בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"נופל מחוץ לזמן" מאת דויד גרוסמן | הוא מת. אבל מותו, לא מת

תגובה

תגובות

"נופל מחוץ לזמן" הותיר אותי חסרת מלים. בדרך כלל מותירים אותי ספריו של דויד גרוסמן חסרת מלים, אך מיד מתגבר הצורך לומר משהו וגובר על השתיקה. הפעם זה לקח הרבה יותר זמן, וכנראה זו גם הדרישה הסמויה של "סיפור בקולות" שעוסק, בין היתר, במחירו של הדיבור, במה שגוזלות מאתנו המלים, ובהתאמתה של השתיקה לביטוי האובדן המוחלט שבשכול. שכן, כפי שכבר ציינו אברהם בלבן ועמיה ליבליך שכתבו כאן על הספר ("הארץ, ספרים", 15.6), הפרדוקסליות של עיבוד האבל מועצמת כשסופר כותב את אבלו. ההחלמה כרוכה בשיכחה. כפי שאומר זאת האב: "אולי/ כך (באמצעות דלדולם וצמצומם של הזיכרונות) אתה מרגיל/ אותי מעט-מעט/ לדעיכת/ הכאב? אולי, בעדינות/ שאין כמותה, בחוכמתך/ המתמידה,/ אתה מכין אותי/ לאט/ לזה,/ נו,/ לפרידה?" אבל השיכחה היא אובדן, הכתיבה היא מאבק נגד השיכחה, מאבק לשימור הזיכרון, היש, ההוויה שהיתה ואינה עוד. הכתיבה היא המאבק לאחוז במי שנפל מחוץ לזמן ולאלצו להישאר, כלומר, להכאיב עוד ועוד, כלומר, להיות חלק ממי שזוכר.

אולי לכן בחר גרוסמן בסיפור בקולות, המורכב מהשורות הקטועות, המרוסקות, של שירה. הריסוק, חוסר היכולת לומר דבר שלם, הקושי לספר, ניכרים בשורות הקטועות, במעבר משורה לשורה המאלץ אותנו להשתהות עוד רגע, להישאר עם הזיכרון, עם מה שכמעט ניתן לכנותו תודעה קדם-מילולית. כמעט, כי הספר רהוט למרות הכאב המאופק. כי גרוסמן, דרך קולותיהם של האבות השכולים והאמהות האילמות מצער, מעביר לנו את הקינה על מות הילד באופן שמשאיר אותנו כמעט אילמים.

מציאת המלים לעיצוב מותו של הבן, בריאתו מחדש באמצעות סיפור, בריאתו מחדש באמצעות התרוקנות מעצמי והענקת ה"אני" שלי לטובת המשך קיומו, ולו לרגע, הם מוקדי הרומן הזה. ייתכן שזו הסיבה לכך שזהו הרומן היחיד של גרוסמן שבו הקבוצה מעניקה לפרט נחמה, ולא רק מאיימת עליו. אם עד כה ה"אנחנו" היה מקור חרדה לדמויות של גרוסמן, פלישה קבוצתית המאיימת למחוק את ה"אני", הרי כאן האב ההולך מציע את עצמו לבנו, מציע לבן לחיות דרכו. הצורך להמשיך לחיות את ה"אני" קיים, אך קיים גם, ובעוצמה לא פחותה, הצורך להיות חלק מ"אנחנו" - אני ובני, אני ובתי, "שני פתיתי אדם, ילד ואמו".

קבוצת ההולכים הולכת יחד ל"שם", בעקבות בניהם ובנותיהם המתים, בעקבות האיש ההולך, וההליכה המשותפת אינה מוחקת אף אחד מהם, אלא מעצבת מחדש "אני" מלא יותר, שיודע משהו גם על קו הגבול שבין ה"שם" ל"כאן", ועם זאת שומר על אינדיבידואליות. "שום אדם אינו אי", כתב ג'ון דאן, וביטא בכך את חרדתו הישנה של גרוסמן מאובדן הייחודיות. "כל אדם הוא אי", אומרת המיילדת השכולה והמגמגמת בספרו של גרוסמן וחושפת לפנינו את הכמיהה הגדולה של ההולכים בספר זה, ואולי של כולנו - להיות, לרגע אחד, מי שאנחנו אוהבים כל כך. להיות, ולו לרגע, יבשה, המחברת בין אוהבים עד כדי הולדה של אהוב חדש. אם "השכול הוא תמיד אישה", הלידה והאובדן הם של האם, הרי הסופר המעצב את מות בנו במלים יולד אותו מחדש, ואף שוכל אותו מחדש, נפרד ממנו כדי שיוכל לנשום ולו נשימה אחת.

הגברים ברומן הם המדברים, המספרים, הכותבים. הנשים שותקות. רושם קורות העיר אוסף למען הדוכס ולמעננו את סיפורי השכול, הקנטאור מנסה לכתוב את אובדן בנו, האיש ההולך מוביל את קינת השכולים כולם. אולם דווקא הנשים השותקות הן בעלות הכוח להכיל את האובדן ואת השכול, לאפשר לגברים לגשת אל סף המוות ולהחזירם אל החיים. מתקנת הרשתות האילמת, שלא דיברה מאז מות בנה, נחוצה לדוכס כדי שיגיע עד הסף. המיילדת המגמגמת מאפשרת לבעלה, הסנדלר לזכור את בתו. אשתו של רושם קורות העיר מסבירה את ה"אנחנו" ההכרחי: "מי יקיים אותה,/ מי יחבק,/ אם לא שנינו/ בגופינו/ נעטוף/ את/ מלואה/ הריק?"

"נופל מחוץ לזמן" רושם הישג כמעט פרדוקסלי של דיבור פנימי המועלה על הנייר. לכאורה, כולנו מכירים את זרם התודעה, את הדיבור המתחזה למחשבה. למעשה, ברור לכולנו שזרם התודעה הוא מוסכמה ספרותית-תרבותית: אף אחד מאתנו לא באמת חושב או מהרהר כמו גיבוריהם של וולף, פוקנר, או גרוסמן. הקושי המרכזי העומד לפני רומן המנסה לנסח את האבל טמון בניסיון לדבר בלשון הרבים את מה שפרטי יותר מכל - את האובדן החד-פעמי והנצחי של הילד הפרטי. ברגע שהאובדן מנוסח, הוא עלול לאבד מפרטיותו ומחד-פעמיותו. גרוסמן נלחם בפרדוקס באמצעות תזמור הקולות. ריבוי הקולות מאפשר נגיעות אינספור בגוונים שונים של אובדן - לא הקלישאה האחת, "לא כברוש", כפי שכתב יהודה עמיחי, אלא אלפי התבטאויות זהירות, של האיש ההולך, של הקנטאור, של המורה לחשבון המנסה לנסח את האבל במונחים מדויקים, של אשה אילמת, או של מיילדת מגמגמת השוברת את לבנו כשהיא אומרת: "לו רק ידעתי שגם ש-שם,/ כשהגעת,/ כשתמת/ לגווע / - קידמו אותך ידיים/ אוהבות וגם מג-גבת/ חמימה / וריחנית, ואיזו מי,/ או איזו מה, שבחיקה/ מצאת מנוח,/ ברגעים הראשונים". אין ביטויי האבל של המיילדת כמו אלה של הקנטאור או של האיש ההולך, וכך אנו נוגעים באובדן במלוא פרטיו הספציפיים, המתחמקים מקלישאה. דווקא ריבוי הקולות נותן נפח וייחוד לאובדן. וכך, התחושה של התרוקנות ה"אני", של מוות בצל המוות, המשותפת לכל משתתפי הסיפור בקולות, מועברת לקוראיו באופן צלול להכאיב.

דויד גרוסמן מתמודד ברומן זה באומץ, ביושר ובאהבה אין קץ עם האובדן והשכול. המורכבות האינסופית של לזכור ולהקפיא, להעיר את הזיכרון ממנוחתו ולכאוב, לחיות ולראות כל דבר גם דרך עיני המת, להנציח, ולו רק במלים, לקונן, אבל לשמור על ייחודו של המת ועל ייחודה של האהבה אליו - כל אלה מקבלים בספר הזה ביטוי חד-פעמי, נטול סנטימנטליות ומרגש עד מאוד.

הד"ר סמדר שיפמן היא מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו