בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה אנחנו צריכים ספרים על קבלת החלטות?

יבול הספרים המכניסים אותנו בסוד הלקות החדשה שלנו: לקבל החלטות, הוא עדות נוספת לנורמה תרבותית הגורסת כי שומה עלינו להשתנות, להשתפר

תגובות

לא רציונלי אבל לא נורא

דן אריאלי. תירגמה מאנגלית: לי מיכאל ברגר. הוצאת דביר, 334 עמ', 89 שקלים

מדוע טייסי קמיקזה חובשים קסדות

יעקב בורק. הוצאת עם עובד, 247 עמ', 88 שקלים

גם לכם לא היו מים חמים?

יוסי יסעור. הוצאת מטר, 230 עמ', 89 שקלים

איך אנחנו מחליטים

ג'ונה לרר. תירגמה מאנגלית: יוליה אלעד-שטרנגר. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 312 עמ', 89 שקלים

צ'ארלס דרווין מתהפך בימים אלו בקברו, או לפחות זע בחוסר מנוחה. למול שפע הממצאים המצטברים על תכונת האי-רציונליות הטבועה במין האנושי, נדמה כי דור אחד עשה לתהליכים האבולוציוניים מה שלא עשו מאות אלפי שנים. את מקומה של הכלכלה הקלאסית, עם המשנה הסדורה על האופן שבו הבריות מקבלות החלטות, תמיד לטובתן, תופסת כיום הכלכלה ההתנהגותית, עם המסר שלפיו החלטות רציונליות אינן אלא שכבת מגן דקה כתחרה. כלכלה התנהגותית לא מגבילה את עצמה להחלטות פיננסיות. היא שדה רחב של מחקר העוסק בקבלת החלטות, ו"כלכלי" הוא מה שכדאי, מה שמקדם את האינטרסים של הפרט בתחומי חיים שונים. "כשאנחנו חושבים על החיים שלנו", מסכם דן אריאלי בספרו החדש, מעין ספר המשך לרב המכר העולמי שלו, "לא רציונלי ולא במקרה", "יש לנו הרגשה שאנחנו יושבים במושב הנהג ושיש לנו שליטה בהחלטות שאנחנו מקבלים ובכיוון שאליו אנחנו מתקדמים. למרבה הצער, התפישה הזאת משקפת יותר את האופן שבו אנחנו רוצים לראות את עצמנו, ופחות את המציאות".

ספרו של אריאלי הוא רק אחד מרשימה הולכת וגדלה של ספרים בנושא - רבים מהם רבי מכר - המונים רשימה לא פחות ארוכה של פגמים בתהליכי קבלת החלטות של בני האדם. יוסי יסעור, מחבר "גם לכם לא היו מים חמים?" מביא משנה סדורה למדי, לרווחתם של סטודנטים המתקשים לסכם, למשל, את הפרק על רגש ואינטואיציה בקבלת החלטות, בעוד ג'ונה לרר האמריקאי מבטיח לקוראיו "מדריך לשימוש מעשי בתגליות האחרונות של מדעי המוח". רק יעקב בורק, הכותב היחיד שבא מעולם המעשה של ההשקעות הפיננסיות, מבקש להגביה עוף במעין ספר המשך לרב המכר "מדוע שימפנזים חושבים על פרישה", ולהגיע אל מחוזות הנפש, זאת הישות הממאנת לציית לחוקי היגיון יבשושי.

מניין נובע כל השפע הזה? הייתכן כי חל שינוי כלשהו בשיטה שבה מודדים את הפרט ומסווגים את החלטותיו לשבט או לחסד הרציונליות? האם ייתכן כי ניסויים מזן חדש עשויים להבחין, כמו מיקרוסקופ רב עוצמה, בחולשות שבעבר נסתרו מהעין? ויותר מכך: האם נוכל בזכות הספרים האלה לחלץ את עצמנו מעצמנו?

כדי לעזור לעצמנו, לשפר את כישורינו הרגשיים או המנטליים, אין הכרח לקרוא ספרים. תוכניות טלוויזיה שבות ומראות לנו כיצד אפשר בעזרת מאמן אישי (קואצ'ר בלעז) לקבל החלטות פיננסיות מושכלות. מאמן גם יכול לסייע לנו בגידול ילדינו ואפילו להשיב את הסמכות שאבדה. אך תיווך של מאמן הוא עניין יקר, גם אם מדובר בעשר פגישות בלבד - בסיבוב הראשון.

יבול הספרים המכניסים אותנו בסוד הלקות החדשה הוא עדות נוספת לנורמה תרבותית הגורסת כי שומה עלינו להשתנות, להשתפר. "עד כמה אנו מכירים אותם חלקים לא מחמיאים בתוכנו", מקשה יעקב בורק, "שהם חלק כמעט לא נפרד מהיותנו בני אנוש? או את ההטיות ההתנהגותיות המקשות עלינו לקבל החלטות, בין שמדובר בקניית מניה ובין שמדובר בבחירת בני זוג". כשממשיכים לקרוא, מגלים כי אין צורך במאמן כדי לבצע החלטה מושכלת. בין הדפים נמצא את עצמנו ברגעים פעוטים ומביכים, כולם מייצגים שגיאות שאפשר להימנע מהן. כך מופקד בידינו הדרכון לגאולה. המסע על חשבוננו, תלוי רק בנו.

כדי להפיק את המיטב מהמסע כדאי לגייס מעט צניעות. מנהלים בחברות גדולות, כאלו המקבלים בונוסים שמנים, אינם בדרך כלל צנועים. למול ממצאי ניסויים שערך אריאלי בארצות הברית, המראים בבירור כי בונוסים כאלה אינם מובילים לביצועים טובים יותר, ואף יוצרים לעתים אפקט הפוך - מושכים הללו בכתפיהם; לא בהם מדובר, אלא באחרים. מה שמעיד על האופן שבו פוגם האינטרס בשיקול הדעת. לו היו מקשיבים לדברי אריאלי, אשר באומץ מגיע להרצות לפניהם בנושא, היו לומדים על אופנים יצירתיים להגברת המוטיבציה של עובדיהם בהשקעה כספית נמוכה באופן יחסי - אבל המנהלים בשלהם. ולמה הדבר דומה? למעשן המצביע על אחרים כמותו שלא חלו בסרטן כדי לקבוע שאין ממש בקשר שבין עישון לבין המחלה. אם קוראי שורות אלה מפקפקים כרגע בקשר כזה, וממאנים להאמין כי רוב המעשנים מצויים בסכנה פחות או יותר זהה ללקות בסרטן, מנגנוני ההכחשה פועלים אצלם כמו אצל המנהלים המתנערים מהקשר שבין בונוסים שמנים לבין ביצועים בעבודה. המסע יעבור על קוראים כאלה כמו על מתבגר היוצא לספארי באפריקה עם מחשב מחובר לפייסבוק.

לא רק הנושא משותף לספרים המוזכרים כאן אלא גם הסגנון. כולם משעשעים, לעולם אינם מתנשאים או מלגלגים, ותמיד-תמיד מלאים הומור ואנושיות וסיפורים אנקדוטליים. "החלטתי לכתוב ספר על קבלת החלטות", מתוודה ג'ונה לרר, "כיוון שלא הצלחתי להכריע בין סוגים שונים של צ'יריוס. מצאתי את עצמי מתהלך הלוך ושוב לאורך מדף דגני הבוקר במרכול, מנסה לשווא לבחור בין דגנים בטעם תפוח וקינמון לדגנים בטעם דבש ואגוזים". ייתכן שנחוץ מבנה אישיות מסוים כדי להתבונן בחולשות אנושיות ולהישאר אופטימי.

סימני השאלה שהוצבו בפתח הרשימה לא באמת נועדו לאתגר את משנתו של דרווין. אפשר היה כבר בהתחלה להצביע על 2002, השנה שבה קיבל הפרופ' דניאל כהנמן את פרס נובל בכלכלה, כמועד שניתן בו האות לעיון מחודש בסוגיית הרציונליות האנושית. יש להניח כי פרס הנובל אכן שימש כמקדם מכירות (מה גם שמחקריהם של כהנמן ועמוס טברסקי מוזכרים בספרים שפורסמו מאז). ובכל זאת, מי שהזדמן להם ללמוד קורס בפסיכולוגיה חברתית אי שם בתואר הראשון, יחושו תחושה קלה של דז'ה וו כבר בעלעול ראשוני בספרים האלה. קשה, למשל, לשכוח את הניסוי של פיליפ זימברדו, שכפסיכולוג צעיר מאוניברסיטת סטנפורד הפך קבוצה של סטודנטים לגמרי ממוצעים לסוהרים אכזרים. זימברדו ערך בדיוק לפני 40 שנה ניסוי שאי אפשר לשכפל כיום, מסיבות אתיות. את 24 הסטודנטים המשתתפים חילק זימברדו לשתי קבוצות, של "אסירים" ושל "סוהרים", ושיכן אותם באחד ממרתפי הקמפוס. את מה שאירע מאותו רגע ואילך קשה היה לצפות. "ביום החמישי לניסוי, שתוכנן לשבועיים", מזכיר בורק, "נאלצו החוקרים להפסיקו. המצלמות הנסתרות גילו שהסוהרים נעשו אכזרים יותר בלילה". בפרק הזמן הזה "האסירים" החלו לפתח הפרעות נפשיות.

בורק מזכיר את השתלשלות העניינים ומותיר את הקוראים להרהר, הפעם על תכונות אנושיות שעליהן מכסה קליפה דקיקה של תרבות, של "ציוויליזציה". גם ניסויים אחרים שמזכירים בורק ועמיתיו אינם לגמרי חדשים. הם מתכתבים עם מה שהיה ידוע לפני שכהנמן זכה בפרס נובל. לכן דרוש הסבר נוסף לתופעה. למה עכשיו? למה לא בשנות ה-90, למשל, אלא בשנים הראשונות של המילניום החדש?

נפל דבר בעשור שאך זה חלף. השלכותיו של המשבר הכלכלי, חסר התקדים בהיקפו ובאופיו, כנראה נותנות כאן את אותותיהן. בניגוד לשנות ה-90, שהתאפיינו בזחיחות גדולה של האדרת העצמי, בעשור הראשון של המאה ה-21 חשנו יותר חלשים, יותר חסרי אונים. מה שנראה כמו קרקע בטוחה, קרס תוך שבועות ספורים. איני יודעת איזה ניסוי אמור לגלות כי אנו פתוחים יותר לשינוי, או לפחות קשובים יותר, כאשר השליטה בגורלנו פוחתת. ובכל זאת נדמה לי כי יש משהו מרגיע במסרים האומרים "לא נורא, זה הטבע האנושי". אולי נחמת רבים, זו שנובעת מגילוי הפגיעות של כולנו, היא נחמת טיפשים, ובכל זאת היא עושה את פעולתה. מי יודע, אולי בכך יעסקו ספרי ההמשך שיגוללו את הדרכים הרבות והמגוונות לטעות, לשגות. וכן, גם לחפש עידוד ונחמה.

הד"ר איריס קלקא היא אנתרופולוגית וחוקרת שווקים

תגיד לי למה

החלטות, לפי הספר

למה אנו נוטים לקבל החלטות פחות טובות במצב של עודף בחירה?

במצב של עודף בחירה אנו נוטים לא לבחור כלל או לבחור במצב הקיים. על סמך ההבנה הזאת, יוסי יסעור מנחה מה יש לעשות כאשר עובד מסור שלנו מבקש לעבור למקום עבודה אחר. "הציעו לו חלופה נוספת לבחירה, אחר כך עוד אחת. ההתלבטות שלו בין החלופות השונות עשויה לגרום לו להישאר אתכם". אותו היגיון יכול לשמש אותנו בבית, עם הילדים. רשמתם את הילד לקייטנה בשכונה והוא רוצה "לשקול את זה שוב"? הציעו לו קייטנה, רצוי רחוקה מהבית (קמים מוקדם יותר), קייטנה ללימוד אנגלית וכד', המתינו מעט, והתוצאה הרצויה לא תאחר לבוא.

למה אנחנו נוהגים למכור מניות שערכן עלה, ולא למכור את אלה שערכן ירד?

ג'ונה לרר יודע לספר על מנגנון עמיד במיוחד של החלטות שגויות, כתוצאה ממה שהוא מכנה "רתיעה מהפסד": "הרצון להימנע מכל מה שמדיף ריח של הפסד מעצב חלק נכבד מההתנהגות האנושית וגורם לנו לנהוג בטיפשות", מסביר לרר. מכירת מניות שערכן ירד ממחישה את ההפסד, ואנחנו מעדיפים את הראייה קצרת הטווח על פני זו השוקלת את הטווח הארוך (מה שירד בדרך כלל יעלה בטווח הרחוק).

למה אנחנו מתאכזבים יותר כשאנחנו מאחרים לרכבת בשתי דקות לעומת מצב שאנחנו מאחרים אליה בחצי שעה?

"ככל שקל יותר לדמיין חלופה חיובית", מסביר דן אריאלי, "ולהשוות בין מה שקרה לבין מה שיכול היה לקרות, כך גם החרטה והאכזבה גבוהות יותר. אדם המאחר בחצי שעה אומר לעצמו כי גם לו היה מקדים את יציאתו ב-20 דקות, ממילא לא היה מגיע הזמן. ובהתאמה, אוהד של קבוצת ספורט יתאכזב יותר כאשר קבוצתו הפסידה בהפרש קטן מיריבתה, לעומת מצב שבו הפסידה בהפרש גדול".



שיה לה באף בתפקיד ברוקר בסרט ''וול סטריט 2''. למה מוכרים מניות שערכן עולה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו