בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נערה מחונכת, מחנכת מופרעת

קשה לדעת אם היינו זוכים לקרוא את זיכרונותיה של סימון דה בובואר בעברית, יובל שנים אחרי שנכתבו, אלמלא היתה חברתו לחיים של סארטר ואלמלא כתבה את "המין השני"

תגובות

זיכרונותיה של נערה מחונכת, מאת סימון דה בובואר, תירגם מצרפתית ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר, 2011, 384 עמודים

סימון דה בובואר פירסמה כבר ב-1949 את "המין השני". הספר היה לאבן פינה במהפכה הפמיניסטית ששינתה את פניה של המאה העשרים. ברוח ההגות האקזיסטנציאליסטית של בן זוגה סארטר, סירבה דה בובואר להכיר במהות נשית ייחודית וייחסה את דיכויה ונחיתותה של האשה לכוחות הדתיים והחברתיים המעצבים את גורלה. כדאי להזכיר שאף על פי שכבר בימי המהפכה הצרפתית תבעו ראשונות הפמיניסטיות זכויות שוות, רק ב-1944 קיבלו הנשים הצרפתיות את זכות הבחירה. ב"מין השני" יש סתירות ופרקים שנויים במחלוקת בגנות הנישואין והאימהות, שנכתבו על ידי אשה שסירבה בעצמה להתחתן וללדת. מעטים קוראים כיום את הספר בשלמותו. עם זאת, כמו ה"קפיטל" של מרקס, שגם לו אין קוראים רבים, זה ספר שהשפיע על חייהם של מיליונים.

סימון דה בובואר כתבה סידרה של ספרים אוטוביוגרפיים, שהראשון בהם, "זיכרונותיה של נערה מחונכת" (אפשר לתרגם גם כ"זיכרונותיה של נערה מסודרת"), יצא עכשיו לאור בתרגום עברי. היא כתבה אותו ב-1958, ובכך הקדימה את האוטוביוגרפיה של סארטר "המלים", שפורסמה ב-1966. סארטר הסתפק בספר אחד, אך בת זוגו המשיכה לתעד את חייה בספרים נוספים ובצורות שונות, כמעט עד מותה לפני 25 שנה. "זיכרונותיה של נערה מחונכת" מספר באורח כרונולוגי על ילדותה ונעוריה, עד לימודי הפילוסופיה באוניברסיטה והפגישה הגורלית עם חבר ללימודים ושמו ז'אן-פול סארטר, פגישה ששינתה את חייה ושיחררה אותה סופית מכבלי חינוכה.

סימון דה בובואר נולדה ב-1908 למשפחה בורגנית ושמרנית. אביה היה אציל שירד מנכסיו, ואמה היתה קתולית אדוקה שחינכה את שתי בנותיה, סימון הבכורה והלן הצעירה, ברוח הדת ושלחה אותן לבית ספר קתולי פרטי. בעיני האם, ייעודה של האשה היה להתחתן בשידוך ראוי, ללדת ילדים רבים וכמובן לבקר באופן סדיר בכנסיה. בחוגים אלה, דרייפוס נשאר בוגד יהודי גם אחרי שזוכה רשמית. שנים נדרשו לילדה הפיקחית והשאפתנית, שהיתה לתלמידה מצטיינת, להשתחרר ממוסכמות החברה שבתוכה גדלה. כל סיפור של השתחררות וגאולה עשוי להיות מרתק, אך אינני יודעת אם היינו זוכים לקרוא את זיכרונותיה של סימון דה בובואר בעברית, יובל שנים אחרי שנכתבו, אלמלא היתה חברתו לחיים של סארטר ואלמלא כתבה את "המין השני".

הספר שלפנינו מסתיים בפגישה עם סארטר. הסטודנט המבריק והתלמידה המצטיינת כמו נועדו זה לזו. הם נהפכו לזוג, אך תיעבו את המוסר הבורגני. לכל אחד מהם היו פרשות אהבים והם דאגו לדווח על הרפתקאותיהם זה לזו. בתחילת הדרך, כשהיו שניהם מורים בבתי ספר תיכוניים, ניצלה דה בובואר את מעמדה כדי לפתות תלמידות בכיתות הגבוהות, ולהעביר אותן מזרועותיה לזרועותיו של סארטר, תוך כדי כך שהם מתחלקים בהתרשמויותיהם מהנערות. אחד הקורבנות שלהם, ביאנקה למבלן, דודניתו של ז'ורז' פרק, כתבה את הספר "זיכרונותיה של נערה מופרעת" על חוויותיה (השם רומז כמובן ל"זיכרונותיה של נערה מחונכת" של מורתה).

אפילו הממסד הצרפתי המתירני התערב לבסוף והדיח את סימון דה בובואר לצמיתות מהוראה. היום, יש להניח, היו הפרשות הללו מסתייימות בבית משפט. אחרי שהמדינה אסרה עליה ללמד, מצאה דה בובואר עבודה ברדיו של וישי, ולשם כך הציגה מסמכים שהעידו עליה כי היא ארית למהדרין. בזמן הכיבוש הגרמני, כמו בימי מלחמת ספרד, גילה הזוג סארטר-דה בובואר אדישות גמורה למתרחש בעולם, ואפילו למה שקרה בסביבתם הקרובה בפאריס הכבושה, והמשיך בעיסוקיו. דה בובואר התלנוננה בעיקר על כך שהמחסור בדלק אילץ אותם לצאת מהבית שלא היתה בו הסקה ולעבוד בבתי הקפה שהיו מחוממים. אפשר להסביר את פעלתנותו של הזוג אחרי המלחמה - למען סטאלין, למען מאו, למען פידל קאסטרו ולמען העולם השלישי - כניסיון להשכיח את השנים הללו ולכפר עליהן.

במחצית השנייה של המאה העשרים נכתבו בצרפת אוטוביוגרפיות מרתקות, ששום דיון ספרותי בסוגה הפרובלמטית והמרתקת הזאת אינו יכול להתעלם מהן (כולן מצויות, אגב, בתרגום עברי). כותבי היצירות הללו היו מודעים היטב למכשולים שבדרכם, לתעתועי הזיכרון ולכוחו המעוות של הלא-מודע, וחיפשו צורות ספרותיות מקוריות כדי להתמודד אתם. תחילה יש לציין את מפעלו האוטוביוגרפי של מישל לייריס, שכתב כבר ב-1939 את "גיל הגברות", והמשיך במפעל זה שנים רבות. לייריס האנתרופולוג מערב יסודות של פסיכואנליזה וסוריאליזם בשחזור מקוטע של חייו.

סארטר, ביצירת המופת שלו "המלים", מספר על ילדותו ומנתח בעת ובעונה אחת את המיתוסים שנלוו אליה. נטאלי סארוט ב"ילדות" מעלה קטעים מילדותה, ותוך כדי כך מציגה שאלות המערערות את אמינותו של הזיכרון. ואי אפשר שלא להתיחס אל "W או זיכרון ילדות" של ז'ורז' פרק, יצירה חד-פעמית המערבת בדיון וסיפור אוטוביוגרפי כדי להעביר חוויה מורכבת של יתמות והעדר. "אדם הראשון" הלא גמור של אלבר קאמי אמנם אינו אוטוביוגרפיה קלאסית, שהרי לא נכתב בגוף ראשון, כמו הספרים שהוזכרו, אך הוא מופת של כתיבה אישית מרגשת ומתלבטת.

לעומת מחברי האוטוביוגרפיות החשובות, סימון דה בובואר הדעתנית אינה יודעת ספק מהו. התלמידה החרוצה, המונה את כל הספרים שליוו את ילדותה ואת כל הכרכים שקראה לקראת הבחינות באוניברסיטה, בטוחה בזיכרונה ובצדקתה. אפשר למצוא בהרצאה הליניארית שלה תיאורי טבע יפים, וניתוחים מעניינים של יחסים בתוך משפחה. יש בספר תיאור של אהבתה לבן דודה ז'אק, וסיפור נוגע ללב על חברתה זאזא, שנפלה קורבן למוסכמות ומתה אחרי שמשפחתה התנגדה לנישואיה עם בחיר לבה. אולם אין בספר שלפנינו חידוש צורני ואין בו תהייה. הרוח השורה על זיכרונותיה של הנערה המחונכת היא רוח של שביעות רצון עצמית שאינה יודעת פקפוק. התלמידה השקדנית כתבה חיבור מצטיין.

חוקרי האוטוביוגרפיה מציינים את חשיבותו של הזיכרון הראשון שמוסר לנו המחבר. האומנם זה זיכרון ראשון אמיתי? קשה לדעת. הסופרים אוהבים לשלוף מתוך ערפילי התודעה המתהווה אותם רגעים שיש בהם רמז לבאות ולייעודם כיוצרים. ג'יימס ג'ויס, ב"דיוקנו של האמן כאיש צעיר", פותח את הספר בשיר הזכור לו משנותיו הראשונות. ז'ורז' פרק זוכר אותיות עבריות, נטאלי סארוט זוכרת התפרצות של אלימות שבה קורעת הילדה הקטנה ריפוד של כורסה כדי לגלות מה מסתתר מאחורי מראית העין של הבד החלק.

גם לזיכרון הראשון של סימון דה בובואר יש מטען סמלי מובהק. בעמוד הראשון של הספר נזכרת הילדה בכך שנהגה להסתנן לחדר העבודה של אביה, "אותה מאורה מקודשת", ולהתחבא בו. התרגום לעברית: "הייתי מצטנפת מתחת לשולחן", אינו מדויק. המחברת בחרה את המלים בקפידה ואין זה שולחן סתמי, השייך למטבח ולמזווה, ממלכתן של הנשים. זה שולחן כתיבה או שולחן עבודה. המלה הצרפתית היא bureau (מקור המלה "משרד", שממנה התפתח המונח הידוע "ביורוקרטיה"). כאן חודרת הילדה הקטנה לשטח מקודש, לתחומו הגברי והסמכותי של האב, ושולחן הכתיבה מסמל את עוצמתו. כל חייה היא עתידה לשאוף להיות חלק מעולם זה שיש בו משמעות, לעומת קיומן השולי של הנשים. המחברת מעלה את הזיכרון הזה פעם נוספת, ואז התרגום מדייק: "השקע מתחת לשולחן העבודה של אבא שבו הייתי מצטנפת פעם" (עמ' 84).

ניר רצ'קובסקי הוא מתרגם מצויין מצרפתית, אך "זיכרונותיה של נערה מחונכת" אינו נקי משיבושים, שעריכה קפדנית יותר יכלה למנוע. לדוגמה: אביה של סימון לא היה "חייל מדרג ב'" (עמ' 50), אלא טוראי פשוט. בעלה של לואיז לא היה רפד (עמ' 135), אלא מתקין גגות רעפים. "ההיסטוריה הקדושה" (עמ' 25) האהובה על הילדה היא סיפורי התנ"ך. יש גם בעיה של שמות: שמה של הבובה של סימון הקטנה, בלונדין, אינו זהה עם שמה של הקדושה בעלת השם הדומה בלאנדין (עמ' 60). והתמוה מכל: דודניתה של סימון, הנושאת את השם הצרפתי הנפוץ מדלן, נקראת משום מה מגדלן לאורך כל הספר.



סימון דה בובואר. עבודה ברדיו של וישי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו