בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קולנוע | כך נראו החיים בבית משפחת וורנר

ארבעה אחים, שעשו את כל הדרך מהשטייטל ברוסיה לצמרת הנוצצת של הוליווד, עומדים במרכז ספר וסרט תיעודי של קאס וורנר. נכדתו של הארי וורנר, בכור האחים שהקימו את האולפנים הנודעים, לא מהססת לספר גם על הסכסוכים המרים וסיפורי הבגידה שפירקו את המשפחה

תגובות

בבית משפחת וורנר-ספרלינג התקיימה מסורת: כל שבוע הוקרן סרט בסלון הבית, ולעתים הצטרפו להקרנה חברים של ההורים והילדים. "מבחינתי זה היה הדבר הכי נורמלי", מספרת קאס וורנר, "אבל יום אחד, כשהייתי בת 12 או 13, באה אלי הביתה חברה והיא פשוט נעצרה במקום והתחיל למלמל: 'אלוהים אדירים, אני לא מאמינה', ואני שאלתי: 'מה? מה קרה?' והיא צעקה - 'נטלי ווד כאן! וריצ'רד ברטון כאן!' ואני לא הבנתי מה היא רוצה. הם באו לראות את הסרט ולדבר עם ההורים שלי. באותה תקופה לא חשבתי על כך שזה היה שונה מהבית של מישהו אחר".

קאס וורנר, בת 63, היא נכדתו של הארי וורנר, ממייסדי האולפנים ההוליוודיים הנודעים. זה עשרות שנים היא מתחקה אחר תולדות משפחתה, ומסעה זה תועד בספר ובסרט תיעודי שיצרה. "כשהבנתי שאף אחד אחר במשפחה לא עושה זאת, החלטתי לקחת את זה על עצמי לפני שכולם ימותו", אומרת וורנר, שסרטה "האחים וורנר" הוקרן לפני שבוע בפסטיבל הסרטים "ביוגרפילם" בבולוניה שבאיטליה. "סבא שלי מת ב-1958, כשהייתי בת 10, אבל היה לי המזל הגדול לגדול אתו. הוא היה איש משפחה, פטריארך אמיתי. ההיכרות אתו היתה השראה בשבילי, וגדלתי בתחושה שאני צריכה לתרום משהו ולחלוק את הסיפור המשפחתי שלי".

כדי לספר את הסיפור המלא והמורכב של אולפני וורנר נדרשים כמה וכמה סרטים וספרים עבי כרס. סרטה של וורנר מתמקד, שלא במפתיע, בסיפור המשפחתי שמאחורי השמות הגדולים, ואינו מדלג גם על הסכסוכים המרים וסיפורי הבגידה שפירקו את המשפחה.

שעון כסף וסוס

בנימין ופרל וורנר, אז וונסקולאסר, היגרו מרוסיה לארצות הברית עם ילדיהם בשנת 1884. "נמאס לסבא רבא שלי מההתקפות של הצאר והקוזאקים שלו שאנסו את הנשים ולקחו את הגברים למחנות עבודה, אז הם החליטו לעזוב את השטייטל", אומרת וורנר. "הם השאירו מאחוריהם גם את הזהות הישנה שלהם והתחילו דף חדש, כמשפחת וורנר, בארצות הברית".

חייהם של המהגרים העניים וחסרי ההשכלה לא היו קלים, וגם הקהילה היהודית המבוססת באזור בולטימור שבו התגוררו, שהורכבה ברובה מיוצאי גרמניה, לא מיהרה לעזור. המשפחה כולה יצאה לעבוד וסבה של וורנר, האח הבכור במשפחה, מכר עיתונים וציחצח נעליים כדי להביא כל יום הביתה לפחות שני דולרים.

האהבה המשפחתית לקולנוע נולדה כבר אז, מספרת וורנר. בשנת 1903 הלכו כמה מהאחים לקולנוע וראו שלושה סרטים ברצף, עד שהמנהל זרק אותם מהאולם. החוויה נחרתה עמוק בלבם והם החליטו לנסות להשתלב בעסק המצליח. בכסף שהרוויחו ממכירת שעון הכסף של האב והסוס שמשך את עגלת המשפחה קנו האחים מסרטה ישנה והחלו להקרין סרטים שרכשו במחירים מוזלים באולמות בבולטימור. בהמשך גייסו האחים עוד כספים, רכשו סרטים נוספים ואולמות הקרנה ברחבי המדינה ועברו לקליפורניה.

ארבעת האחים עבדו יחד, למרות אופיים השונה. "סבא שלי, הארי, היה טיפוס שקט ורציני יותר, כך גם אלברט, סם היה חובב טכנולוגיה וצבעוני יותר ואילו ג'ק היה ראוותן יותר, מוכשר מאוד ביחסי ציבור, חובב מסיבות ונשים", מספרת וורנר.

אולפני וורנר התפרסמו בזכות הסרטים המקוריים שיצרו, אך האחים כמעט החמיצו את ההזדמנות ליצור את הסרט המדבר הראשון, "זמר הג'ז", מחשש שאיש לא יתעניין בסרטים מדברים. הסרט יצא לאקרנים לבסוף בשנת 1927 אך ורק בזכות התעקשותו של סם, שבגלל חילוקי הדעות כמעט עזב את העסק המשפחתי לטובת אולפני פארמאונט. לבסוף נכנעו האחים, הסרט הופק, נחל הצלחה גדולה ונכנס לדפי ההיסטוריה.

אבל סם לא זכה לחזות בכל אלה: בערב הקרנת הבכורה הוא מת. אחד השחקנים באולפני וורנר, ויליאם דמרסט, אמר לקאס וורנר שהוא מאמין כי מותו של סם לא היה מקרי. "הוא אמר שהממשלה ניסתה באותה תקופה לשכנע את האחים להשתמש בסרטים לצורכי תעמולה, וסם לא היה מוכן בשום פנים ואופן", אומרת וורנר. "דמרסט חשב שסם חוסל בגלל זה. אין כמובן הוכחה לזה. סם מת צעיר, בן 40. הוא אושפז בגלל בעיות סינוסים וזה הסתבך, הכניסו אותו לשלושה ניתוחים בזה אחר זה. אני לא יודעת מה בדיוק קרה שם. אין תיעוד מדויק".

הצלחתם הכלכלית של "זמר הג'ז" ושלושת הסרטים המדברים שהפיקו אחריו איפשרה לאחים להרחיב את עסקיהם. הם עברו לאולפנים גדולים יותר בהוליווד ורכשו אולמות הקרנה נוספים ברחבי ארצות הברית. המשבר הכלכלי שפקד את המדינה בעקבות קריסת הבורסה בשנת 1929 אמנם נגס ברווחיהם, אך בזכות כמה להיטים מוסיקליים שהפיקו באותן שנים - וביניהם "On with the Show" שנחשב לסרט המדבר הראשון שהופק בצבע מלא - המשיכו האולפנים לצמוח ולהתרחב.

לאחר שראו כי הקהל מאס בסרטים מוסיקליים אסקפיסטיים שינו האחים כיוון והחלו להפיק סרטים רציניים וריאליסטיים יותר, שעסקו בין השאר במצב החברתי הקשה. במקביל החלו בשנות ה-30 להפיק סרטים מצוירים, המזוהים עד היום עם אולפני וורנר. עם זאת, האחים לא תמיד השכילו להבין את הפופולריות העצומה של דמויות כמו באגס באני ודאפי דק ופעם אחר פעם איימה חרב הסגירה על מחלקת האנימציה באולפן.

עד מהרה נמנו האולפנים עם המוסדות המצליחים ביותר בהוליווד והחתימו כמה מהשחקניות הידועות של התקופה, בהן בטי דייוויס ואחר כך גם ג'ואן קרופורד. רבים מהסרטים שיצרו נחשבים עד היום לקלאסיקות, בהם "קזבלנקה", "מילדרד פירס", "הנשר ממלטה", "יאנקי דודל דאנדי" ו"השינה הגדולה".

קאס וורנר גדלה איפוא מוקפת בשחקני קולנוע, מפיקים ובמאים. "כמו שיש ילדים שגדלים בבית מוסיקלי, אני גדלתי בבית של כתיבה וסרטים", היא אומרת בחיוך. "מכיוון שאבא שלי וסבא שלי עבדו בסטודיו, התרגלתי להעביר שם את השבתות ולהסתובב בין הסטים וזה היה כיף גדול. זה היה כמו ללכת לקרקס, אבל יותר טוב, כי יכולתי להיכנס ולראות את הצילומים.

"הייתי מאוהבת בקלינט ווקר, שגילם את הקאובוי בסדרת המערבונים 'שאיין'", היא מוסיפה ומספרת, "ואז יום אחד, ביום ההולדת ה-12 שלי, אבא שלי ביקש ממני ללכת לבמה 4 ולהביא לו משהו. חיכיתי שהאור בחוץ יכבה כדי שאוכל להיכנס ואני זוכרת שפשוט מצאתי שם את קלינט, והבחור הזה, שהיה בערך בגובה 1.90 מטר, הרים אותי וחיבק אותי ואני פשוט נזלתי לכל כיוון מרוב מבוכה. זהו, מעולם לא התגברתי על זה", היא צוחקת.

חלום חייו של הארי וורנר היה שבנו הבכור, לואיס, ינהל את העסק לאחר מותו, אך לואיס מת בן 23, לאחר עקירת שן בינה שהובילה לזיהום. אביו מעולם לא התאושש. "לא היה אז פניצילין, לא היה כלום", אומרת וורנר. "במשך שלוש שנים אחרי שהוא מת לא השמיעו מוסיקה בבית, והארי מעולם לא חזר להיות כפי שהיה".

וורנר התעניינה גם היא במשחק ובימוי, אך הוריה הסתייגו מהרעיון שתמשיך את המסורת המשפחתית. "הם לא רצו בשום פנים ואופן שאכנס לזה. אבא שלי, התסריטאי והמפיק מילטון ספרלינג, טען שזה עסק נורא ובלתי מוסרי ואכזרי וקשוח, והוא ניסה לחסוך את זה ממני.

"כשהוא שמע שאני רוצה לעשות את הסרט הזה הוא שאל אותי: 'למה? למה שתרצי להיכנס לזה?' ואני אמרתי לו: 'אבא, אתה לימדת אותי על החשיבות של דמויות בסרט, ותראה את הדמויות כאן. הן מדהימות!'"

המאהבת הנוצרייה

הסכסוך שקרע את המשפחה, מספרת וורנר, לא בא במפתיע. יחסיהם של הארי וג'ק היו מתוחים מאז ומעולם. הארי הסתייג עמוקות מאופיו של ג'ק ומהחלטתו להתגרש מאשתו הראשונה ולהתחתן עם המאהבת הנוצרייה שלו, אן פייג'. "אף אחד מבני המשפחה לא בא לחתונה", מספרת וורנר. "הם מעולם לא קיבלו אותה ואני חושבת שאן היתה דמות מפתח בסכסוך ביניהם וליבתה את היצרים. אלמלא היא ייתכן שהדברים היו מסתדרים ביניהם".

הוויכוחים סביב תפקידו של כל אחד מהאחים באולפנים הגיעו לשיאם בטקס האוסקר בשנת 1943: כאשר הסרט "קזבלנקה" זכה בפרס, זינק ג'ק לבמה, לקח את הפסלון והודה לקהל לפני שהארי הספיק לעלות.

אף על פי שסרטה של וורנר מתייחס ליחסים הרעועים בין ג'ק לשאר האחים, היא נרתעת מהנטייה התקשורתית להתמקד בפרשה. "בכל משפחה יש ריבים ובעיות", היא אומרת, "אבל ככל שמעורבים יותר כוח וכסף, הוויכוחים נעשים טעונים יותר ויש יותר מה לסכן. הספר והסרט היו הזדמנות לספר את הסיפור מהפרספקטיבה שלנו ולאזן את המצב, לנוכח האוטוביוגרפיה שפירסם ג'ק לפני מותו ושסיפרה את הסיפור באופן חלקי מאוד".

הפיצוץ אירע כאשר החליטו האחים למכור את אולפני וורנר בשנת 1956. ג'ק, מאחורי גבם של אחיו הארי ואלברט, חתם בחשאי על עסקה נלווית עם הרוכש, הבנקאי סרז' סמננקו, וקנה בחזרה את החברה כמה ימים לאחר שנמכרה. האחים סולקו מהאולפנים וג'ק שב לעמוד בראשם, הפעם לבדו.

הבגידה חיסלה סופית לא רק את יחסיו של ג'ק עם בני המשפחה אלא גם את הארי וורנר, שלא התאושש ומת משבץ כעבור שנה. באחד הקטעים הטעונים בסרטה של וורנר נזכר השחקן דניס הופר, שעבד באותה תקופה באולפני וורנר כעוזרו האישי של ג'יימס דין, כיצד הופיעו יום אחד על הסט ג'ק וורנר וסרז' סמננקו. וורנר קרא לדין במטרה להציג את הכוכב בפני המשקיע החדש, אך דין, ששמע מה קרה, סירב ללחוץ את ידו של וורנר ובמקום זאת השליך עליו ערימה של מטבעות והסתלק.

על אף יחסי האנוש המזעזעים שלו, היה ג'ק וורנר מנהל מוכשר שהיה אחראי לכמה מהסרטים המצליחים והחשובים שנוצרו באולפנים, בהם "גבירתי הנאווה" ב-1964 ו"מי מפחד מווירג'יניה וולף" ב-1966.

"רציתי שהסרט יהיה תחילתו של פיוס היסטורי בין הענפים של המשפחה", אומרת קאס וורנר. "כשאתה שם שלושה אנשים בזירת רצח אתה מקבל שלושה סיפורים שונים ואני רציתי לתת לקהל להחליט". רק בעקבות העבודה על סרטה היא פגשה קרובי משפחה מצדו של ג'ק שמעולם לא פגשה בעבר ובהם בתו ברברה. גם בנו, ג'ק ג'וניור, שהיה מסוכסך עם אביו ואף כתב רומן על בסיס יחסיהם - שאביו דאג שיורד מהמדפים - שיתף פעולה עם הפרויקט. "הוא כתב הקדמה נפלאה לספר, ואני חושבת שהוא, כמו כולם במשפחה, הרגיש שזה עזר לרפא כמה פצעים", אומרת וורנר. "כי אם אפשר לספר את האמת אז אפשר להמשיך הלאה. המשפחה שלי מנוכרת מאוד בגלל הפרשה הזאת. כשיש שלד כזה בארון ולא מדברים על הבגידה הנוראית, זה יוצר חומה, ואני רציתי לפרק אותה".

האחיות וורנר

בסרטה מדגישה וורנר פן נוסף בעבודת האולפנים והוא המחויבות ליצירת סרטים בעלי ערך חברתי. האחים וורנר הסתבכו דרך קבע עם גורמים פוליטיים שונים לאור התעקשותם להפיק סרטים שתקפו עוולות חברתיות והאירו תופעות כמו חייהם של האסירים שנידונו לעבודת פרך בבתי הכלא בשנות ה-30.

"לסבא שלי היה חשוב מאוד להשתמש בקולנוע כמכשיר לתקשורת ולשלום", אומרת וורנר. "זה הגיע לשיא כשהם רצו לספר לאנשים על מה שקורה בגרמניה. הם לא הצליחו לקבל אישור מהממשלה לעשות סרט שנקרא 'מחנה ריכוז' שיתבסס על דיווחים שהגיעו ממחנה דכאו, שהוקם כבר ב-1933, בטענה שזה יפגע ביחסי החוץ של ארצות הברית. אז הם חיכו שמשהו יגיע לעיתון ואז אפשר יהיה לעסוק בזה כי זה נחשב חדשות".

ההזדמנות נקרתה בשנת 1938, לאחר שהאף-בי-איי עצר רשת של מרגלים נאצים. האחים וורנר הפיקו מיד סרט ושמו "וידויו של מרגל נאצי", אך הופעל עליהם לחץ גדול לגנוז אותו. הארי וורנר אף זומן ב-1941 להעיד בוועידה בקונגרס בטענה שהוא מעורר היסטריה מיותרת בקרב הציבור. אבל כעבור שבוע הפציצו היפאנים את פרל הרבור והאישומים נגד וורנר בוטלו.

את המצב האבסורדי שנוצר היטיב לתאר אחד המרואיינים לסרט, ההיסטוריון חוקר הקולנוע סטיבן רוס: "זו היתה תעשייה שנוהלה בידי יהודים, צונזרה בידי קתולים ועשתה סרטים למען קהל פרוטסטנטי. רק באמריקה".

המחויבות הפוליטית מאפיינת את המשפחה גם כיום. וורנר עצמה פעילה בארגונים למען זכויות אדם, ואמה, בטי וורנר-שיינבאום, היא דמות מוכרת בזירה ונשואה זה שנים רבות לפעיל הפוליטי סטנלי שיינבאום.

גם קאס וורנר ניסתה להרחיק את ילדיה מעולם הבמה, אך הצליחה באופן חלקי בלבד. "הבן שלי, קול האוזר, נמשך לזה מגיל צעיר והוא פשוט שחקן נפלא", היא אומרת.

כיום אולפי וורנר שייכים לתאגיד התקשורת הגדול ביותר בעולם, טיים וורנר. את המורשת המשפחתית ממשיכה קאס וורנר, באופן חלקי, בחברת ההפקה שהקימה ושמה "האחיות וורנר". את זמנה היא מקדישה כיום לעיבוד הסרט התיעודי שיצרה על משפחתה לסרט עלילתי. "יש הרבה התעניינות וכמה מפיקים חשובים מעורבים בפרויקט. מעניין רק לראות באיזה אולפן זה ייצא", היא צוחקת. *



האחים וורנר, מימין: אלברט, ג'ק, הארי וסם, 1926


משמאל: כרזת הסרט החדש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו