בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שבשירה: אשת חברה

תגובות

הליריקה היצרית של נידאא חורי כולה התנערות, מרד, בקשת חירות, התרסה כלפי מוסכמות. כאישה, כערבייה, כערבייה נוצריה, כפלסטינית, כפלסטינית אזרחית ישראל - חורי היא מיעוט בתוך מיעוט בתוך מיעוט. היא יודעת דיכוי מהו, ומחאה מהי, אבל בכתיבתה יש משהו מתעתע. נדמה שכמי שמבקשת להתנער מכל זהות כפויה, היא מבקשת להתנער ממושג הזהות בכלל. אף על פי ששירתה שופעת גופניות, חומריות, תבניות נוף, שושלות משפחתיות, הרושם שהיא מעוררת הוא של היעדר גוף, של היעדר מקום, של אי-התהוות, של עמידה בדד. "לעולם לא תדע פשרה של אישה/ המקנאה בנחל", היא כותבת ב"בגוף אחר", מבחר שיריה החדש, המסכם כ-25 שנות יצירה. ההתנערות שלה אינה מכוונת אפוא ליצירת זהות חדשה, אלא לקיום נזיל, נקי מהגדרות, משוחרר באופן מוחלט.

אבל לפני כן, צריך להכיר בכבלים. קולה הפמיניסטי המרשים, האמיץ, של חורי אינו מתנתק מתרבותה. ככל שהיא בועטת בה, היא יונקת יותר משורשיה. בשירתה המוקדמת, שירת המחאה המבוהקת יותר שלה, היא מצטטת את אום כלתום ופיירוז, משחזרת דימויים כמו אוריינטליסטיים, מעמידה אתגר של ממש למי שמבקש לקרוא בה קריאה תקינה פוליטית. "בשם אללה/ הרגו אותנו עד אחת/ בליל יפהפיות שחורות עין ושפחות/ באפלת התערטלות ורחצה/ בבתי מרחץ וארמונות שליטים" (אבל היכן נמצאו לה ארמונות שליטים ובתי מרחץ בכפר פסוטה שבגליל?). "שער המזרח נפתח/ ושער המזרח כולו גברים", היא כותבת, אבל מדגישה, "הרגו אותי מות אמי. אותה/ הרגה אמה. אותה הרגה האומה/ כשנולדה מן הנשים". משמע, אין היא מבקשת להשתחרר רק משלטון הגברים, אלא מן הפאסיביות הנשית, המקבלת בהכנעה את מצב העניינים שהיא מיטיבה לתאר, בשיר אחר, במלים "השיבולים כרעו/ בתפילה למגל".

"נשים מאמינות כי הפצע/ אלוהים. ממנו נולדים, אותו חיים/ ובו מתים", כותבת חורי בשיר חזק אחד. מעניין, עם זאת, שהפצע מרבה להופיע בשיריה גם כנוכחות אירוטית. "בחוטי דמי טוויתי/ חיבוק אסור"; "מפתה את הסנאי/ המזנק ומשסע את ורידי/ נושרת נשיקה אחר/ נשיקה". שירתה של חורי אכן גופנית מאוד, רוויה דם ובשר המתקיימים ברצף אחד עם הטבע, אך אינם זהים לו. אולי לכן השחרור הנכסף, השחרור שאליו היא חותרת כל כך, אינו אפשרי, מכיוון ששחרור מוחלט הוא רק שחרור מן הגוף. "אתה שנולדת אל תוך הקודש/ הלידה רצחה אותך", היא מנסחת משנה דואלית, המבחינה בין הקיום הטהור לצלו הארצי, לקיום שבממש. מבחינה זו, חורי אולי עוברת ממחאה קיומית ופוליטית לקינה רוחנית. "האדמה המטירה אותנו על הארץ/ ורדים מכונפים/ אם תביט תראה/ כל הארץ ורדים עומדים/ מקוננים עפר".

יש משהו מפייס במהלך הזה. קולה הזועם של חורי, המבקש תיקון עוולות ומסרב להיכנע לתכתיבים, אינו נאלם עם השנים, אבל הוא משתנה. אולי הוא מכיר בחוסר היכולת לחמוק מן ההיסטוריה והביולוגיה ולהיוולד כאדם חדש, אולי הוא מקבל את העובדה כי את הנטל הזה על האדם לשאת ולהעביר בתורו לדורות הבאים. "המנגינה נבלמת בפתח הבית העתיק/ מורדת ביכולתי לשאת// הגעגוע סוחף את הדרך/ זורע אותי בילדי".

וגם: עם ספריו הקודמים של אמוץ דפני נמנים הן "צמחי בר גרים בישראל - היבטים פיטוגיאוגרפיים, אקולוגיים וחקלאיים" והן "עצים מקודשים בישראל". הוא פרופסור לבוטניקה, מומחה להאבקת צמחים, אבל גם מטייל ומורה בעל זיקה אל הרוח. ספר שירו החדש, השלישי, "זמן עלה", ממזג בין כל אלה באופן צנוע, קולע לעתים, מינורי תמיד ומקסים לא אחת. נדמה כי דפני מבקש, בדרכו הלא שיפוטית, בלשונו המצומצמת, להעמיד את יחסי הגומלין שבין הטבע לאדם על שני צירים מוכרים: הידע המדעי, הכובש ורותם את הטבע לצרכיו, והמסתורין הנותר בו ומעורר באדם רגש דתי או כמו דתי.

"סכר רב יהירות, מסתם לב הנהר... לטפח בזהירות/ את מדרגות האורז/ להוציא לחם זעה/ ממים שקטים כראי/ ורוגע אדמה", כותב דפני, ומחזיק בתמונה אחת את מורכבות יחסיו של האדם המודרני עם הטבע (הסכר שתלטני, מרסן את געש הנהר, אבל בלעדיו האדם יהיה רעב). "היכלי יראה/ תחת/ פיקוס עבות/ חיינו אלה/ רק עבוט", הוא מהרהר, כרבים לפניו, תחת עץ עתיק, שקיומו נדמה יציב ונצחי יותר מחיי אדם.

אולי לא במקרה השער היפה בספר מוקדש לטיול במזרח הרחוק, ששם זיקת האדם לטבע יומיומית יותר כביכול, ואותו עץ, הפיקוס (בניאן), קדוש. "תחת עץ הבניאן/ צל נפילים/ רוח בודהה/ נושבת בעלים", מתבונן דפני מתוך כניעה ענווה לתרבות המקום. שם, בהודו, הוא אף מזהה תגובה הולמת על מראה האזדרכת. "עצר אדם/ קד קידה/ הליט פנים/ המשיך ללכת". אולי הוא מבקש להסב את תשומת הלב גם אל מה שצומח בשולי הדרך, כשירתו.

"בגוף אחר - מבחר שירים, 1987-2010". נידאא חורי. תירגמו מערבית: ששון סומך, חנה עמית-כוכבי, שמואל רגולנט, עפרה בנג'ו, רוז'ה תבור, נעים עריידי, דליה אלטורי. הוצאת קשב לשירה, 134 עמ', 78 שקל.

"זמן עלה". אמוץ דפני. ספרי עתון 77, 118 עמ', 70 שקל., ארז שוייצר




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו