בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשמנפרד הרבסט פגש את שאול אדלר בגן הציבורי ברחביה

הסיפור שמאחורי הסיפור ששמע ש"י עגנון בלחישה וסיפר אותו בלחישה בשני עמודים בתוך הרומאן "שירה". במלאות ארבעים שנה ליציאתו לאור של הרומאן הגדול האחרון של ש"י עגנון

תגובות

בתולדותיו של חקר הרפואה בישראל שמור מקום של כבוד לפרופסור שאול אדלר, מייסד המכון למיקרוביולוגיה והחוג לפרזיטולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. שאול אדלר נולד ב-1895 ברוסיה, בילדותו היגר עם משפחתו לאנגליה, שם למד רפואה. הוא עלה לארץ ב-1924 והיה לפרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים. מומחיותו היתה פרזיטולוגיה רפואית, כלומר חקר הטפילים שבגוף האדם או בבעלי חיים, המחלות הנגרמות על-ידי טפילים אלה והאמצעים לקדם את דרכי ריפוין. בזכות מחקריו פורצי הדרך זכה לעיטורים רבים, בכללם פרס ישראל. הוא מת בירושלים ב-1966.

מכלל מעשיו ומחקריו של הפרופ' אדלר ראוי להתמקד כאן באירוע אחד: בין השנים 1921 ל-1924 עסק אדלר בחקר מחלות טרופיות בסיירה ליאונה שבאפריקה. בעת עבודת המחקר על מחלת המלריה ועל מחלות טרופיות אחרות, הזריק אדלר לגופו את טפילי המחלות, כדי לבחון מקרוב את אופן פעולתם של טפילים אלה בגוף האדם. אדלר אמנם יצא בחיים מהניסיון שגזר על עצמו, אך אין צורך לומר כי הפרוצדורה המחקרית שנקט היתה כרוכה במידה רבה של סיכון אישי.

זה המקום להזכיר את המאמר "הרהורים פילוסופיים על ניסויים בבני אדם", שכתב הפילוסוף היהודי-הגרמני הנס יונס. במאמר נטען כי אף שמוסריותם של ניסויים אלה קשה להצדקה, הרי שביצועו של הניסוי בגופו של החוקר עצמו אינו נתון כלל במחלוקת והוא נחשב הדרגה המוסרית העליונה ביותר שרופא-חוקר מסוגל להגיע אליה. מאחר שיונס חי בארץ בשנות השלושים והארבעים ואף לימד תקופה קצרה באוניברסיטה העברית, אין להוציא מכלל אפשרות שהוא ושאול אדלר הכירו זה את זה, אולי היכרות זו היא שהיתה מקור השראה לחיבורו החשוב של יונס.

ועכשיו נבוא לדבר על "שירה", הרומאן הגדול האחרון פרי עטו של שמואל יוסף עגנון, שבימים אלה מלאו ארבעים שנה להופעתו. את "שירה" החל עגנון לכתוב בשנות הארבעים המאוחרות. במשך השנים פירסם רק פרקים יחידים מתוך הספר, אך בשלב מסוים בחייו החליט להפסיק את כתיבתו ואף לגנוז אותו. הספר, בשלמותו החלקית, יצא לאור לאחר מותו של עגנון, בעריכת בתו, אמונה ירון; היה זה ב-1971. רבים זוכרים את התהודה הגדולה שהיתה לרומאן מיד לאחר הופעתו ואת הפופולריות שנהנה ממנה. על רקע זה אפשר גם להסביר את התפוצה של השם "שירה", שעד להופעת הספר לא היה מצוי כל כך בארסנל השמות הישראלי.

ב"שירה" מספר עגנון את סיפורו של מנפרד הרבסט, שהוא גבר בגיל העמידה, הנקלע למשבר של "אמצע החיים" - גם במישור המקצועי וגם במישור האישי. עבודתו כפרופסור להיסטוריה נראית לו לפתע פתאום תפלה ועקרה, ואילו יחסיו עם אשתו הנרייטה מגיעים גם הם למבוי סתום. בנסיבות אלה מתרחש המפגש בינו לבין אחות בית חולים הנושאת את השם הלא שיגרתי "שירה", שהקשר הארוטי אתה מחלץ אותו משיגרת היום-יום ומעניק לו תקווה להתחדשות. וגם זה, כמובן, בעירבון מוגבל.

מה שמעניין לא פחות מעלילת הרומאן הוא הסביבה החברתית שבה הוא מתרחש: בדייקנות, בעמקות ובחריפות בלתי-רגילים תיאר עגנון ב"שירה" את עולמה של האוניברסיטה העברית בירושלים בשנות השלושים; ואף שהתיאור מוגבל למוסד מסוים בתקופה היסטורית נתונה, נתפש הספר כטקסט-מכונן בכל הנוגע להצגת טיבו, תוכנו וסגנונו של מה שאנחנו מכנים בשם "העולם האקדמי".

את המוניטין שלו קנה הספר לא מעט מפני שהיה סאטירה על החיים האקדמיים; סאטירה החושפת את התככים, המריבות, האמביציות האישיות, הקנאות והתסכולים שהם מנת חלקם של הפרופסורים, וליתר דיוק: במיוחד של הפרופסורים במקצועות ההומניסטיים, שאותם היטיב עגנון להכיר באופן אישי.

אך זה רק חלק מן הסיפור: בלא פחות כשרון תיאר עגנון בכמה מפרקי "שירה" גם את הצד המואר של החיים האקדמיים - את אהבת החוכמה, את המסירות למחקר, את הנכונות ליהרג בעולמה של תורה. וכך, בצד הפרופסורים הנלעגים כמו וולטפרמד ובכלם, המאכלסים את הרומאן לעייפה, מופיעות בו גם דמויות כמו טגליכט או פרופסור ניי, שלהן שיעור קומה אישי ומדעי, ושאליהן מגלה הסופר יחס של הערצה.

בנקודה זו הבה נחזור לפרשת חייו של הפרופסור שאול אדלר. ונפתח את הספר ונקרא בעמודים 535 עד 536. שם אנחנו נוכחים בסצינה הבאה, שבה נחתם למעשה הספר הלא-גמור: גיבור הסיפור, מנפרד הרבסט, נראה כשהוא יוצא לטיול ברחובותיה של שכונת רחביה בירושלים, שמאז ייסודה דבק בה הדימוי של "שכונת הפרופסורים". שם, בגן הציבורי שבקצה רחוב רשב"א, פוגש הרבסט את אחד הפרופסורים של האוניברסיטה, שאת שמו הוא נמנע מלציין - לא את שמו האמיתי ואף לא שם בדוי. וכך מתאר אותו עגנון:

ועתה אגלה בלחישה דבר שנמסר לי בלחישה. יום אחד ביקש (=אותו הפרופסור) לעמוד על תהליכה של מחלה אחת שרבים משוכני הארצות הטרופיות מתים בה ולא מצא בכל ארץ ישראל חולה באותה המחלה. עמד וניסה בגופו את המחלה והיה מרפא את עצמו בסם שהמציא לה.

ועוד הוא מוסיף:

גדולים שברופאי גרמניא מספרים בספרי זיכרונותיהם שכשביקשו לעמוד על סוד של מחלה ורפואתה עמדו והדביקו אותה בגופו של חולה במחלה קלה שבא להתרפא אצלם. החוקר הירושלמי לא עשה כך. בעצמו ובגופו בחן את המחלה ואת רפואתה ומתוך שניהם חלה וכמעט שמת בה. עכשיו שעמד מחוליו יצא לחוץ לטייל.

דומה שאין עוררין על כך שהדמות הניצבת לפנינו בדפים אלה של הרומאן "שירה" היא דמותו של שאול אדלר, שהתגורר בשנים שבהן מתרחש הסיפור בשכונת רחביה, מרחק כמה רחובות בלבד מן הגן הנזכר על-ידי עגנון. מי שמחפש אסמכתא לקביעה זו יוכל למצוא אותה בלקסיקון "רופאיה של ארץ ישראל" בעריכת הפרופ' נסים לוי. שם כתוב, בתמצית: "אדלר הונצח ברומאן ?שירה' של ש"י עגנון, בדמות המדען שסיכן את חייו למטרות מחקר".

ראוי לציין כי עגנון ואדלר הכירו זה את זה. בארכיונו של עגנון מצאתי מכתב ברכה ששלח אליו אדלר לרגל ראש השנה תשט"ו, ובו הודה לו "בעד כל העונג והסיפוק שכתביך גרמו לי ובלי ספק גם לרבים מבני עמנו".

אך בכך לא די: מה שמעניין במיוחד בסצינה זו היא תגובתו של מנפרד הרבסט, גיבור הסיפור, לעצם המפגש עם שאול אדלר, או עם הדמות המייצגת אותו. ואת התגובה הזאת מתאר עגנון בהמשכה של הפיסקה שממנה ציטטנו קודם. וזה לשונו:

כששמע הרבסט אותו מעשה זלגו עיניו דמעות... הרבסט והוא לא היו קרובים זה לזה, שהוא עוסק במדעים הרוחניים וזה עוסק במדעים הגשמיים, אבל הכירו זה את זה כדרך שני עובדים במוסד אחד. כיון שראהו שחה לפניו ונטל את ידו ונשקה והלך לו.

כלומר: עצם השמועה על מעשהו ההרואי של שאול אדלר גרמה לגיבור הסיפור התרגשות עד דמעות. ועתה, כשהזדמן לו לפגוש אותו פנים אל פנים, כרע ברך לרגליו ואף נישק את כף ידו. היש מחווה גדולה מזאת? שהרי באמצעות מחווה גופנית זו, שהיא מעבר למלים, ביטא מנפרד הרבסט, שהוא עצמו היסטוריון העוסק במחקר, את הערצתו המוחלטת לאישיותו של המדען-החוקר, המשליך את חייו מנגד, פשוטו כמשמעו, במטרה להגיע לחקר האמת.

הבנה זו של הקטע זוכה להעצמה בהמשך הדף. לאחר שנפרד מבן דמותו של שאול אדלר ויצא מן הגן, נתפש הגיבור להרהורים, ואלה משתרגים, מטבע הדברים, סביב האירוע שחווה ממש ברגע זה. שוב ושוב מגלגל הרבסט במוחו את פשר מעשהו המופלא של אדלר - שערך את הניסוי בגופו שלו, שידע שעל-ידי הרכבת המחלה יגרום לעצמו סבל ואולי אף יסכן את חייו, שלא חשש לחבל בעצמו לשם המדע ולשם תועלתם של החולים במלריה.

ואז מעלה הרבסט את השאלה הבאה: "כלום אני הייתי עושה כן לשם המקצוע שלי?" ומן השאלה הזאת הוא מפליג לשאלה נוספת, המרחיבה את התחולה של קודמתה: "כלום... מי מן החוקרים במקצוע שלי מוכן היה להעמיד את נפשו בסכנה למען המקצוע?" כלומר: הפרקטיקה המחקרית הנקשרת לשמו של שאול אדלר, המזוהה עם הנכונות לסיכון עצמי עד כדי הקרבה אישית, מוצבת על-ידי עגנון - באמצעות גיבורו - כאמת המידה שעל-פיה יש לשפוט ובהתאם לה יש להעריך את מוסריותו של החוקר ואיש המדע, גם אם תחומו המקצועי אינו מאפשר בהכרח סיכון אישי הדומה לזה שקיבל עליו שאול אדלר.

הצבת אתגר זה מוליכה את הגיבור לרגע של דכדוך וחולשת דעת, בשל הדימוי הנמוך שיש לו הן ביחס לעצמו והן ביחס לבני חוגו - הלא הם הפרופסורים העוסקים במקצועות הרוח. אלא שהמספר, בתוקף סמכותו, קורא לו לסדר: בין היתר מזכיר המספר את שמו של הפרופסור ניי, המזוהה לדעת רבים עם חוקר הקבלה הדגול גרשם שלום, ושאותו, כאמור, בחר עגנון להציג כדמות מופת. מכאן מובילה הדרך היישר אל הקביעה כי למרות השוני בתחומי העיסוק אין למעשה הבדל מהותי בין החוקרים הגדולים הפועלים בשטחי המדע השונים - טבע או רוח - שכן מה שמאחד אותם, או מה שאמור לאחד אותם, הוא החיפוש העקבי, העיקש והבלתי מתפשר אחר האמת. ובלשונו של עגנון:

מחמת קמיטת הנפש (=דכדוך), מחמת הצורך להקטין את עצמו ואת מקצועו שכח הרבסט את החוקרים האמתיים ואף את ניי שכח, שכל חייהם כל חייהם ממש מסורים מסורים למקצועם. ואין ספק שאילו הוצרכו לדבר היו מעמידים עצמם בסכנה ובלבד שיגיעו לתכליתם ואין כל תכלית שלהם אלא חקירה של אמת.

ידוע שעגנון שקל היטב כל מלה ומלה שכתב. מן הראוי לכן לשים לב לדרך הניסוח של ההיגד המתייחס למי שהוא מכנה בשם "החוקרים האמיתיים": "כל חייהם כל חייהם ממש מסורים מסורים למקצועם". "כל חייהם" - פעמיים. "מסורים" - פעמיים. כל זה בא להדגיש כי איש המדע "האמיתי" - ויש כזה בנמצא - הוא אדם הפועל בתחומו המקצועי מתוך מסירות עילאית, והוא זה שמקדיש למקצוע את כל חייו, לא רק חלק מהם.

וגם המשך הפיסקה מחייב ביאור: "ואין ספק שאילו הוצרכו לדבר היו מעמידים עצמם בסכנה ובלבד שיגיעו לתכליתם" - כאן מחזיר אותנו המספר אל פרשת חייו של שאול אדלר, והוא דורש אותה כמעין משל לפעילות המדעית בכלל. ואז מגיע הסיפא של המשפט, שהוא סיכום כל הדברים: "ואין כל תכלית שלהם אלא חקירה של אמת".

מתוך מאות עמודיו של "שירה" דיברתי כאן בסך הכל על קטע אחד, המתפרש על פחות משני עמודים. אולם מי שיבדוק את שאר חלקי הרומאן יגלה כי הסצינה הזאת וכל המסתעף ממנה איננה אירוע בודד, מקרי, תלוש, המנותק ממה שקורה בספר. ההפך הוא הנכון: הדיון על המדע, על המחויבות המוסרית של המדען, על היחסים שבין המדען, כפרט, לבין המדע כדיסציפלינה, על היחס בין מדע לאמנות ואף על היחס שבין המדע לבין תורת ישראל - כל אלה מצטרפים לכדי דיון מושכל, העובר כחוט השני לאורך כל הספר. וזה מה שעושה את השיח על האקדמיה, שהוא אחד מתווי ההיכר המובהקים של "שירה", לכל כך מורכב ורב-פנים.

ספרות טובה אינה נכתבת כדי להביא תועלת או כדי להטיף מוסר. אולם הספרות הטובה היא מקור לא נדלה להערכת עצמנו, להבנת הזולת, להכרת העולם והסביבה שאנו חיים בה. נכון, בדיוננו הקצר כל כך ב"שירה" הזנחנו את ההסתכלות הכוללת על הרומאן השלם, כפי שלימדו אותנו מורינו, ולא דיברנו כלל על מצוקותיו של מנפרד הרבסט, על כמיהתו לאחות שירה, על היעלמותה של שירה מאופק חייו ועל המפגש המחודש שלו ושלה - לפחות לפי אחת הגירסאות של הספר - בבית המצורעים. כנגד זה הולכנו את עצמנו לרחוב צדדי ושקט, מחוץ לדרך המלך של הסיפור, ודווקא שם, כמעט בהיסח הדעת, היינו עדים למפגש הטעון בין מנפרד הרבסט לבין בן דמותו של שאול אדלר, וממנו הפלגנו להרהורים מאירי עיניים ומרחיבי דעת על תכליתו של המחקר המדעי ועל התביעות הגבוהות שהוא מעמיד בפני הפרט שבחר לעסוק בו. וגם זה מנפלאות "שירה", הרומאן הגדול האחרון של עגנון, שאותו אנחנו מגלים וחוזרים ומגלים מזה ארבעים שנה.



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו