כל מה שילד צריך בשנים הראשונות לחייו: אהבת אם ואב, משפחה גרעינית קטנה ומשפחה גדולה תומכת ומלבבת - הקיבוץ כולו - חום וביטחון והצבת גבולות ויד מכוונת בלימוד אורחות החיים בעולם הקטן העשיר בחוויות ותגליות, כל זה היה לי, ועוד יותר! אז נבהלתי כמה פעמים מפני שצעדיה הכבדים של שומרת הלילה העירו אותי, אז מה? לעומת זאת לא פחדתי מעולם מיללות התנים בלילות, גם כשהן נשמעו קרובות להפחיד, מפני שישנתי במיטה שלי, בבית הילדים שלי, מוקף בחברי בני גילי ושומרת הלילה היתה באה במרוצה להרגיע אותנו: ?זה רק התנים, הם מעבר לגדר, רחוק רחוק!'"

יש עוד משהו שתרצה לספר על חייך? הרי הם חיים עשירים, מלאי פעילות ויצירה, קשרים אישיים מרתקים ותפניות מסקרנות.

"לא. אני מעדיף להשאיר אותך, ואת הקורא המזדמן, עם טעם של עוד".

אולי תסביר אם כן מה פשר השם שלך? זה אופנתי עכשיו אצל נשות קריירה, אבל אני מכיר מעט גברים בעלי שני שמות משפחה.

"בתעודת הלידה שלי, תעודה באנגלית מפני שנולדתי בימי המנדט הבריטי, שם המשפחה שלי הוא לויטס, וזה השם שאבא שלי הביא מליטא, הארץ שבה נולד. הסיומת היא קידומת למעלה, שפירושה, הלוי. הורי החליטו לעברת את השם ובאופן הטבעי ביותר בחרו בשם ?הלוי'. אגב, ב-1963, כשבאתי להירשם באוניברסיטה בירושלים, שאלה אותי הפקידה, בכל הכבוד הראוי, אם אני בנו של בנימין הלוי. עניתי לה שכן, כמובן, ורק כעבור רגע הבנתי שהיא מתכונת לשופט העליון בנימין הלוי, שישב בראש חבר השופטים במשפט אייכמן, וכמובן שהסברתי לגברת שלא מדובר באותו בנימין הלוי".

ומדוע החזרת את הלויטס?

"כדי לייחד את עצמי. גם אבי פירסם כמה ספרים: שירים, הומורסקות מהווי הקיבוץ הצעיר, סיפורי ילדים ומחקרים במקרא, וכשפירסמתי את ?פיטקרן', הרומאן הראשון שלי, חשבתי שכדאי ועדיף ליצור מרחק מסוים ייחוד. נוסף לכך, באוניברסיטה למדתי, בין היתר, גם תלמוד, אם כי בגישה מדעית-מחקרית, ובין היתר גיליתי שבין חז"לינו היה גם ?לויטס איש יבנה'".

הסיבה השנייה היא אנקדוטה חסרת משמעות, ואילו הראשונה מחזירה אותי לשאלה הקודמת שלי על החיים שלך.

"שאלה שעליה אני מעדיף לא לענות, לפחות לא עכשיו".

יואב לויטס הלוי

***

פייר פאשה (Pachet) הוא סופר צרפתי-יהודי הידוע למתי מעט, למיטיבי-קרוא, ההולכים אחר האי-צעקנות שבספרות. ספרו, "האוטוביוגרפיה של אבי" הוא אבן חן צרפתית נדירה, שבה, דרך סיפור-חייו של אביו, מהגר יהודי מאוקראינה שמצא מקלט בצרפת הנערצת עליו, מתאר פאשה את סגידתו-שלו לתרבות הצרפתית.

מי שתירגם לעברית את יצירת המופת הזאת לעברית לפני שנים אחדות היה קרוב משפחתו הישראלי של פאשה, הסופר הלא-נודע לא-פחות יואב לויטס-הלוי, איש קיבוץ בית זרע, שהוציא לאור ספרים הרבה, וכמתרגם העשיר את ספריותינו בתרגומיו מצרפתית, אנגלית ומהספרות הדרום-אמריקאית, אך מבחינת היח"צנות מעולם לא שיחק לו המזל. גם לא באחרונה, כשיצא לאור ספרו "החתול שלי מופיע בפעם השמינית" בספריית פועלים, ושוב נתקל בבעיה הידועה, שיחסי הציבור של בית ההוצאה אינם יודעים "איך למכור אותו", שהם שלחו את הספרים למערכות העיתונים ולמבקרים ולאמצעי התקשורת, ושהם "מנדנדים להם" לפרסם דבר מה על הספר וללא הועיל.

מתוך ייאוש סרקסטי, ייאושם של אותם קורבנות רבים של המסחור הספרותי, שאינם מושכים או יפים או צעירים דיים להצטלם למגזינים הנחשבים או לטלוויזיה, של כל אלה שנואשו מן הראיון המגזיני הגואל-כביכול שבו "ייחשפו" על ידי סיפור חיים שערורייתי שיוציא את שמם לתהילה, החליט יואב הלוי, ערב פתיחתו של שבוע הספר העברי, לקיים ראיון עם עצמו, שבו הוא שואל את השאלות ומשיב עליהן, מחקה את כל דרישות הז'אנר אך בידיעה שהגאולה לא בוא-תבוא.

ב"צ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו