בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל" מאת אורנה דונת | לא לגיל הרך

בישראל שורר אקלים מאוד לא סובלני כלפי מי שאינם רוצים להיות הורים, המורדים בציווי הקדמון "פרו ורבו"

11תגובות

ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל

אורנה דונת. הוצאת ידיעות ספרים והקיבוץ המאוחד, 246 עמ', 98 שקלים

"מותר להוציא ספרים כאלה בישראל?" העיר בארסיות ש', ישראלי תושב לונדון, קרוב וידיד, שכמו מושאי מחקרה החלוצי של אורנה דונת, וכמוה, בחר שלא להיות הורה. "זה לא מחוץ לחוק?" המשיך באותו טון.

ואכן בישראל, בהיותה מדינה מעודדת ילודה, שורר אקלים מאוד לא סובלני כלפי מי שאינם רוצים להיות הורים. הם מורדים בציווי הקדמון "פרו ורבו ומלאו את הארץ". מתוקף המציאות הדמוגרפית, הדבר מתפרש בישראל לא רק כהתרסה נגד הטבע האנושי או הדת היהודית, אלא גם נגד החברה והמדינה. מעטות הן המדינות שבהן כל יילוד אינו רק אזרח לעתיד, אלא גם נתון במאבק דמוגרפי, שלא לומר חייל. "אז מה יש לנו הפעם, צנחן או פקידה פלוגתית?" שאל אותי פעם מכר בעל הומור גרדומים כשנתקל בי ברחוב עם מנשא תינוקות. 50-60 שנה קודם לכן, ולא בהומור, אמר דוד בן-גוריון: "הגברת הילודה היא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת ישראל, ואשה יהודייה שאינה מביאה לעולם לפחות ארבעה ילדים... מועלת בשליחות היהודית".

"מכל עבר", פותחת אורנה דונת ומספרת בגילוי לב, "נאמר לי שאני חייבת להיות אמא, כי 'לא קיימת מישהי שלא רוצה'... אבל אני הרי כן קיימת, ולא רוצה ילדים. אז אם אינני רוצה ילדים וכן קיימת, אני כנראה מוטציה של הטבע או נכה רגשית או פגומה נפשית. משהו כנראה השתבש אצלי במהלך הדרך". עדויות על חוויות דומות - שהן גם עדויות לאטימות החברה - נשמעות אף מפי מרואייניה ועולות מתוך הדברים הנכתבים בפורום "נשים שלא רוצות ללדת ילדים" באתר תפוז. בפורום, חרף שמו, משתתפים גם גברים (מספרם, מוסרת דונת, נמוך בשיעור משמעותי ממספר הנשים), וכן הורים שאינם מעוניינים להרחיב את המשפחה וחווים לחץ משפחתי-חברתי - ושוב, בדרך כלל אלה נשים: הן אדוניות רחמן, הן ש"שעונן הביולוגי" יציר התרבות מתקתק, "הן אלה שנדרשות לחולל בחייהן את השינויים הגדולים והן גם אלה שסופגות את מרב חצי הביקורת".

מחקרה של דונת הוא ראשון מסוגו בישראל, וככזה הוא משמש מין חפירה ראשונית בתל ארכיאולוגי. אבנים רבות הפכה החוקרת, סימנה וקיטלגה, וכעת הן ממתינות לחקירה מדוקדקת. הספר מורכב ממבוא, שלושה פרקים ועוד פרק סיכום קצר, כולם יחד הם גוף ידע רחב הבוחן את הבחירה בחיים ללא ילדים, סיבותיה, שורשיה והשלכותיה על הפרט והחברה בישראל ובעולם המערבי. דונת בוחנת את ההיסטוריה של הרבייה האנושית והכוונתה בידי כוחות שלטוניים, וכן את מושג הילדות וצמיחתו, מן הימים שנהגו לקבור ילדים בחצר האחורית משל היו כלבים או חתולים ולא להתאבל עליהם, ועד לקידוש הילדות והאדרתה בימינו - ימים שבהם, לדברי חוקרים המצוטטים במחקר, "הורים נתונים ללחץ שלא היה כמותו בהיסטוריה".

אם לדגום מתוך השפע העובדתי המסחרר, אחד הנושאים המרתקים הוא ייצוגה של תופעת "החיים בלי ילדים" בלשון. דונת מצביעה על הבעייתיות הצפונה במלים "בלי", המסמנת היעדר וחסך, ו"אנטי", שקיימת במונח האקדמי השגור אנטי-נטליזם - תרבות הנגד של אי ההולדה. דונת, ורבים מחברי הפורום, מסתייגים מכל תיוג האוצר בחובו היעדר, התנגדות, לעומתיות (כלומר, הגדרת דבר כנגזרת שלילית של דבר אחר) או רמיזה על שלילה מוחלטת של ילדים. אחת הדעות הקדומות המקועקעות בספר היא זו הרואה באנשים הבוחרים שלא להיות הורים שונאי ילדים. אדרבה, רבים מהם מתגלים לא רק כאנשים רגישים, אינטליגנטים, מעורבים חברתית ובעלי מודעות עצמית גבוהה, אלא גם כאוהבי ילדים, כאנשים העובדים עם ילדים, כדודים מסורים. רק מיעוטם רואה בילדים "פקעת של חיתולים, דמעות וסמארק", וכותבת אחת אפילו מתוודה כי היא מתרגשת למקרא השיר "בן לו היה לי" של רחל. לכן "נון-נטליזם", על משקל נון-קונפורמיזם, ו"אל-הורות" או "אל-הורים" הם הביטויים שדונת בוחרת להשתמש בהם, ביטויים שזכו לתמיכה גבוהה יחסית בקרב חברי הפורום.

השאלה, בה"א הידיעה, של הספר היא כמובן השאלה המוטחת בפני האל-הורים, השכם והערב, מפי כל נהג מונית מזדמן וכל מכולתניק: אבל למה? מה הסיבה? - "איך בחורה יפה כמוך לא התחתנה?" - בכך עוסק הפרק השני. המסקנות של דונת, העולות מניתוח מאגר הנתונים שלה, הכולל קצת פחות מ-90 נשים וגברים (אשכנזים, משכילים, הטרוסקסואליים ברובם), היא שלצד סיבות רציונליות (מחיר ההורות, חופש, אי-הפיכות המצב), ההסבר הבסיסי, הניצב לפני כל דבר אחר, הוא טבע אישי, "היעדר צורך, רצון, יצר או דחף להיות הורים". יתר על כן, אצל רבים מהאל-הורים חוסר הרצון בילדים מוגדר כ"נון אישיו". "זה בא ממקום נקי מאוד", מסבירה ליאור רותם, מהכותבות המרכזיות בפורום. "זה לא החלטה, לא בחירה, לא אידיאולוגיה. רק מין ידיעה שקטה ונינוחה כזו". כותבת אחרת מסבירה: "לא הקדשתי לכך מחשבה... כמו שלא חשבתי על להתאסלם, למשל". תמר, בת 31, אחת המרואיינות, ממחישה: "בשבילי זה כמו לשאול למה את לא מכניסה פיל הביתה? או למה אני לא לומדת משהו שבכלל לא מדבר אלי וייקח לי ארבע שעות בכל יום. אם לא היו שואלים את זה, לא הייתי צריכה לענות על זה, פשוט הייתי חיה את החיים שלי. אין לזה הכרח בחיים שלי". אחת העובדות המדהימות - שהדהימה אפילו את הנחקרים עצמם - היא חוסר יכולתם של מרביתם לציין מועד שבו דיברו עם בני זוגם על ההחלטה שלא להיות הורים. "זה פשוט לא עלה", היא תשובה שחזרה בגרסאות שונות.

ובכל זאת, וגם המחברת מציינת זאת, עצם הצורך בפורום שמשמש כקבוצת תמיכה מצביע על כך שהבחירה בדרך של חיים בלי ילדים אינה יכולה להיות "נון אישיו", ולו מפני שהחברה, המסתכלת על האל-הורים בעין עקומה, לא מאפשרת זאת. כמעט כל המרואיינים מתייחסים ללחצים משפחתיים וחברתיים כבדים, עוינות, פטרונות ("כשתגדלי תביני", נאמר לאחת המרואיינות), בוז וצורות נוספות של שלילת דרכם וזהותם - עד כדי הצגתם כסוטים. "כל הפורום הלא נורמלי הזה צריך טיפול. אתם חולים בראש", כותבת עוברת אורח בפורום. ולא רק היא מחזיקה בדעה החשוכה הזאת. אחת השורות המזעזעות שבספר היא ציטוט מדבריו של הפרופ' שלמה משיח, משיח הפריון של ישראל: "מי מאתנו יגיד פה שהוא היה מוותר על ילד? אף אחד. אולי חלקיק אחד מהאוכלוסיה והם מופרעים".

עם יחס כזה עולה מאליה ההשוואה לחוויות של "אחרים" אחרים. לדברי דונת, "כל אותם אנשים שאינם מצייתים לקודים נורמטיביים חיים במעין ארון, ואת הצהרתם על סרבנותם לציית לקודים אלה הם עשויים לחוות כיציאה ממנו". כל יציאה מארון היא אקט של שחרור לזה שהיה כלוא בזהות לא לו, אך היא גם עדות על תהליך השתחררותה של החברה מהדעות הקדומות שהכניסו אנשים לארונות. נראה כי בישראל, למרות התמורות שעובר מוסד המשפחה וחרף ניצני שינוי ראשונים (פחות המלצות לאנשי הפורום להתאבד), עוד ארוכה הדרך להכרה אמיתית בזכותם של יחידים לבחור בחיים אלטרנטיביים.

חשיבותו של "ממני והלאה" היא אפוא בתמיכה שהוא מציע למי שהחליטו או מתלבטים בשאלת האל-הורות, ואולי עוד יותר מזה בחשיפת התופעה וממדיה, בהסברתה, בהנגשתה ובהצגתה כדרך חיים לגיטימית. אכן, כבר בשער הספר מצהירה המחברת כי היא מייחלת שספרה ישמש את "אלה החשים כי אי-רצונם להיות הורים מושתק", אך ייקרא גם על ידי "אלה הסבורים שבחירה בחיים ללא ילדים היא מעשה בלתי שפוי הראוי להוקעה". יתר על כן, הספר אמנם מוקדש למי שבחרו לא להביא ילדים לעולם, למתלבטים, אך גם "להורים שבחרו בנתיב האחר ומעוניינים להציץ דרך הצוהר הנפתח בספר לסגנון חיים שונה משלהם. צוהר זה", כותבת דונת, "עשוי להיות גם מראה המשקפת את בבואת בחירתם בחיים עם ילדים".

אמנם כן. כאם לשלושה (נעים מאוד, "קונפורמיות רבייתית" זה שמי האקדמי), מצאתי את ספרה של דונת לא רק מעשיר בידע ובתובנות ומרגש מאוד, אלא גם מעורר להתבוננות עצמית: על הורי, על אחי הרווק וחתוליו, על עצמי כשלוש אמהות. תהיתי, ועדיין אני תוהה, בדבר כותרת המשנה של הספר, "הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל", המציירת אילוסטרציה של מקום ללא ילדים, מין ארץ למבוגרים בלבד. בהקשר הזה, ובעקבות ניתוח בלתי מדעי בעליל של דברי הנחקרים שבספר, שנראה כי מרביתם נרתעים מגידול ילדים קטנים, עלה בדעתי שגם כלל האנשים, כאשר הם חושבים על "ילדים", חושבים על ילדים רכים; שמרביתנו, כאשר אנו משתוקקים לילד, למעשה משתוקקים לתינוק או לילד קטן שיאחז בידינו. הילד הזה אמנם גוזל מאתנו זמן יקר, הנמדד בשנים, ובכל זאת, בהדרגה, עם שהוא גדל, ובוודאי כאשר הוא עוזב את הבית, אנו זוכים מחדש באותו "זמן אבוד". מה שחסר לי במחקרה של דונת - והוא פועל יוצא של קבוצת המחקר ההומוגנית של המצב הישראלי - הוא קולם של יותר משני אנשים מבוגרים, בעלי פרספקטיווה, כאלה שהשלימו מעגל שלם של חיי אל-הורות.



אורנה דונת. מחקר חלוצי במדינה מעודדת ילודה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו