בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוצם עין אחת | הזמנה לפיתוי

תגובות

יוסף קריספל - "Killing Time", גלריה נגא, תל-אביב

הציורים בתערוכתו של יוסף קריספל הם הזמנה לפיתוי: ציור שהוא פיתוי, תאווה לעיניים ואחיזת עיניים. קריספל עדיין צעיר ועדיין וירטואוז של ציור, בעל מכחול מהיר ובוטח, ההולך ומשתכלל מתערוכה לתערוכה. אבל לעתים הווירטואוזיות לא מתאחה לכלל שלם, ומשהו חלול ועקר מוחצן עוד יותר. אך האירוטי והחושני שבציורים ובמושאם, יחד עם התאווה להספיק לצייר, ממלאים את החלל והחלול. בתערוכתו המקיפה "רוחות", שהוצגה במוזיאון תל-אביב ב-2009, התפזר קריספל ליותר מדי כיוונים. עכשיו נדמה שהציורים, ובמיוחד הדיוקנאות, קרובים אליו יותר, ובחלקם יש אינטימיות מסוימת.

בלב התערוכה מצוי הציור הגדול של הנערים הכמעט עירומים, אזור בד לחלציהם. הם מסתודדים בינם לבין עצמם, ממתיקים סוד, מעצימים את הפיתוי ואת הרצון לחדור למעגל. יש משהו כמעט בארוקי, פיסולי, בשלושת הנערים הללו, שהם היפוכם של שלוש הגראציות, אבל בניגוד אליהן, הנערים הללו מגלמים קשיחות ענוגה. מסביב תלויים דיוקנאות הנערים והעלמים, הגשמיים הארציים, שהפיתוי לא מצוי רק ביופיים המרוחק והנכון, אלא גם באופן הציור הדשן. למשל, דיוקן הנער השכוב בין קפלי הסדין האדום מתאווה, מואר באור קר של הבזק מצלמה ומביט במבט עקר ונסוג בצלם, בצייר. או דיוקן העלם התלוי בכניסה לתערוכה ופניו, שלא נגמלו עדיין, כמו עוטות מסיכה לבנה - אלמנט זר ומוזר בציור הדיוקן הקלאסי.

חריגים במערך התערוכה הם הציורים של ציפורי השיר מכלובי גן החיות בברלין, ציפורי פיתוי, שעליהן משיחות מברשת אלכסוניות, המחדירות אלמנט של טשטוש וריחוק חלומי. חריג עוד יותר הוא ציור החלון הסגור, שהאקספרסיביות הפראית והמנייריסטית של עשייתו, הרעה במתכוון, מפרקת אותו לגורמיו. בחדר הפרויקטים מוקרן סרט הנפשה שיצר קריספל "Killing Time", המורכב משבעה פרקים, שבהם מתחלפים בקצב המגניפקט של באך רישומי זימה של אורגיות המתובלות ברישומי פרחים וצמחים. מפעם לפעם הפרח קופא לרגע, והחיבור הפנימי בין המוסיקה הגבוהה לדימויים הבשרניים מהפנט. בקו הרישום של קריספל בסרט האנימציה יש דמיון לקו ברישומיו של גיל מרקו שני. לצד סרט ההנפשה תלויים באפלולית שני רישומי דיוקן של עלם יפה תואר, גוהר אליך, האחד בקו לבן על דף שחור והשני בקו שחור על דף לבן; נגטיב ופוזיטיב הנוצרים את מהות האור והחושך שבפעולת הצילום.

ענת מיכאליס-לוי - "טבלאות שבתאי - טקסט בהפרעה", אוצרת יעל קיני, גלריית הקיבוץ, תל-אביב

התערוכה "טבלאות שבתאי - טקסט בהפרעה" של ענת מיכאליס-לוי, בעקבות זבאלד, מצליחה לחבר את הבלתי אפשרי כמעט: בין הספרותי לאמנות הפלסטית. היא עושה זאת ברגישות של יומן אישי, שמלה ודימוי משמשים בו כחומרי גלם איוריים. התערוכה נולדה מתוך ספרו של זבאלד המתאר מסע בחופיה המזרחיים של אנגליה. לאורך הקיר המחבר בין שני חללי הגלריה תלויים 270 עמודי הספר. "בכל יום בחשיכה בשעה ארבע לפנות בוקר העתקתי עמוד אחד עד עלות השחר, עד הישמע ציוץ הציפורים - כך 270 ימים - 270 עמודי ספר. כך נוצרו ?טבלאות שבתאי' שלי. כל עמוד הקדשתי לאדם אחד יקר... יצרתי טבעת נוספת".

ברצף הדפים אפשר לחוש בתהליך השחרור וההתרחקות העובר על האמנית הן מהספר עצמו והן מכתב ידה, כמין טקס העתקה שנועד להגיע ללא נודע. בעמוד אחד כוסו המלים המועתקות בקרום לבן של נשייה, מלבד שני משפטים המודגשים בצהוב: "אוכלוסיית הנשים בקוזארה נשלחה לגרמניה ושם נרקבה ומתה רובה ככולה במערכת עבודות כפייה (...)". נחשים של דם מקיפים את המשפטים המודגשים מכל עבר. לאורך שדה הדפים, במרכזו, רץ טור עורפי של דפים ריקים שעל כל אחד מהם מתערבלות טבעות שבתאי.

מיכאליס-לוי משעתקת תמונות נופים וחופים, דיוקנאות פנים מעידן אחר, כמו דוג'ר קייסמנט, המרגל שהוצא להורג ב-1916, או תמונת פניה הנאות של ג'נין סוונבורן על פיסת פרגמנט המודבקת אל דף היומן. מוטיב המגדלור מנקד את חופיו המזרחיים הזעופים של האי הבריטי, גולגולת משחירה, תפנים חדר, וביניהם חותמת באדום. בשולי התערוכה מונחת חוברת שבה מיכאליס-לוי מפרטת למי מוקדש כל אחד מהעמודים, והיא יצירה בפני עצמה: עמ' 51 למשל מוקדש למייג'ור לה סטריינג', המתגורר באחוזת האבן הגדולה של הרסטד.

כנגד מרחבי הדפים ממוסמר לאורכו של הקיר הנגדי קרש בניין בודד, כמין קו שבר בין העולמות. הקו מושך אליו רישומים יפים הנעוצים לאורכו כחרקים נעוצים בסיכות, רישומים שנרשמו על קרעי פרגמנט, רישומי פרפרים אפלים, רישומים המתרחקים מאיורי הספר אל עולמה הפנימי של מיכאליס-לוי. בין לבין מסתופפת אל הקיר שביניהם "פינת עבודה": שולחן וכיסא חציליים שמיכאליס-לוי שוב משחה את פניהם באפור בהיר וניגבה חלקית, יוצרת אפקט קופפרמני. מעל ומסביב דוממים נוספים שעברו תהליך של ניכוס: קערות ודלי, שרפרף ופסל שבטי מגולף בעץ, "פינת עבודה" שעבודתה של אתי אברג'ל שנוצרה באותו חלל מהדהדת בה. מתוך הריק, מתוך הדומייה, מופיע קול: קולו של זבאלד עצמו המקריא את הפרק האחרון מתוך "המהגרים", והפסנתרנית שירה לגמן מנגנת בצ'לו (כסוג של הפרעה) יצירה מודרנית. הקול, על פניו השונות, המורכבות והשיריות, עוטף את השקט כמין גולם של פרפר, ואחר גווע בריק ובדומייה.



יוסף קריספל, פרט מתוך ציור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו