בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"בית הדין של אבא" מאת יצחק בשביס-זינגר | הכל נשאר במשפוחה

התרגום החדש לסיפוריו הקצרים של יצחק בשביס-זינגר הוא חגיגה אמיתית לכל אוהביו משכבר, אך גם הזדמנות נהדרת למי שרוצים להתוודע בפעם הראשונה אל הסופר היידי הגדול

תגובות

בית הדין של אבא

יצחק בשביס-זינגר. תירגמה מיידיש: בלהה רובינשטיין. הוצאת ספרית פעולים, הקיבוץ המאוחד, 396 עמודים, 92 שקלים

השנים העוברות לא פוגעות בפופולריות של יצחק בשביס-זינגר. יצירותיו ממשיכות להיתרגם, תרגומים ישנים שלהן מתעדכנים, ביוגרפיות שונות רואות אור. תרגומה המקיף של בלהה רובינשטיין לסיפוריו הקצרים הוא חגיגה אמיתית לכל אוהביו משכבר, אך גם הזדמנות נהדרת למי שרוצים להתוודע בפעם הראשונה אל הסופר היידי הגדול.

דבר המחבר (שמובא זו הפעם הראשונה במלואו בעברית), מציב בראשית הקריאה את השאיפה הספרותית של בשביס-זינגר לתעד את ילדותו בפולין בסגנון הנע בין תיעוד לבדיה. מצד אחד, זהו ניסיון לשחזר את האווירה ששלטה בבית אביו, ומצד שני הרי שאותו שחזור נעשה על ידי אדם מבוגר ורב דמיון, מספר סיפורים מחונן, ממרחק אלפי קילומטרים ועשרות שנים, היושב בזמן הכתיבה בגלות באמריקה וכנראה שאינו יכול לעמוד בפיתוי של תיבול הזיכרונות במעט פנטסיה. למתח הזה, הקיים בכל ניסיון ספרותי להחיות את הזמן האבוד, מתווספת הידיעה שכמעט כל מה ששקק חיים אז, הושמד ואיננו. הידיעה הטראגית הזאת, שהיתה נחלתו של בשביס-זינגר בעת שרשם את זיכרונותיו, אינה משפיעה כהוא זה על המבט המפוכח שהוא משית על הסובב אותו, אך היא מרחפת כצל שחור על דפי הספר. הסופר אינו מתפתה לייפות את המציאות היהודית או לנכס לה רצינות במקום שבו יתאים דווקא הומור. גם אם בבית הדל פנימה היתה יראת שמים ורק ספרי קודש נערמו על הקירות, הרי שהרחוב שקק מחיים פשוטים של העמך, מצעקות רוכלים, סבלים ואפילו סרסורים, מרקחת אנושית שסיקרנה והפעימה את נפשו של יצחק הילד.

אביו, דיין במקצועו, הביא לתוך הבית, שנהפך לעת הצורך לבית דין, את עושרו של העולם שבחוץ וגם את זילותו. רמאים גנבים או סתם פרחחים מצאו את עצמם בחדר הקטן ברחוב קרוכמאלנה בווארשה (הרחוב שבו שכן מאוחר יותר בית היתומים של יאנוש קורצ'אק). הם שטחו את חייהם וטענותיהם בפני הדיין כפי שעושים היום על ספת הפסיכולוג, או בפני מצלמות הטלוויזיה. גם זונות היו באות ל"בית הדין של אבא". "כל השאלות שלהן היו קשורות לימי זיכרון", נזכר בשביס-זינגר, שכילד היה מוקסם מנשיותן המוחצנת. "זאת היתה המצווה היחידה שהן קיימו, אבל אף פעם לא ידעו איך לחשב את היום שבו צריך להדליק נר נשמה". האב, ליברל אמיתי, היה מקבלן ואף פסק לשאילתא של קליינט שהתאהב, כי מותר להתחתן עם זונה, וזו אפילו מצווה "להציל בת ישראל מן החטא".

בהקדמה ל-60 סיפורי הספר מתעכב בשביס-זינגר, בצדק רב, על חשיבותו של בית הדין כמוסד מכונן של החיים היהודיים אז. ללא שום כתב מינוי רשמי, מפאת הכבוד שרחשו לדיין, מתקיימת הלגיטימיות של רשות שופטת בחברה שבה אין קבלה של רשות חילונית חיצונית (הדיין עצמו לא שלט כלל בשפה הפולנית, וכשיום אחד התדפקו שוטרים על ביתו, בשל חוב מדומה שדרש ממנו יהודי רמאי, היתה זו אשתו המשכילה ממנו שהבינה במה מדובר). באין צבא ומשטרה משלהם, היה הדיין בקהילה היהודית ערב לביצוע ולפרשנות של חוקי האלוהים וליישוב סכסוכים בין נצים. בית הדין התבסס על הרעיון ש"בלי יראת שמים לא ייתכן קיומו של שיפוט צודק ופסק הדין הוא זה שמתקבל על דעת הצדדים העומדים לדין מרצון ומתוך אמונה בכוחה של סמכות אלוהית". כדי לסמן שהם מקבלים את פסיקתו היו הצדדים הנצים נוגעים במטפחת שהדיין היה מחזיק, ודי היה בכך בשביל להרתיעם מלעבור שוב על החוק - תפישה ששימרה את חשיבותה של עשיית הצדק בין אדם לחברו ללא תיווכן של רשויות המדינה הגורמות לניכורו של הפרט כפי שאנו רואים היום.

משכורתו של הדיין הוסדרה אף היא מתוקפם של חוקים לא כתובים. תושבי השכונה נהגו להפריש לו בכל שבוע מעות בודדות, שהסתכמו לכדי סכום צנוע שנועד לכלכל אותו ואת בני משפחתו - מין מס מרצון. בסיפור "הגובה" מתאר בשביס-זינגר כיצד בשעת רעב ומחסור החליט לבצע את הגבייה בעצמו והתדפק על דלתות השכנים. המפגשים של היהודים המופתעים עם בן הדיין הצעיר, שלא הסכים לעשות הנחות או לקחת לעצמו שוחד, מובאים מנקודת מבט של ילדון. בסיום הסיבוב הזה חזר הילד הביתה ובאמתחתו סכום אדיר. כך התברר לכולם כי במשך שנים היה הגובה הרשמי לוקח בנדיבות "מעשר" על דעת עצמו ובכך הותיר את משפחת זינגר רעבה ללחם.

בנו הסקרן של הדיין, שהיה מצותת לכל דין ודברים, היה בעל גישה ישירה לקרביים של בני הקהילה. לכל אותם מתחים שהתקיימו בין בניה ובינם לבין האלוהים. נדמה שסביבה שכזו, רוויה בדמויות ססגוניות וקונפליקטים משונים, היתה כר פורה במיוחד לצמיחתם של כותבים. למרות שהאב האדוק אסר על כל קישוט והצטעצעות, ובבית לא היו כלל ספרי חולין, תמונות או פסלים - שנחשבו בעיניו לעבודה זרה - מהבית הצנוע הזה יצאו כמה וכמה סופרים, עובדה המעלה תהיות על חברת השפע של ימינו ועל ריבוי הגירויים שמוקפים בהם הילדים של היום.

אמנם רק יצחק בשביס-זינגר הצליח לפרוץ כסופר את גבולות העולם היהודי והיידיש, אך לא רק הוא במשפחה שלח ידו בכתיבה. החל בכך האב, שאיגד את פרשנותו ופסיקותיו (סיפור יפהפה מתאר כיצד באין אמצעים זולים להדפסה, הצליח לשלם, על חשבון אוכל לילדיו, רק את השלב הראשון של ההוצאה העצמית של ספרו ולכן נותר רק עם גלופה מיותמת כאבן שאין לה הופכין), אך הראשון שעסק בספרות יפה היה דווקא האח הגדול, ישראל יהושע זינגר, שדרכו מתאר הילד יצחק את תהליך ההתפקרות והמודרניזציה שעבר על החברה היהודית באותה תקופה. בתחילה היה ישראל צייר חובב, שבצעדיו האמנותיים הראשונים צפה האח הקטן, האורתודוקסי, הנפעם דרך קירות הזכוכית של האטלייה, שם למד אחיו הבכור את תוויהן של נערות עירומות. מאוחר יותר נהפך לסופר פופולרי ("בית קרנובסקי") וסלל את הדרך לא רק לאחיו הצעיר אלא גם לאחותו, שנודעה בשם אסתר קרייטמן והיתה ההשראה לסיפור המפורסם "ינטל". חייה של אסתר היו רוויי צער וחולי. ככל הנשים היהודיות בנות זמנה, הנערה חריפת השכר לא קיבלה חינוך מסודר. היא למדה בסתר בכוחות עצמה ונישאה בגיל צעיר על ידי שידוך לגבר שלא אהבה. היתה לה קריירה ספרותית צנועה בבלגיה ואחר כך בלונדון, לשם היגרה, ובדמותה, כפי שהיא משתקפת בסיפורים בקובץ, רב הנסתר על הגלוי.

מכל בני משפחתו הכתבנית של יצחק הקטן, הדמות המרשימה ביותר שעולה מתוך הסיפורים היא דווקא זו של אמו, בת שבע, שלא השאירה אחריה שום מורשת כתובה. יצחק בחר להוסיף את שמה (באשביס - "בנה של בת שבע") לשמו כדי להיבדל מאחיו הבכור אך כנראה גם כדי להדגיש את הזיקה אליה - אשה חכמה ומשכילה, בת הרב של העיירה בילגוריי (שבה מתרחשים חלק מן הסיפורים). תובנותיה מאפילות פעמים רבות על תמימותו וידענותו היבשה של בעלה. כשהגיע גבר גנדרן וביקש מן הדיין לשאת בחופזה לאשה נערה כעורה וצולעת, היה ברור לאם כי מסתתרת כאן תרמית בעוד בעלה פוטר את העניין בפסוק "נסתרות דרכי האהבה".

"הנשמה באה ממקור נעלה, תחת כיסא כבוד, שולחים אותה למטה, אל העולם הזה, לשם תיקון. לא קלקול. לא חיים לנצח. מגיע הזמן שצריך לתת דין וחשבון" - זו, על רגל אחת, פילוסופיית החיים של האב הדיין. דווקא התמימות האמונית הזאת היא שגרמה לו להיפגע בכל פעם מחדש כשמן הרחוב פרצו פנימה מיני חיכוכים, שביסודם תמיד עומדת חולשתו של האדם הנכנע לחטאים גדולים כקטנים. המתח הזה שבין הלמדנות לעצלות, בין התאוות לאיסורים, בין הרחוב היהודי לסביבה הנוכריה, בין אם משכילה ושכלתנית לאב תמים, מפיח חיים בכל סיפוריו של בשביס-זינגר, והופך את הקריאה בפרקים האוטוביוגרפיים האלה למרגשת ואפקטיבית לפחות כמו מסע לפולין.

יצחק באשעוויס-זינגער / מיין טאטנס בית-דין-שטוב



1938,''סוחרי רחוב'', ורשה, רומן וישניאק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו