בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עמים נבחרים: מקורות מקודשים של זהות לאומית" מאת אנתוני סמית | יום הנבחר

מה משותף לציונים ולאפריקנרים? לארמנים הגרגוריאנים ולאתיופים האמהרים? לג'ורג' בוש הבן ולברק אובמה? אנתוני סמית בוחן ב"עמים נבחרים" איך משפיעות מסורות דתיות, ובראשן רעיון הבחירה, על עיצובה של זהות לאומית

תגובות

עמים נבחרים: מקורות מקודשים של זהות לאומית

אנתוני ד' סמית. מאנגלית: איה ברויאר. מוסד ביאליק, 349 עמ', 96 שקלים

תשאלו סטודנט למדע המדינה או להיסטוריה על שורשי הלאומיות והוא ישיב לכם כי עליית התנועות הלאומיות, תחילה באירופה ולאחר מכן מעבר לה, מקורה בתהליכי החילון בעקבות עידן הנאורות ובירידת מעמד הדת והכנסייה, כאשר נלווים לכך עקרונות המהפכה הצרפתית המעוגנים בתפישת ריבונות העם. המהדרין יוסיפו כי כל זה קשור כמובן בתהליכים מקיפים יותר של מודרניזציה, עיור ותיעוש, והידענים גם יאמרו כי כתוצאה מכך נוצרו קהילות מדומיינות (Imagined Communities) חדשות, שעצם היווצרותן סייעה לבורגנות העולה ליצור שיח הגמוני חדש. המעמיקים בנושא אף יעידו כי במקביל השפיעה הרומנטיקה על גיבושם של מיתוסים שביקשו להעניק לתנועות חדשות אלה ממדי עומק היסטוריים. מהתשובות האלה ברור כי הביבליוגרפיה הכוללת את כתביהם של ארנסט גלנר, אריק הובסבאום ובנדיקט אנדרסון נקראה והופנמה כהלכה: ברור כי הלאומיות היא תופעה - אם לא המצאה - מודרנית, ועלייתה חלה במקביל לירידת מעמדה של הדת במרחב הציבורי.

זה כמובן נכון, אבל משאיר עדיין כמה שאלות פתוחות, שחלק מהן עלה לשיח הציבורי והאקדמי בעקבות התפרקותה של המדינה הסובייטית ל-15 מדינות לאום, ועוד יותר לנוכח שורת הסכסוכים הלאומיים האלימים שהביאו להתפוררותה של יוגוסלוויה, שנתפשה על ידי רבים כסיפור הצלחה על-לאומי. כאשר סרבים וקרואטים, בוסניאקים וקוסובארים נלחמו זה בזה, לא היה אפשר להתעלם מכך כי דווקא הממד הדתי סייע להקצין מלחמות אלה, ובוודאי היה חלק אינטגרלי מהבניית הזהויות הלאומיות של הצדדים הנצים: הסרבים העלו על נס את דתם האורתודוקסית, הקרואטים את הקתוליות, הבוסניאקים את האיסלאם. דבר אחד שסרבים וקרואטים שנלחמו וטבחו אלה באלה הסכימו עליו הוא שהם מגינים על אירופה הנוצרית מפני הסכנה האיסלאמית. ברור כי להיבטים אלה היתה השפעה עצומה על המוביליזציה של הצדדים הלוחמים, והייחוס שלה רק למניפולציה פוליטית מוצלחת מצדם של מנהיגים ציניים כמילושביץ בסרביה וטודג'מן בקרואטיה רק מחריף את השאלה: איך אפשר להשתמש בנימוקים דתיים אלה אם הם לא היו, באיזשהו מקום, משוקעים עמוק בתודעתן של הבריות, למרות עשרות שנים של אוניברסליזם טיטואיסטי-סוציאליסטי שדגל ב"אחווה וידידות".

באזורנו ברור כי קשה להתעלם מן הממד הדתי שיש להיבטים מסוימים של הציונות, כפי שיש מקום לאיסלאם בהיבטים מסוימים של הלאומיות הערבית (אפילו ערבים נוצרים מכבדים את מוחמד - לא, חלילה, כאחרון הנביאים, אלא כמי שתורתו הוליכה את הערבים לכיבושיהם המרשימים באזור). אז מתחילים גם לשים לב לכך שהלאומיות הפולנית קשורה בכל זאת איכשהו לקתוליות, כי אפילו ממשלה יוונית סוציאליסטית מושבעת לתפקידה על ידי הפטריארך האורתודוקסי, ורפובליקאים צרפתים רואים בלואי התשיעי ("הקדוש") את מייסד המדינה הצרפתית; ועל האירים וזיקתם לקתוליות אין מה לדבר.

מה קורה כאן? אחד החוקרים שניסה להתמודד עם סוגיות אלה הוא אנתוני סמית, מייסד התוכנית ללימודי לאומיות ואתניות בבית הספר הלונדוני לכלכלה ולמדעי המדינה. בספרו הקלאסי, "המקורות האתניים של הלאומיות" (1981), הוא עמד על כך שככל שהלאומיות הפוליטית היא תופעה מודרנית, הרי תנועות לאומיות הדורשות עצמאות וריבונות בעת החדשה שואבות בכל זאת חלק מהלגיטימציה ומהאידיאות שלהן, וגם מיכולת גיוס האהדה ההמונית, מהזיקה להמשכיות של תודעות היסטוריות הקשורות בגיבושים אתניים טרום-מודרניים.

לפי גישתו של סמית, ביסודה של כל לאומיות מודרנית מצוי גרעין אתני היסטורי שיש לו ממדים של המשכיות יחד עם יכולת של השתנות, והוא משמש בסיס לזהות הלאומית המודרנית גם אם הוא פתוח לקבוצות אחרות ורואה עצמו כחלק מסדר אוניברסלי המאורגן לפי חטיבות לאומיות. במלים אחרות: הלאומיות אינה רק המצאה מודרנית ואינה רק מכשיר בידי אינטרסים כלכליים וחברתיים אחרים. לפי סמית, התפישות האינסטרומנטליות השונות בחקר הלאומיות לא רק שאינן נכונות היסטורית - הן גם אינן מצליחות להסביר את עוצמתה של הלאומיות ויש בהן מידה לא קטנה של רדוקציה, כאילו הלאומיות היא ביטוי למשהו אחר (כלכלי או מעמדי). לפי גישתו, הלאומיות היא ביטוי לעצמה ושואבת את עוצמתה מכך שהיא מעוגנת בתודעות היסטוריות עמוקות של בני אדם. כמובן שאין הוא סבור כי היא נובעת מיסודות ביולוגיים של גזע ודם, אלא מתודעות אנושיות קונקרטיות, שהן תמיד פרי התפתחות היסטורית ופתוחות לשינוי, ולכן הבנת התפתחויות כלכליות וחברתיות היא חיונית. אך מי שמחפש את יסודותיה של הלאומיות בגורמים אחרים לעולם לא יבין את כוחה ועוצמתה. בזאת טעו הן המרקסיזם הקלאסי והן הליברליזם האינדיבידואליסטי.

נכנסו בברית

"עמים נבחרים", שהופיע ב-2003 וניתן עתה לקוראים העבריים, הוא המשך לגישה האינטגרטיבית הזאת של סמית, ומוסיף לה היבט שברור מדוע ניסו רבים להתרחק ממנו אחרי זוועות מלחמת העולם השנייה. מחקריו הקודמים של סמית הביאו אותו למסקנה כי אי אפשר להתעלם מן הדרך שבה מסורות דתיות השפיעו על עיצובן של תנועות לאומיות מודרניות. עתה הוא נפנה לממד נוסף שלדעתו משותף למרבית התנועות הלאומיות: יסוד הבחירה, שמעניק ללאומיות ממד של קדושה. כך מופיעים בספר דיונים בשאלת הברית, קדושתה של המולדת ומעמדם של גיבורים היסטוריים ומיתולוגיים. סמית מודע לכך כי כל דיון כזה כרוך בצעידה על קרקע מסוכנת, אך לדעתו אי אפשר להתעלם מלדון בנושאים אלה, עם כל הזהירות המתבקשת, ודווקא דיון ביקורתי עשוי להפחית מעט מן הסכנות הטמונות בהם. מטרת הספר היא "לבחון את יסודות הזהות הלאומית ולגלות מדוע זהויות לאומיות מוסיפות להתקיים בחלקים רחבים של העולם המודרני" - וזאת למרות הגישה הנפוצה כי אנו חיים בעידן פוסט-לאומי.

ביסוד הספר מונח עיקרון שגם הנחה את סמית במחקריו הקודמים: המחקר ההיסטורי אינו יכול להסתפק בהתחקות אחרי שורשיה של הלאומיות. עליו להתמודד גם עם שאלת התמדתה ויכולת הישרדותה, ומתברר כי היא יכולה ומסוגלת לדור בכפיפה אחת עם מודרניות. רעיון הבחירה, הקשור לתפישת הברית, מעניק לתנועות לאומיות מודרניות יכולת להתקשר למסורות עתיקות ומעניק להן יסודות של גיבוש ולכידות.

בפתח הדיון מדגים סמית את חשיבותו של רעיון הבחירה בניתוח זהותן של מה שהוא מכנה ארבע "אומות ברית": הארמנים; האתיופים האמהארים בימי הביניים; האפריקנרים; ומה שהוא מכנה "היהודים הציונים" בעת החדשה. זו לכאורה בחירה מפתיעה, אך בארבע אלה עובר יסוד משותף שמשמש לסמית בפיתוח תפישתו. הארמנים הגרגוריאנים ראו את עצמם כאומה הנוצרית הראשונה. לפי המסורת הארמנית, קיבל מלכם את הנצרות מידי גרגוריוס הקדוש ב-314, מעט לפני התנצרותו של קיסר רומא קונסטנטינוס, ובמשך הדורות הם ראו את עצמם כשומרי החומות של הנצרות מול האימפריה הפרסית הפאגאנית, אך גם בידלו את עצמם מן הנצרות האורתודוקסית הביזנטית.

האתיופים דוברי האמהארית ראו את עצמם לא רק כשומרי הגחלת הנוצרית מול פאגאנים ומוסלמים: מלכיהם התייחסו אל שלמה המלך ומלכת שבא ואל העברתו של ארון ברית אלוהים מירושלים לאקסום - ולכן ראו בממלכתם המשך לגיטימי של מלכות ישראל.

לאחר שנות הדיכוי של משטר האפרטהייד הגזעני, נוטים היום לשכוח כי תחילת גיבוש הזהות האפריקנרית של הבורים היא דווקא במרד נגד האימפריאליזם הבריטי ויציאתם אל הישימון ("המסע הגדול", ה"טרק", שאותו זיהו עם יציאת מצרים), וכי מהלך זה ומלחמתם נגד האימפריה הבריטית, שהיתה אז בשיא כוחה, זכו לאהדה ממרבית הליברלים באירופה בכלל ובבריטניה בפרט.

ניתוחו של סמית את הציונות הוא מעניין בהשתלבותו בתורתו הכללית. מצד אחד, ברור לו כי התנועה הציונית היא פרי החילון והמודרניות ושימשה במידה רבה ביטוי להשפעות הנאורות האירופית יחד עם מרד נגד הפאסיביות של האמונה הדתית היהודית, שראתה בחשד כל נטייה לדחיקת הקץ. מצד שני, הוא מכיר את תולדות הציונות במידה מספקת כדי להראות כיצד הציונות החילונית, ואפילו הסוציאליסטית, השכילה לבנות על יסודות המסורת היהודית הדתית. כך הוא מביא מדבריהם של סמולנסקין, בן-יהודה, א"ד גורדון וביאליק בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית ב-1925, ואפילו של ברל כצנלסון - "איזה יהודי יקמץ בהבטחות הנביאים, יוותר על ייעודי הבחירה והגאולה, ומעיו לא ישישו כי מציון תצא תורה" - כדי להראות כי לא מדובר רק בשימוש אינסטרומנטלי אלא בזיקה תודעתית עמוקה. אפשר היה כמובן להוסיף את דבריו של בן גוריון על "עם סגולה", וכן את ההזדקקות הציונית למושגים כמו "עלייה", "גאולת הקרקע" וכיוצא באלה. לכל חוקר ציונות הדברים ברורים, אך סמית הוא מן הבודדים המנסים לשלב את הבנת הציונות בהבנה מקיפה של תופעות הלאומיות המודרנית. בהקדמה למהדורה העברית הוא מרחיב היבטים אלה ומצביע על המתח המתמיד הקיים בציונות בין השאיפה להיות עם ככל העמים ובין מורשת רעיון הבחירה.

ב

בניתוחים היסטוריים רחבי אופקים מציג סמית כיצד הלאומיות היוונית ותודעתה ההיסטורית על רוסיה מעידות על יסודות של ייעוד המשוקע באמונה דתית, אך הוא מרחיב יריעה זו גם לתנועות לאומיות שבדרך כלל מאפיינים אותן כ"אזרחיות". בניגוד לגישות הרואות רק את הימין הצרפתי השמרני והקתולי האנטי-מהפכני כנזקק להיבטים היסטוריים ודתיים, מראה סמית כי זיקה זו מאפיינת גם את מסורת הלאומיות הצרפתית הרפובליקאית. עם כל מאבקה נגד הכנסייה הקתולית, המהפכה הצרפתית, שיצרה במידה מרובה את האומה הצרפתית המודרנית, גיבשה בכל זאת פולחנים, שהם לכאורה אזרחיים אך יסודותיהם הדתיים עמוקים: החל בפולחן התבונה וכלה בפולחן "היישות העליונה", שנתפש כמעניק לאומה הצרפתית המהפכנית ייעוד אוניברסלי לשחרור האנושות כולה. בניתוח מרתק של ציורו הנודע של ז'אק-לואי דויד המראה את רצח המהפכן מארה, מצביע סמית על היסודות הנוצריים המופיעים בציור, כולל פצעו הפתוח של מארה, המאזכר כמובן את פצעיו של ישו; וההתייחסות היעקובינית החוזרת ונשנית למודל הרומאי מצביעה לא רק על לגיטימציה רפובליקאית, אלא גם על ייעוד הקשור לזיקה היסטורית, שבה הדת האזרחית ממלאת אותו תפקיד של הזדהות תודעתית והענקת זהות ייחודית שמילאה הדת המסורתית.

כן לא נפקד מקומה של ארצות הברית. בניגוד לגישת התקינות הפוליטית האידיאולוגית האמריקאית, שבאמצעות ההפרדה החוקתית שבין כנסייה למדינה מבקשת לצייר תמונה חילונית לחלוטין של המציאות האמריקאית - שב סמית ומזכיר את המרכיב המשיחי בלאומיות האמריקאית, המזהה ייעוד ברור (Manifest Destiny) בהתפשטותה הקונטיננטלית של ארצות הברית ובייעודה האוניברסלי. אפשר להוסיף כי יסוד זה, שהיה כמובן המניע למתיישבים הראשונים בצפון אמריקה, חוזר עד היום ומפעם במדיניות החוץ של ארצות הברית, ומבחינה זו אין הבדל עקרוני בין וילסון, רייגן, בוש הבן ואובמה, למרות כל הניואנסים: הרטוריקה שלהם, ומדיניותם בפועל, מצביעות בצורה חד משמעית על מרכיב זה של בחירתה של אמריקה כנושאת הלפיד של החירות האוניברסלית. לא אימפריאליזם אמריקאי יש כאן, אלא תודעת ייעוד ובחירה.

בין שלל הדוגמאות הנוספות שמביא סמית (מפינלנד ועד אירלנד), אולי ימצאו הקוראים הישראלים עניין מיוחד בהתייחסותו לפן המצרי של הלאומיות הערבית. דווקא בלאומיות המצרית המודרנית, המבקשת להיבדל מן הפן-ערביות, מוצא סמית, בהסתמכו על מחקריו של ישראל גרשוני, יסודות של הענקת ממד של קדושה ייחודית למצרים. בין שאר המקורות (כמוחמד הייכל), הוא מביא את דבריו של סופר חילוני מובהק כתאופיק אל-חכים, הכותב ב-1938 כי מצרים "היא מטפיסית, אפופה תמיד בפילוסופיה רדופת פחד-מוות ואחווה בתקווה לניצחון הרוח על המקום והמרחב". לולא הייתי חושש להסתכן, הרי אלו כמעט דברי הרב קוק על משמעותה המטפיסית של ארץ ישראל.

עם כל זאת, מצביע סמית על כך כי רעיון הבחירה אינו זהה בהכרח עם רעיון העליונות הלאומית, ובוודאי אינו כשלעצמו גזעני: ג'וזפה מאציני וכן משה הס מצביעים על כך כי הזיקה לאומתך ואמונתך בייעודה הספציפי משתלבות היטב בראיית גאולה אוניברסלית.

חסרה, עם זאת, בספרו של סמית ההצבעה על הגורם לרעיון הבחירה, שכאמור יכול להשתלב עם תפישות אוניברסליות, להתגלגל לתפישות של עליונות, אדנות והייררכיה. התשובה לכך מצויה בשילובה של הלאומיות עם תפישות של עליונות גזעית, וכאן תרומתו של הדטרמיניזם הביולוגי הגזעני הכעין-מדעי שהתגלגל מדרווין ושימש יסוד לאידיאולוגיה הנאצית - היא קריטית. חבל שסמית לא הקדיש לכך תשומת לב ראויה בספר עשיר ורב-אנפין זה.

ההיסטוריה של ההיסטוריון

מאמר נפלא שפירסמה לאחרונה חדוה בן-ישראל ("כיצד נתפשה הציונות במחקר על לאומיות: תמונה חלקית") יכול לשפוך אור על היבט מרתק של מחקר הלאומיות ועל מקומו של אנתוני סמית בו. המאמר, שפורסם בספר היובל ליוסף שלמון וראוי לתשומת לב רחבה יותר, פותח בקביעה כי המחקר ההיסטורי העוסק בלאומיות כמעט אינו עוסק בציונות. מצד אחד, בן-ישראל רואה בכך הד לנטייה כללית של היסטוריונים לא לכלול את היהודים במרכיבי ההיסטוריה האירופית, "כאילו הם נמצאים מחוץ להיסטוריה", וזה נובע מהשקפה נוצרית מובהקת. מצד שני, היא מגלה בהתעלמות זו היבט אחר, בעייתי לא פחות: מתברר כי רוב חוקרי הלאומיות הרואים בציונות תנועה חילונית מודרנית המונעת על ידי גורמים הקשורים בהתפתחות כלכלית וחברתית הם יהודים או ממוצא יהודי. מה שמשותף להם, לדברי בן-ישראל, הוא כי "רובם רואים את הלאומיות ואת זהות המוצא בכלל כעניין חסר ערך, חולף, או כתוצר של אינטרסים. יש כמובן לתיאוריות אלה כוח משיכה רב מבחינתן של אליטות אינטלקטואליות קוסמופוליטיות, כי הן מדגישות את חופש הבחירה של היחיד ואת כוחו לעצב את זהותו בהתאם לאידיאלים שלו". במלים אחרות: הסיבה לכך שהנטייה בחלק ניכר מהמחקר ההיסטורי לא לייחס ללאומיות ערכיות משלה אלא לראותה רק כ"בניין על" של גורמים אחרים אינה נובעת דווקא מתפישות מרקסיסטיות, אלא מתודעתם של חוקרים ממוצא יהודי, שמבחינתם הענקת מעמד אוטונומי לתודעות לאומיות לעצמן היה מעמיד אתגר לא פשוט לזהות העצמית שלהם. כתיבת ההיסטוריה אינה חפה מתלותה בתודעתו של ההיסטוריון - זאת ידענו תמיד; אך בן-ישראל מעמידה אותנו כאן על מקור מעניין של התפישות המקובלות, הרואות את הלאומיות אך ורק באורח אינסטרומנטלי. הפרדוקס הוא שגם אנתוני סמית הוא מאחינו בני ישראל, ובאור זה ניתן לראות גם את ראייתו את ממדיה ההיסטוריים של הלאומיות ואת השורשים המובילים אל תפישות דתיות. לכך אפשר גם לייחס את הבנתו האוהדת לציונות, בניגוד לגישתם של הרבה מהחוקרים האחרים, שעמדתם לציונות נעה בין התעלמות לבין מידה לא קטנה של איבה.

אם כך ואם כך, מתברר כי גם להיסטוריון יש אפשרות של בחירה, ומוצאו ורקעו אינם גורמים הקובעים באופן דטרמיניסטי חד משמעי את גישתו לנושא מחקרו. הרשות תמיד נתונה - אך כדי להבין לעומקה את עמדתם של היסטוריונים, ראוי בכל זאת לדעת מניין הם באים ומכאן גם את בחירתם: זו אינה בחירה מופשטת, אלא נעשית מתוך התבוננות ברקע, במוצא וביחס לזיכרון אישי וקולקטיבי. כפי שאמר כבר לשק קולקובסקי בהקשר אחר, התודעה האנושית היא אמנם באר עמוקה, אך בתחתיתה תמיד ימצא המתבונן את דמות עצמו.

Chosen Peoples: Sacred Sources of National Identity / Anthony D. Smith

הפרופ' שלמה אבינרי נבחר לאחרונה כחבר האקדמיה האירופית



פסטיבל העומר בקיבוץ רמת יוחנן, 1960. סמית מראה כיצד הציונות החילונית, ואפילו הסוציאליסטית, השכילה להיבנות על יסודות המסורת היהודית הדתית


קבלת שבת בבית הילדים בקיבוץ כפר הנשיא, 1954



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו