בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בת המלך והענייה

שני ספרי שירה, שני הפכים גמורים: אחד נסתר ומוצפן, ואחר גלוי וצבעוני

תגובות

ממש, מאת נוית בראל, הוצאת עם עובד, 2011, 80 עמודים

לא מעודן, מאת סיגל בן יאיר, הוצאת הליקון, 2011, 60 עמודים

קשה לכתוב על משוררים חדשים. לחבר אותם לשירת קודמיהם - קל מדי ו"בטוח". לכתוב כאילו המציאו את השירה - לא נכון, ומי ש"המציא" שירה בעבר נשאר בדרך כלל סכולסטי. שני ספרי שירה שונים מאוד זה מזה, ראו אור באותו שבוע. הבשל הוא "ממש", מאת נוית בראל. השני, קצת פחות מהוקצע, ספר ראשון למשוררת, "לא מעודן", משעשע ומזעזע כאחד, מאת סיגל בן יאיר. בראל כותבת על כאב. לא פשוט לקרוא אותה, משום שהיא מניחה יסודות לשוניים למטאפיסיקה שלה לשנים הבאות. מה אצל בראל מניח את היסודות הללו? קבלת הדין של הכאב. כך היא כותבת בשירה "דברי הימים":

הניסיונות הגדולים. קל לטלטל אנשים

מארץ זו לארץ אחרת. החיים אילמים.

אפשר לשמוע רק אש טובה ורחומה

לפרש את האדמה היבשה כפי שנרצה.

הקרניים נשרפות בסוף. קודם נשרפות

הידיים. אין הבדל גדול בין הנעשה

שאין להשיבו לבין מה שעתיד להיעשות.

תפילה נופלת מן הפה. הלשון

נאחזת בסבך הקלון.

האיפוק של בראל אינו ויתור על דיבור. כמעט ההפך. האיפוק קשור בחיפוש אחרי משהו שיתקרב לממשי (הנה המטאפיסי, מה שאי אפשר לאומרו). מדי פעם ניכרת כוונתה להרפות מן הדיבור. לשים נקודה, לומר עוד משהו, ושוב לשתוק, ושוב לומר משהו, עד שהשיר נהפך למטח אטי של כדורי מקלע כבד נותבים מתוך החשיכה. כמו בשיר המצוטט למעלה: חזון השריפה של אדם או בהמה במרכז. מסביב ההכללות (המטאפיסיות). הראשונה קשורה בנדודי בני אדם. גם אם לא נדע באילו ניסויים אנושיים מדובר, וטלטולם, מנין ולאן, העיקר בשיר הזה מצוי בפער הגדול בין מה שאי אפשר לאומרו (החיים אילמים) למה שמתמלמל כלשון מסתבכת, מתפללת.

בעניינים של אמת ושקר קשה,

אומרים, לדבר, אז דממה, רוך,

סימנים בשחור. איך תשמע אותי?

טעינו כשחשבנו שהמופתים נאמרים,

הם נעשים.

מי שאומר שבראל אינה מובנת דיה, אומר, לצערי הרב עוד כמה דברים: שהמשוררים שאינם מובנים דיים (עמיחי באלגיות שלו, למשל), כבר מובנים כי באו פרשנים שתיווכו את השיר הלא מובן, והלא מבין הנוכחי זכאי לנזוף בבראל כי היא צעירה; אבל מה שמסוכן מזה הוא שבראל מתבקשת לוותר על הפואטיקה הקשוחה שלה: "אז דממה, רוך, סימנים בשחור". אין לקורא מנוס אלא להקשיב ולחכות לשיר אחר שיצליח שיסביר בדיעבד גם את המטאפוריקה הזאת. מכל מקום, המתח בין הדיבור על דיבור, ובין הדיבור על מה שאיננו יכול להיאמר, מייצר את הפאתוס של בראל, מעניק לה יכולת שירית, מוסיקלית, מעניק ללשון נוכחות מדודה. הנה מה שאני מצליחה לומר, הנה מה שאי אפשר לומר: "אבי ואני בעזרת השותקים. כל בתי הכנסת מתנגדים לנו". זה תיאור נפלא של בדידות, בעזרת דימויי בתי כנסת. אבל ההמשך חשוב יותר:

אני מקדשת על האב, אבי מקדש

על בשר ודם. והבשר ודם חבול. מסוף הגוף ועד

סופו.

שוב ושוב חוזרת השתיקה למלא תפקיד של עיניים רואות עולם קפוא.

כן, היא לקחה מעט מאוד, כדרוש, ממה שיהודה עמיחי הוריש לנו. הרי הגיע הזמן שמישהו יעז לגשת לעמיחי ולא להיות אפיגון שלו. אל תראוה שדליה רביקוביץ מהדהדת משירתה. משהו "עצמאי" יותר, כלומר פחות מייחל מחפש אחר אוזן של גבר שישמע ויעזור, לפעמים כמעט ההפך אצל בראל:

אם היה חירש הייתי קוראת לו אבא.

הייתי נמצאת אתו כמו בתוך המשפחה.

ותמיד, מה שמצוי בפנים, עמוק, וחתום מפני הדיבור הוא הדבר עצמו, שאינו מצליח להיות לעצמו ובכל זאת הוא "שם". ממש כמו השריפה בבטן האדמה, או בתוך משהו עטוף מלים, וקולות. הנה, בשיר המצמית "אמבריולוגיה":

העובר החושב שעון על כפות ידיים לא גמורות

חי וקיים ומוצג בנפרד בתוך מוזיאון הרחם

בהידור נרקיסי ושקט. אף פעם איננו שומעים הכל

ושוב, הלשון האנושית חיצונית למתרחש. הנה שיר אחר:

את מתעקשת להתאמן לתפקיד האם

אגלם אותו יפה, את אומרת, כולן יזהו

בי את עצמן...

אט אט הופך הקול של אותה אשה לקולה של הדוברת בשיר.

בלילות יצרח הילד ואני פרא אשה

אולי איבנה ממנו.

חלק חזק מאוד בספר מוקדש לאבל על גוויעת האב. מה שחשוב בשירים על האב אינו ה"אוטוביוגרפי". בראל מסתירה פרטים. איננו יודעים דברים מפורשים (נולדה לאביה, ארבע שנים אחרי ששכל את בנו-יחידו במלחמת 1973). וכך היא ניצבת ללא מלים:

עומדת מול אבא שלי המרוסק

כמו דייסה שמובאת לפיו כאילו

בניגוד לרצונו

ובמקום אחר, שוב לב השיר הוא המקום שקשה לפצח:

לחשוב ששכחתי את מלוא מובן התפילה - -

מזל שאינני מחזירה

דברים לאלוהים. חמלה, נקם,

נשמת אבי שאינו יכול לשאת

בקיץ הזה

את מה שמתעוור לו בנפש.

גם האבל על מות האם פורץ לתוך שפע המראות. מדי פעם אנחנו מגלים את הרקע, הבישול, המצוות, התפילות:

אני מנקה את הבית בלי שאמא שלי יודעת דבר

ואיני מכינה את הברכות. נכרתה הכרשה

הרימון חסר, קשה לקלף את החבוש.

וכבר אמי אינה רוצה דבר

וכלום לא יישאר מן הקיץ

אלה הפיגומים לשירת בראל. מתוך האבל שלה עולה משהו חזק יותר מזעקה - ויתור על חדווה, הכרעה בעד יופי של שירה, יופי בנוי מחומרי העולם הלא ידידותיים:

נדמה לי שכאן הבית, אבל לא,

הרחובות קופצים ממקומם, הדלתות

נטרקות, ילדים צועקים, קצף גדול. החיים

חושבים על החיים. אלה שחושבים על המתים

חושבים שלאיש אין הזכות לעשות זאת מלבדם.

ספרה של סיגל בן יאיר הוא ההפך הגמור מהספר של בראל. בן יאיר אינה מסתירה דבר ממה שמעיק עליה, וצבעוניות שיריה מסתירה כמעט את זווית העוני. אילו היו לימודי זהות של פרולטרים, שבהם היו מלמדים פרולטרים ושירים של פרולטרים, היתה סיגל מורה ושיריה היו חומרי הוראה (ממש כמו שרק נשים מלמדות לימודי נשים, ורק הומואים ולסביות מלמדים לימודים קוויריים, ורק מזרחים מלמדים לימודים מזרחיים. אני צוחק, הרי המכנה המשותף לאלה הוא בדיוק שאף פעם אינם פרולטרים):

אנחנו נוברות בפח האשפה

מחפשות חמישה פריטים בתשע תשעים

ותשע. על הגב שלה נחרצים פסים

והיא אוחזת חזק

בתלושי הקנייה

כמו ילדה בשולי השמלה של אמה

מצד אחד, הפרובוקציה של בן יאיר תמיד מוטחת בקורא, שאינו בא מהמקום שהיא באה. מהצד האחר, בקצה הפרובוקציה מסתתרת האמירה הזעירה, ההודאה בפחד, והפחד הזה מלווה את שיריה המתאגרפים. השיר "יום הולדת שמח לבוס" מתחיל כהתגרות פרולטרית בשכבת המנהלים:

מחרחרים כחזירים

סביב שולחן חדר הישיבות

סומסום נדבק לפינו מבורקס גבינה מתוך קרטון עם ניילון

העברית קצת מסורבלת (סמיכות בעלת ארבעה אברים - "סביב שולחן חדר הישיבות" - היא עילגות לא נחוצה, ומישהו שיודע עברית צריך היה לערוך את זה), אבל העיקר בלאו הכי מגיע בסוף, הבוס מספר בדיחה והעובדים

מהנהנים בראשינו

מצד לצד

בגעייה מתרפסת.

בבדיחה יש רוסי וערבי

אבל אני צוחקת מפחד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו