בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"כיבוש השטחים: עדויות חיילים 2000-2010" | אנחנו פה, צה"ל פה

עיקר המשמעות של קובץ העדויות שפירסם ארגון שוברים שתיקה אינו דווקא בתיאורים של מעשי זוועה, כי אם בתיעוד השפעתו ההרסנית של הכיבוש לא רק על התושבים הפלסטינים, אלא על החיילים עצמם

תגובות

כיבוש השטחים: עדויות חיילים 2000-2010

הוצאת ארגון שוברים שתיקה, 347 עמ', לא צוין מחיר

כשמלאו 50 שנה למותו של אלבר קאמי, התבקשתי להתראיין עליו בתוכנית הרדיו "מה בוער" בגלי צה"ל. המראיין, רזי ברקאי, שאל אותי על היחסים האישיים של הסופר עם סימון דה בובואר. אבל לי היו דברים אחרים לומר על קאמי בקליפ הרדיופוני הקצר שהוקדש לו ועניתי לו שזה לא בראש שלי, הרכילות על הקשרים בין השניים.

"אל תגידי לי עכשיו שכל מה שיש לך בראש זה הכיבוש", היתה תגובתו החדה, המפתיעה, של המראיין, שלמיטב זיכרוני לא דיברתי אתו מימי, לא על הכיבוש ולא על דברים אחרים. התגובה הזאת נחרתה בי היטב. שוב ושוב שאלתי את עצמי בעקבותיה את השאלה שעדיין לא מצאתי לה מענה: איך מדברים עם אנשים על מה שהם לא רוצים לשמוע, עד כדי כך לא רוצים, שהם יזדרזו לסתום ל? את הפה גם כשאת מתכוונת לדבר על משהו אחר. למשל, על קאמי.

נכון, לאו דווקא על קאמי ועל הבוהמה הפאריסאית כי אם על קאמי ועל מעורבותו בשיח הפוליטי, על דעתו המורכבת על השליטה הצרפתית באלג'יריה, על הכתיבה המגויסת שלו. כי הרי אלה הדברים שעמדו בראש מעייניו של איש הרוח, הסופר והפובליציסט אלבר קאמי. זה מה שהיה לו בראש, להומניסט הפרגמטי הזה, שבצעירותי ראיתי בו מורה דרך ובינתיים הוא נהיה, שלא בטובתו, לדמות כמעט מיתולוגית. כמין צדיק מודרני שאנשים רבים נוטלים להם רשות לנכס להם את מורשתו בלי לתת את דעתם על כך שאין היא עולה בקנה אחד עם עמידתם מהצד במציאות הפוליטית שלהם עצמם.

טוב, אז אולי הוא צדק, רזי ברקאי. ראיון אתי על קאמי באמת היה עלול להוליך אותנו, ולו ברמזים, אל "הכיבוש", כלומר, אל השליטה של מדינת ישראל זה 44 שנים בחייהם ובגורלם של כ-4 מיליון בני אדם בגדה המערבית וברצועת עזה (כן, גם ברצועת עזה, למרות ה"התנתקות") - ואל שתיקתם של רוב אנשי הרוח הישראלים לנוכח המציאות הזאת. והוא לא רצה בזה, המראיין הפופולרי, לא רצה לשמוע ולא רצה להשמיע זאת למאזיניו, אף לא ברמז. והאמת? גם המאזינים בוודאי לא היו להוטים במיוחד לשמוע. כמוהם כצופי הטלוויזיה, שאינם רוצים לא לראות ולא לשמוע, וכקוראי העיתונים שמעדיפים לא לקרוא. ואמצעי התקשורת נענים לכל אלה ואינם מדווחים להם, או מדווחים במשורה ובמתינות ובזהירות, שמא יפחת מספר המאזינים והצופים והקוראים, ואתם יפחת מספר המפרסמים, ואתם יפחתו ההכנסות.

וכך, ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שיש בה מידה רבה של חופש מידע וחופש עיתונות, התפתחה בשנים האחרונות צנזורה עצמית היעילה שבעתיים מכל צנזורה רשמית, כי שורשיה נטועים במקום עמוק מאוד: בתודעה ואף בתת-תודעה של אזרחי ישראל. הם לא רוצים לדעת. והגרועים שבממאנים להיישיר מבט אל המציאות כהווייתה הם בני המעמד הבינוני, ששגרת חייהם טובה ונעימה ונוח להם שלא לדעת במה כרוכה השמירה עליה.

הישראלים השבעים האלה - הרבה יותר מאשר הישראלים הרבים שחיים בדוחק ובמצוקה - לא זו בלבד שיש להם חובה מוסרית לדעת, כי אם גם כדאי להם לדעת, כדאי מאוד. מפני שהסכנה המאיימת על השגרה הנינוחה הזאת הולכת וגדלה. מפני שחמש דקות מכפר סבא, בני-עמם - חיילים, שוטרים ואזרחים - מחתים כל הזמן גחלים מתחת לחביות מלאות אבק שריפה. מפני שלא לביטחונם הללו דואגים כשהם ממררים את חייהם של מיליוני בני אדם זה עשרות שנים, אלא למימושה של אידיאולוגיה שרוב הישראלים אינם מצדדים בה כלל. אידיאולוגיה של סיפוח שכבר התממשה בשטח במידה כזאת, שקרוב לוודאי שאין עוד דרך חזרה, וכל השיח הציבורי על "תהליך שלום" ועל פתרון של שתי מדינות הוא סרק, סרק. היפוכם הגמור של הכדורים שפגעו ביצחק רבין, שאולי עוד יכול ורצה לתקן משהו ברגע שלפני האחרון.

ההיגיון של האבסורד

אם כן, איך מקרבים אל לבם של הקוראים ספרים שמבקשים לגלות להם את המציאות הזאת? את הספר הזה, למשל, הקרוי בפשטות "כיבוש השטחים" והוא עבה ושחור - כריכתו שחורה ותוכנו גם כן - ומכיל עדויות מתומללות, לא תמיד נוחות לקריאה רהוטה, של 101 חיילים וחיילות ישראלים ששירתו בשטחים האלה בעשר השנים האחרונות?

אחד מהחיילים שעדויותיהם מובאות בספר מציין שהוא קורא את הספר "אדוני הארץ". "זה בדיוק ככה", הוא אומר בעדותו על מחסומי הפתע שהוא וחבריו היו מעמידים ב"כבישים היהודיים" בגדה המערבית. "אדוני הארץ החליטו: ?את זה אתה לא עובר, ותחכה עד שנחליט'. כשהולכים לאוכל מקפלים את המחסום וכולם נוסעים". תהיתי מה היה עושה אותו בחור אילו קרא את "אדוני הארץ" לפני השירות הצבאי, וכעת אני תוהה מה יעשו הצעירים שיקראו את עדותו ואת העדויות האחרות המובאות בספר "כיבוש השטחים". האם ינקטו עמדה או אף יעשו מעשה בעקבות הקריאה? האם יתפכחו ויראו את המתרחש בשטחים בראייה כוללת יותר, האם יהיו ערניים יותר, האם יסרבו למלא פקודות מסוימות בזמן שירותם שם?

כי את שני הספרים האלה, את "אדוני הארץ", ספרם של עקיבא אלדר ועדית זרטל שראה אור כבר ב-2004 (הוצאת דביר), ואת "כיבוש השטחים", שראה אור לאחרונה, אי אפשר לקרוא בלי לגלות באיזה שקר גדול ומסוכן אנחנו חיים כאן. "אדוני הארץ" מגולל ומתעד בפירוט את תולדות ההתנחלויות ואת המדיניות הגלויה והסמויה של ההשתלטות על אדמות הגדה המערבית. מדיניות זו, הנמשכת והולכת בלי הפסקה מאז 1967, בהנהגת כל ממשלות ישראל מאז ועד עתה, תוצאתה הבלתי נמנעת היא סיכול האפשרות של הקמת מדינה נוספת בין הירדן לים, וזאת בניגוד גמור להצהרות על רצון בהסכם שלום שיהיה מבוסס על ייסוד מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.

הספר "כיבוש השטחים" משלים את התמונה בתיעוד שהוא מתעד את התנהלותו של הצבא בשטחים הכבושים בעשר השנים האחרונות. הוא מבסס היטב את סקירתו הבהירה של קודמו וממחיש עד כמה עיקר השליטה הצבאית בשטחים האלה - כמוה כמפעל ההתנחלויות הענקי - מכוונת לא להגן על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל הריבונית כי אם להעמיק את השליטה האזרחית, המדינית והכלכלית שלה בהם.

זה ההיגיון של הדברים האבסורדיים הקורים בשטחים: אכן, היגיון - לא טירוף כי אם שיטה עקבית, מעשית ויעילה, שגם השרירותיות היא חלק בלתי נפרד ממנה. השיטה כבר שינתה כליל את פניו של חבל הארץ הזה, לשביעות רצונם של מי שעומדים בדעה צלולה מאחורי האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, מושכים בחוטים ופועלים למענה במסירות ובנחישות, ולמגינת לבם של מי שיודעים שמימושה הוא אסון, אבל הידיעה הזאת קשה להם כל כך שהם משפילים את ראשם ועוצמים את עיניהם מראות את הדברים לאשורם.

ההיגיון הזה הוא ששולט גם במציאות, האבסורדית לכאורה, שמתארות עדויותיהם של החיילים. צה"ל נמצא בשטחי הגדה המערבית על מנת להישאר, על מנת להבהיר לתושבים "מי פה הבוס" (כלשון החיילים).

לצורך זה מתקיימת שם פעילות שיטור יומיומית, המוטלת על חיילים צעירים מאוד שעושים שבועות, חודשים ואף שנים בקרב אוכלוסיה אזרחית. חמושים מכף רגל ועד ראש הם עומדים במחסומים, דוהרים בג'יפים ובכלי רכב משוריינים בכבישים, ברחובות ובסמטאות של ערים וכפרים, או מפטרלים בהם רגלית בנשק דרוך, הולמים באישון לילה על דלתות בתים, נכנסים ועורכים בהם חיפושים, עוצרים גברים ונערים לנגד עיני בני המשפחה שהוקמו ממיטותיהם - ובכל המעשים האלה הם מקיימים זה עשרות שנים, אם ירצו ואם לאו, שגרה של השפלה והתעמרות, של פגיעות בנפש ובגוף וברכוש של אזרחים, שגרה של הווי חיים של מערב פרוע, שבו לא המתעמרים ולא הקורבנות יודעים לאשורם את החוקים והכללים החלים עליהם.

כי בחבל הארץ הזה, למרות המון הגדרות והחומות והמחסומים למיניהם המצלקים את אדמותיו, הגבולות אינם ברורים ואינם קבועים - לא רק הגבולות הפיסיים בין סמכות לסמכות ובין רשות לרשות, כי אם גם הגבולות התבוניים והמוסריים בין מותר לאסור, בין טוב לרע, בין טמטום לרשעות, בין מושפל למשפיל.

חלק מהשגרה, חלק מההווי

"אנחנו פה. צה"ל פה" - כדברי אחד מנותני העדות בספר. "בגדול אמרו לנו שיש איזה מחבל, שאם הוא ישמע נוכחות של צה"ל בכפר אז אולי הוא ייצא החוצה. אף פעם הוא לא יצא. מסתבר שבדיעבד המטרה היתה פשוט להראות לאוכלוסיה שצה"ל נמצא פה, וזו מדיניות שחוזרת: ?צה"ל פה, בשטחים, ואנחנו ממררים לכם את החיים עד שתחליטו להפסיק את הטרור'. מבחינת צה"ל אין עם זה בעיה. אנחנו שזרקנו את הרימונים לא הבנו למה לעשות את זה. זרקנו רימון. שמענו ?בום', וראינו אנשים מתעוררים. כשחזרנו היו אומרים לנו: ?יופי של פעולה', אבל אנחנו לא הבנו למה. זה היה כל יום. כל פעם כוח אחר מהפלוגה. חלק מהשגרה. חלק מההווי. לא הווי חיובי במיוחד..."

עדות זו של חייל מיחידת צנחנים, שנקרא עם חבריו להשליך רימוני הלם באחד הכפרים ב-3 לפנות בוקר, היא בסך הכל עדות צנועה ותמימה לעומת עדויות רבות אחרות המספרות על מעשי התעללות ופשעים של ממש: זריעת הרס בבתים פרטיים, מעשי ביזה, מכות רצח, ירי על מנת לפגוע ואף להרוג. לקרוא ולהתחלחל - ולא לרצות להאמין. אבל בעת קריאת הספר חשבתי לא פעם שאולי העדויות מהסוג הזה רבות מדי ודווקא העדויות הקלות יותר, כביכול, הן המשמעותיות יותר.

אמנם קווי הדמיון בין העדויות החמורות, על אף המרחק בזמן ובמקום, מעידים שהדברים אינם אמורים לא באנשים חריגים ולא במעשים חריגים, כי אם בעצם טבעה של פעילות צבאית כוחנית בתוך אוכלוסיה אזרחית, בייחוד כשהכוח ניתן בידי אנשים צעירים כל כך, נערים ונערות עדיין, שלמדו אותם לראות בכל אדם באוכלוסיה הזאת אויב, מחבל, סכנה מיידית להם ולבני משפחותיהם. אבל עיקר המשמעות של קובץ העדויות האלה איננו דווקא בתיאורים של מעשי זוועה הכלולים בו - צבאות כובשים אחרים עשו כמותם ואף גרועים מהם - כי אם בתיעוד השפעתה ההרסנית של הנוכחות היומיומית המתמשכת של החיילים לא רק על התושבים, אלא גם על החיילים עצמם.

"אמות המידה של טוב ורע מתערערות שם", מעיד אחד מהם. "אני חושב שזה הדבר הכי קשה... היומיום כל כך אפור... אני לא יכול להגיד לך מה טוב ומה רע, כי אין לי את הכלים". וחייל אחר אומר: "זה היה קשה. תראה אנחנו... הרוב זה אנשים טובים, זה לא שהרוב בעייתי, יש מיעוט בעייתי. הבעיה שאז זה היה לגיטימי. אז לתת לערבי מכות, לקלל, להשפיל אותו... לכוון לו את הנשק לפרצוף ולירות אחרי שנייה לאוויר, זה דברים שהיו לגיטימיים... היו אנשים שידעו שבכל יום הם היו הולכים להכניס למישהו. מספרים על זה חופשי, מצלמים".

"אני זוכר משם דווקא את הדקויות של המחסום, לא את האירועים הקיצוניים של התעללות, אלא מה שזה גורם", מספרת עדות חשובה אחרת. "התחושה הזאת של ?אני מעליהם', שלא יעזור, אתה מעליהם. אתה אומר להם מתי לעבור ומתי לא, הם לא ממושמעים כלפיך אז אתה מתעצבן, ויש לך את הכוח להתעצבן כי אתה עם נשק ואתה יכול לסגור להם את המחסום... זה חודר אליך, העליונות הזאת... הקושי הכי גדול שלי עם עצמי זה העצבים עליהם, שזה לא סתם להתעצבן, זה עצבים של מחנך: ?אתם לא עושים מה שאני אומר לכם? אני אראה לך מה זה'... אני משוכנע שהשרירותיות היתה תפישה. שהתפישה היתה לערער להם את הביטחון, את היציבות, שלא יודעים מה קורה מחר... אני לא חושב שזה איזה טיפשות של מישהו למעלה, אני חושב שזו היתה מדיניות".

מי האויב שלך

הספר ערוך בתבונה רבה כדי להעביר את המידע שבו - כן, מידע, לא הצהרות על עמדה פוליטית, אם כי אין ספק שהמידע הזה מחייב נקיטת עמדה פוליטית. יש בו ארבעה פרקים וכל אחד מהם שם את הדגש בהיבט אחר של מדיניות השליטה הצבאית בשטחים הכבושים. ארבעת הפרקים יחד, עם מבואותיהם המדויקים והענייניים, ממפים היטב וביסודיות את מכלול המדיניות הזאת. אבל הם עושים מעשה נוסף, חשוב לא פחות: הם מראים את הפער העצום הקיים בין המינוח הרשמי של הרשויות הישראליות והשיח הציבורי, שבדרך כלל מקבל את אוצר המונחים הזה כמעט ללא עוררין, ובין המציאות בפועל.

הרשויות והשיח הציבורי בישראל מדברים על "סיכול", על מניעה ממוקדת של פעילות חבלנית, ואילו העדויות מתארות בפרטי פרטים פעולות שכל תכליתן הטלת אימה על האוכלוסיה בכללותה באמצעות נוכחות מסיבית, קולנית ומאיימת של חיילים, התגרויות ומעצרים שרירותיים ועונשים קולקטיביים; בישראל מדברים על מדיניות "הפרדה" בין האוכלוסיה הפלסטינית ובין אזרחי ישראל, לצורך הגנה עליהם, ואילו העדויות ממחישות בבהירות שהחומות והמחסומים אינם חוצצים בין פלסטינים לישראלים כי אם בין פלסטינים לפלסטינים, בין כפר לכפר ובין עיר לעיר, בין אנשים לאדמותיהם, בין אנשים לכבישים, ותכליתם לאפשר לטווח ארוך לא מדיניות של הגנה כי אם מדיניות של נישול, הפקעה וסיפוח שטחים.

הממסד הישראלי מדבר על מדיניות מידתית, מתחשבת, שנועדה לשמור על "מרקם החיים" של האוכלוסיה האזרחית, כלומר על הבטחת שגרת חיים תקינה ככל האפשר, למרות הנסיבות הלא תקינות, ואילו העדויות מתארות את ההפך הגמור: פגיעה בלתי פוסקת בשגרה הזאת. הלשון הרשמית מדברת על אכיפת החוק והסדר בצורה שוויונית על כלל תושבי השטחים, מיליוני הפלסטינים ומאות אלפי המתנחלים. ואילו הספר מתעד מפי החיילים משטר כפול, שנועד להכשיר ולקדם את שאיפותיהם הפוליטיות של המתנחלים על חשבון האוכלוסיה הפלסטינית.

למקרא הספר הזה אי אפשר שלא לתהות ולכעוס על השתיקה וההשתקה והאדישות גם מסיבה אחרת: הרי לא חיילים של צבא שכיר משרתים שם כי אם אנחנו, שכנינו וידידינו ומכרינו, בנינו ובנותינו, נכדינו ונכדותינו. כבר שלושה דורות. איך זה אפוא שהאנשים ממעטים כל כך לדבר על הדברים האלה? הן גם בלי דיווחים של אמצעי התקשורת רבים מאוד היודעים, ורבים עוד יותר הם שיכולים לדעת. אמנם אחדים מהחיילים המעידים בספר מספרים על הדחקה, על השתקה בזמן השירות עצמו ועל הצורך העז להתנער ולשכוח עם השיבה הביתה, אל החיים האזרחיים. ואף על פי כן, אין בכך הסבר מניח את הדעת להתעלמות ולהתכחשות. קרוב לוודאי שהמענה העמוק יותר, המפחיד הרבה יותר, מצוי בשינויים החלים בסקרי דעת הקהל שנערכים בשנים האחרונות בישראל.

כך, למשל, סקר שנערך בשנה שעברה בין בני נוער וצעירים בני 15-24 ותוצאותיו פורסמו לאחרונה ("הארץ", 31.3.2011) מעיד על נטייה ברורה ימינה (בהשוואה לסקרים קודמים): הצעירים מעדיפים מנהיגות חזקה על פני שלטון החוק, לאומנות יהודית על פני דמוקרטיה ליברלית, רובם אינם שואפים לשלום עם המדינות השכנות ואינם מאמינים באפשרות של דו-קיום יהודי ערבי. בד בבד, גדל מספר התומכים בהתנגדות אלימה להחלטות הממשלה בנושא תהליך השלום. המגמה הזאת חזקה בקרב הצעירים בני 21-24, כלומר בוגרי השירות הצבאי, יותר מאשר בקרב בני הנוער.

מן הסקר הזה אפשר ללמוד שיותר ויותר מבין הצעירים המשרתים כעת בשטחים עושים את מלאכתם שם בלב שלם ואין להם שום עניין וצורך להזעיק את דעת הקהל בארץ. מן הסקר הזה אפשר גם ללמוד שיש זיקה חד משמעית בין השליטה בשטחים האלה במשך 44 שנים מתוך 63 שנות קיומה של המדינה ובין הרס התודעה האזרחית הדמוקרטית של תושביה.

ואל יגידו רבבות הליברלים וההומניסטים בישראל העומדים מן הצד שהם יודעים זאת. הידיעה האמיתית, שהיא הבסיס לעמדה מפוכחת ומושכלת ואולי גם לפעולה, נמצאת בפרטים, ולא בקלישאות כלליות כמו "הכיבוש משחית", "הכיבוש הורס" ו"די לכיבוש". על כן אחת מן השתיים: או שתצאו לגדה המערבית ותיווכחו ותשמעו במו עיניכם ואוזניכם איך מתנהלים שם הצבא והרשויות האחרות של המדינה ואיך ההתנחלויות מתרחבות בלי הפסקה בידיעתם ובסיועם הפעיל, או שתעיינו היטב בספרים המתעדים זאת למענכם. ואז אולי גם אתם תשאלו, כמו אותו חייל מגדוד הצנחנים: "אבל מי האויב שלך במלחמה הזאת?" ותבדקו אם לא כדאי לכם לשקול מחדש את מידת המעורבות הציבורית שלכם במתחולל פה.

אילנה המרמן היא עורכת הסדרה "תעודה" בהוצאת עם עובד ופעילה פוליטית



חייל נח''ל בבדיקה שגרתית בחברון, 2002. השרירותיות היא חלק בלתי נפרד מהשיטה


חייל נח''ל עם מתנחל יהודי בחברון, 2003. המשטר הכפול נועד להכשיר ולקדם את שאיפותיהם הפוליטיות של המתנחלים על חשבון האוכלוסיה הפלסטינית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו