בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לגנרל אין חיילים: על הביוגרפיה של תיאודור רוזוולט

לאחר כ-30 שנות מחקר סיים ההיסטוריון אדמונד מוריס את הכרך השלישי בביוגרפיה שחיבר על תיאודור רוזוולט. המחבר מחלץ את דמותו של הנשיא ה-26 של ארצות הברית מתחומי המיתוס ומתאר דמות מורכבת, סבוכה ומרובת פנים

תגובות

Colonel Roosevelt

$35.00 .Edmund Morris. Random House, 766 pp

אדמונד מוריס מסיים את הכרך השלישי בביוגרפיה המופלאה שלו על הנשיא ה-26 של ארצות הברית, תיאודור רוזוולט, בסקירה קצרה ומאלפת של תולדות היחס המשתנה כלפי הנשיא יוצא הדופן הזה. מספר שונאיו ומשמיציו כמספר מעריציו ומהלליו. איש אינו חולק על כך שבשמונה שנות נשיאותו, בין השנים 1901-1909, ביקש להנהיג סדרים חדשים ולחולל רפורמות מפליגות בכל תחומי החיים בארצו ובמעמדה של הרפובליקה בעולם. קשה להתעלם מן הסתירות באישיותו ובפועלו, המכבידות על הערכה שקולה וחדה של מורשתו.

האימפריאליסט התקיף והתוקפן שהציע לכל מדינאי לקבל את פני יריביו בחיוך ובסבר פנים נאות, אך לא לוותר לעולם על מקל החובלים המוסתר מאחורי הגב, היה גם משכין שלום מוערך; הצייד הבלתי נלאה שפיאר את חדריו בראשי הטורפים שקטל ובעורות שלל הציד שלו היה גם המשמר הגדול ביותר של הטבע ועולם החי בתולדות ארצות הברית; ושעות האושר המובהקות שלו היו רגעי ההאזנה לזמרת ציפורים.

תנועת המטוטלת מושפעת לא אחת ממצבה וממעמדה של ארצות הברית בשעה שאזרחים מתבקשים להביע את דעתם. כשצבאות ארצות הברית שקעו בביצות וייטנאם או דיממו ברחובות בגדאד, תיאודור רוזוולט תואר כאבי-אבות כל חטאת, הנשיא שדרש כי קולה של ארצות הברית יישמע בכל העולם. כאשר צבאות הברית הביסו את חייליו של היטלר, רוזוולט היה האיש שלימד את בני ארצו לדרוש צדק ואמת בעולם כולו. בעיקרו של דבר, פוסק מוריס, תיאודור רוזוולט הוא מתמודד נצחי על המקום השלישי והרביעי ברשימת הנשיאים האהובים והנערצים. יריבו הלא מתפשר הוא רוזוולט אחר, קרוב משפחה רחוק, ועם זאת, מנהיג המפלגה היריבה, הדמוקרטית - פרנקלין דלנו רוזוולט.

מוריס נמנע מלהדגיש את תפקידה של הטרילוגיה יוצאת הדופן שכתב במניעת שיפוט חפוז ולא מעמיק של רוזוולט. הוא מחלץ את קוראיו מתחומי המיתוס - הגורם לחרוץ דין באופן נמהר, לחיוב או לשלילה - ומתאר דמות מורכבת, סבוכה ומאוד לא חד-ממדית. תיאודור רוזוולט אכן היה נשיא מעצב בתולדות ארצות הברית. בשני כרכיה הקודמים של הטרילוגיה (שנסקרו ב"הארץ, ספרים", 20.2.2002) התוודעו הקוראים לשלבי עלייתו של רוזוולט להנהגה, ובכרך השני נפרשה גם סקירה מקפת על תולדות נשיאותו, הישגיה וכשליה.

לחזור לבית הלבן

הכרך השלישי נפתח בג'ונגלים של אפריקה, כאשר הנשיא, שבאותה עת השלים את תקופת כהונתו השנייה, קיים את מה שהבטיח לעצמו כל חייו: מסע ציד שבו יצוד את היהלומים שבכתר עולם החי של היבשת המסתורית, אריות, פילים ומה לא. כדרכו, רוזוולט לא הסתפק בכתר הצייד המשמיד, וגם למסע זה יצא בשליחות מדעית כלשהי של גילוי, איסוף ומיון.

הוא הבטיח לעמו ולמצביעיו כי ימי הפוליטיקה הפעלתנית שלו תמו ונשלמו, ומעתה ייחד את כל ימיו לשהייה בטבע, לכתיבה ולהרהורים. אך כשעזב את אפריקה וביקר בבירות אירופה, למפגשים והרצאות שהובטחו מבעוד מועד, גילה עד כמה הוא פופולרי ורצוי בבירות היבשת. מנהיגי המדינות הגדולות שיחרו לפתחו, והמונים צבאו על דלתות האולמות שבהם השמיע את מסקנותיו ורעיונותיו על השלום והרווחה בעולם. ייתכן מאוד שבמסע זה נעורו ברוזוולט הרהורים שניים על תבונת ההכרעה להסתלק מן השלטון. חיידק הכוח, העוצמה והעמידה ליד ההגה היה חזק ולא נכבש, כמו התאווה לחסל פילים לבנים.

יורשו של רוזוולט על כס הנשיאות, האיש שהנשיא הפורש סלל את הדרך לפניו, ויליאם הווארד טאפט, היה ניגודו המוחלט של הנשיא הפורש. מוריס, שבכל דבר ועניין שהוא נדרש לו אינו מוותר על הפרטים הקטנים, נהנה לתאר את משמניו והתנהלותו הכבדה של הנשיא החדש. הוא אולי הנשיא "הגדול" ביותר, פיסית, שהשתכן אי פעם בבית הלבן. תיאודור רוזוולט היה פעלתן, הרפתקן, איש טבע נמרץ, ואילו עיסוקו היחיד של טאפט שלא נעשה בישיבה התנהל בשדה הגולף. טאפט, איש הפשרות הגדול, הפאסיבי רודף השלום, השקט והמנוחה, לא נראה לרוזוולט כמנהיג שיוכל להנהיג את ארצו בעולם אשר כפי שגילה זה עתה בביקורו בבירות אירופה, הוא רועש, גועש וחסר מנוחה. אי אפשר להפקיד את ניהול הרפובליקה הגאה בידי פציפיסט שכזה. ומי שאך שנה או שנתיים קודם לכן היה נושא כליו הנאמן, הפך לנשיא חדל אישים.

המוצא של רוזוולט היה פשוט וחד: עליו לשוב אל כס הנשיאות ולזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית לבחירות לנשיאות. הדמוקרטים כבר בחרו בוודרו וילסון, הפרופסור מפרינסטון שרוזוולט תיעב בכל נימי נפשו. לא יעלה על הדעת, להפקיד את המאבק בסכנות הקשות האלה, המאיימות על שלומו ויציבותו של המפעל המפואר שהוא הקים, בידי הנשיא השמן והנרפה היושב בבית הלבן. באותם ימים לא היתה מניעה חוקית לכהונה שלישית, ותיאודור תכנן את הקאמבק הגדול שלו. ואם ראשי המפלגה וטאפט יסרבו לפנות את הכיסא? אין בעיה! רוזוולט יקים מפלגה חדשה, שבראשה ואתה ישוב אל הבית הנכסף בוואשינגטון.

המרוץ לנשיאות הזרים כמויות אדירות של אדרנלין בעורקיו של רוזוולט. המפלגה הפרוגרסיבית החדשה גיבשה מצע מפורט. רוזוולט תבע רפורמות בסדרי המשפט, בהתנהלות הכלכלה, בכוחו ובסמכויותיו של הנשיא, וכמובן, גם במדיניות החוץ. כמה מתביעותיו נשמעו תמוהות והזויות, אך תיאודור סמך על האהבה הרבה שרוחש לו הציבור. לא היה לו כל ספק שהוא עתיד לשוב אל הבית הלבן. אך כצפוי, וודרו וילסון המחושב, הרציונליסט, הקר והמתנשא זכה בכתר.

בחזרה לשדה הקרב

מוכה, חבול, ובעיקר נעלב מאוד, שב רוזוולט אל אחוזתו. למראית עין הוסיף לעמוד בראש המפלגה החדשה שהקים, ואף הבטיח לנאמניו שלא יהסס ויתחרה שנית על הנשיאות גם בבחירות הבאות, אך למקורביו כבר היה ברור ש"הקולונל" כבר שבע מירוצים ומריבות, ומעתה ואילך יסתפק ב"סידור" משפחתו העניפה ובכתיבה.

היריות שחיסלו את יורש העצר האוסטרי בסרייבו ופילסו את הנתיב למלחמת העולם הראשונה ביוני 1914 טרפו את הקלפים. הנשיא וילסון, נאמן לגישתו, להשקפת עולמו ולרצונות בני ארצו, הקפיד להתרחק מן הנעשה באירופה ומתהפוכותיה. אחרי ככלות הכל, ארצות הברית באה לעולם מכוח רצונם של מקימיה להרחיק את עצמם משחיתותו והרסנותו של "העולם הישן", ועתה כשניתנה להם האפשרות להוציא אל הפועל הלכה למעשה את עיקרי אמונתם, הרי לא ירוצו מרצונם החופשי לשוב ולהתערב בענייני העולם שגורלו נחרץ. תיאודור רוזוולט לא יכול לשאת התנהגות לא גברית ולא הרואית שכזו. בעולם מתנהלת מלחמה בין רשעים לצדיקים, וארצות הברית הגאה אינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים מנגד. הרי כשפרש מן הנשיאות טרח להודיע לכולם כי הוא מבקש שיימנעו מלפנות אליו בתואר "כבוד הנשיא", ויכבדו את רצונו להקדים לשמו את דרגתו הצבאית, "קולונל", ירושת ההתנסות הצבאית הקצרה והמיתולוגית שלו בקרבות ארצו עם האימפריה הספרדית.

ארצות הברית הנייטרלית לא השתתפה במלחמה באירופה, אך רוזוולט התעקש שארצו תתיר לו להקים יחידת מתנדבים, שהוא יעמוד בראשה, שתצא אל שדות הקרב ותסייע לבעלות הברית להביס את ה"הונים" ובעלי בריתם. הוא הפציץ את הממשל בוואשינגטון בתוכניות מפורטות למבנה היחידה וכוחה, וכבר החל להזעיק את נאמניו אל הדגל.

כצפוי, דחה וילסון את הבקשות ולא היסס להעליב את הנשיא לשעבר מחרחר המלחמה. לאחר שנדחה, המריץ רוזוולט בבניו לשאת את דגל כבודה של ארצות הברית. הוא תבע "מוכנות" ופנה אל כל מיודעיו ביבשת שיקבלו את בניו כמתנדבים בצבאות הלוחמים. קוונטין, בנו הצעיר ועדין הנפש, היה לטייס ונפל במערכה. בן אחר, שהצטיין באומץ לב נדיר, נפצע קשה ושב לארצו מוכה וחבול. בנו האהוב, רעו לציד ולהרפתקאות, קרמיט, נלחם עם בעלות הברית בקרבות המזרח התיכון, וגם הוא הוכיח את יכולותיו לא רק בנהרות הנעלמים של האמזונס, אלא גם בלחימה בטורקים ובגרמנים.

בסופו של דבר ולאחר היסוסים מרובים, הצטרפה ארצות הברית למלחמה באירופה, וכמה מיחידותיה הספיקו להשתתף בקרבות האחרונים ביבשת. וודרו וילסון תבע לארצו, ובעיקר לעצמו, את מעמד הבכורה ואת הזכות להכתיב את תנאי השלום וההתנהלות לאחר המלחמה. וילסון ניסח 14 עיקרים ("נקודות") שיחרצו את טיב ההסדרים שיונהגו בעולם לאחר המלחמה. המנהיג הצרפתי הממולח, ז'ורז' קלמנסו, התבדח ואמר, שבניגוד לווילסון, אלוהים הסתפק בעשרה.

כגודל ההערצה והכבוד שהיו מנת חלקו של וודרו וילסון באירופה, כך גדלה והתעצמה ההסתייגות ממנו בארצו. לאמריקאים הוא נראה קר, מנוכר, ובעיקר מנהיג שרוצה לרכוב על גבם כדי לזכות במעמד עולמי. נפשם קצה בו, וכשחלה ונעלם מעיני הציבור, היה ברור כי בבחירות הבאות יבחרו האמריקאים לעצמם מנהיג אחר. העיניים נישאו שוב אל תיאודור רוזוולט. הקולונל לא הסתיר את רצונו לשוב. אך עתה הוא היה איש מוכה וחבול, חלש בגופו וברוחו. ב-6 בינואר 1919 מת תיאודור רוזוולט, הלוחם הגדול, והוא בן 60 שנים בלבד. מאז ועד היום לא פסקה, כאמור, המחלוקת על אישיותו ומורשתו.

הישג ספרותי

עם סיום המפעל הגדול, לאחר כ-30 שנות מחקר וכתיבה על תיאודור רוזוולט שבמהלכן זכה אדמונד מוריס לקריאות התפעלות והערצה על הישגו הגדול, וגם להכרה רשמית בפרסים ובתשבחות, ראויה הטרילוגיה המרתקת הזאת להיכלל ברשימת ההישגים המרשימים ביותר של עשרות השנים האחרונות בתחום הכתיבה הביוגרפית. עם פירסומו של הכרך הראשון במפעל שעליו זכה בפרס פוליצר, התבקש מוריס בידי הנשיא רייגן ואנשיו ליטול על עצמו את משימת הביוגרף הרשמי שלו. פרי ההזמנה הזאת, "Dutch: A Memoir of Ronald Reagan" (ביקורתי על הספר פורסמה ב"הארץ, ספרים", 2.2.2000), הוא אחד הניסיונות המוזרים והמאתגרים של הז'אנר. בספר זה פרץ מוריס את כל הגבולות, ניער מעליו את כללי הכתיבה ההיסטורית, טשטש את הגבולות שבין אמת לבדיה, בין הגיבור לביוגרף שלו, ויצר ספר מעניין וקריא מאוד, אך מפוקפק מבחינת אמינותו ודיוקו ההיסטורי. קוראי הספר ההוא לא יכלו להתנתק מן התחושה כי בדרך זו ביקש אדמונד מוריס להביע את הסתייגותו מאישיותו וממורשתו של הנשיא שאת פרשת חייו התחייב לכתוב.

הטרילוגיה של רוזוולט שונה לחלוטין מזו של דאץ'. כאן מקפיד מוריס על קלה כחמורה. כל פסיקה, כל טענה וכל פרשה נסמכות על תלי-תלים של ראיות והפניות. רוחב היריעה מתיר לו לחרוג במקומות הראויים מסיפור החיים אל הרקע ההיסטורי הרחב יותר, כיאה וכראוי לביוגרפיה המבקשת לנטוע את טענת הגדולה של גיבורה בסביבה ההיסטורית הרחבה יותר ובנסיבותיה.

ועם זאת, המחויבות ההיסטוריוגרפית לא פגמה כהוא זה בהישג הספרותי-האסתטי של הספרים. הקריאה תובענית אך מהנה מאוד. שיטת הכתיבה של מוריס מפקידה בידי הקוראים את ההכרעה כיצד להלך בעמודי הספר. הוא נמנע ממספור הערותיו ומציון מקורותיו בגוף הספר, כך שהמבקשים להלך בסיפור, בנפתוליו, בתיאוריו הנפלאים ובניתוחיו המרתקים, יוכלו לעשות זאת בהנאה מרובה.

אך ב-150 העמודים הצפופים של ההערות מוצעים לקוראים הפניות לקריאה מעמיקה יותר בעניינים שנזכרו רק בחטף בספר, סימוכין לכל פסיקה וקביעה, וגם הערות היסטוריות מפורטות המעמיקות את הבנת הרקע לפעילותו והכרעותיו של הגיבור. מוריס הוא היסטוריון קפדן ודייקן, ועם זאת הוא לא נכנע לצווי התקינות הפוליטית והעמדת הפנים של כתיבה קפדנית ו"מדעית". הוא אינו מסתיר את חיבותיו ושנאותיו, וכשהוא מתרגש ונפעם, הקוראים חשים בכך. אך גדולתו בהקפדתו על הבחנה ברורה בין רובד ההערכה והשיפוט לפרקי העלילה והסיפור. אדמונד מוריס אינו מטעה את קוראיו ואינו מכשיל אותם. אחרי הטרילוגיה הזאת, גם היסטוריונים שמרנים ומסורתיים מאוד יתקשו לפסול את הלגיטימיות של הכתיבה הביוגרפית כנתיב מרכזי וחשוב בכתיבה ההיסטורית. למבקשים אחר סוד הגדולה של הגיבור ההיסטורי, מציעה הטרילוגיה של אדמונד מוריס תשובות מופלאות ומרתקות.

הפרופ' אלי שאלתיאל הוא היסטוריון ועורך סדרת "אפקים" בהוצאת עם עובד



תיאודור רוזוולט, 1919. חשב שייבחר בשלישית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו