עייפות

נועם שדות
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נועם שדות

עייפות

היא אמרה לי שאני עיף

ובכלל מי יודע אם אני

עיף או לא, רק אני יודע

ואני מבלבל איפה נמצאת

עיפותי, האם בשתי כוסות הקפה

שלא שתיתי הבקר או במלאי הכדורים

שלקחתי. מה פתאם? עיפותי נמצאת

בנשמתי, שם היא קבורה עמק עמק,

מחכה לצאת, לנקדת הזמן הנכונה

וכשהיא יוצאת, היא עושה שמות בכל

יקירי. עיפותי, נשמתי, אל תצאי,

השארי בנפשי, שם אזרק לך תה,

קפה, בלי סוף, כדורים, אתן לך, ואז

תגדלי ותשגשגי, אבל תשארי שמורה

בכספת לבי.

גוף מפוסל

ראיתיה לראשונה בחלון הראוה

אשה קטנה, יפה,

מעגלת מעט,

התאהבתי בה מיד.

רק דבר אחד העיב

היא היתה שם, ואני כאן,

פוצצתי את החלון בשתי

מכות אגרוף

לקחתיה, חבקתיה, נשקתיה,

היום כשאני יושב בכלא על פריצה,

דבר אחד מנחם אותי,

גופה המפסל של נערתי.

צואר קצר,

הוא צוארי,

אטיות פסיכומוטורית

פושטת בי,

המחלה מהדהדת,

כובשת,

רק דבר אחד עוזר לי

להתנחם בלילות החרף הקרים

בבת המין

של אשתי.

ציפור הלב

"מי לא פרסם אותך?"

היא שואלת ומיד יוצאת

להגנתי, הצפור הקטנה שבלב

שדואגת ששוב ושוב אבל

שוב ושוב אהיה במרכז

הענינים.

חלל עמק אני מרגיש בלב

כאשר כתב העת החליט לפרסם

את האויב מספר 1 שלי ולא

אותי. חלל שמעמיק עם הזמן

ואין תרופה לרפאו

רק כדור לבן עגל, עם

קצת צבעים מצבעי הקשת,

מעטר בעטורי היהודים,

רק הוא יוכל להוציאני

מברוך זה, וכדור זה

אינו בידי.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ