בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספר המחזות של יוסף אל- דרור | גבורה וקומבינות

תגובות

לופ, המובן מאליו, שתי טיפות מים

יוסף אל-דרור. הוצאת ידיעות ספרים, 200 עמ', 98 שקלים

אתמול התחתנתי.

היתה חתונה קטנה.

ממש קטנה.

רק אני הגעתי.

שורות אלה, הלקוחות מתוך מופע סטנד-אפ של יוסף אל-דרור בתחילת דרכו (מועדון ה"דומינו גרוס", תל אביב, סוף שנות ה-80), טומנות בחובן תמצית מן ההומור האופייני לו: דחיקת המשמעות לקצה, גרירתה עד למקום שבו חל היפוך ונוצר האבסורד (כשמספר הנוכחים בחתונה קטן דיו, טענת היסוד "אתמול התחתנתי" מתהפכת ל"אתמול לא התחתנתי"). במחזהו "המובן מאליו" משמיע אל-דרור את הדברים הבאים על האבסורד, מפי דמותו של "היוצר": "אין אבסורד. חוסר המשמעות בוטל... השתמשו בו והשתמשו בו והשתמשו בו; בהתחלה עם סימן שאלה בסוף, אחר כך יותר ברצינות עם שלוש נקודות, אחר כך בצחוק עם סימן קריאה ובסוף עם מצלתיים בקצה ופונפון על האף. הוא נהיה ז'אנר, הז'אנר נשחק - זהו". אמירה על ביטול הז'אנר בתוך מחזה שממוקם בלבת הז'אנר היא אבסורדית לעצמה.

בכל מקרה, אין ממה לחשוש, גם אם הז'אנר בוטל אל-דרור מחיה אותו מחדש במחזהו הבא - "שתי טיפות מים". במחזה זה, אשר חותם את ספר המחזות ואת שלושת הכרכים כולם, מוסיף הומור האבסורד של אל-דרור להעפיל לגבהים נישאים, ומהפסגות, כמה צלול שם האוויר, נשקפת לה הישראליות במלוא זוהרה.

מהי הישראליות על פי המחזה? גבורה וקומבינות. לעתים גם גבורת הקומבינות: "אל תראו אותו ככה. אבא שלו היה בנאדם מאוד גדול בזמנו. הוא היה קליבר בקדש, קליבר. בקדש. עד היום יש לו מגרשים בסיני. כשכולם החזירו, אז הוא לא החזיר, וסאדאת ידע, אבל סתם את הפה, כי אבא שלו החזיק את סאדאת ככה, בביצה. הפירמידות? - מגרש של אבא שלו. נאצר מכר לו".

מהכל נודף ריח הקומבינות: מהכירורג הבולגרי שעובד עם אלומיניום ועושה הגבהה (לנמוכים) עם חצי שיבר בכתף ("הוא נותן לה שיבר, אפילו מחתיכה אלומיניום, אתה לא מכיר אותה"); משמירת המסורת שמתמצה בעיקר באי-אכילת צ'יזבורגר ("צ'יזבורגר? זה מסורת? צ'יזבורגר?"); ואפילו ממלחמת יום הכיפורים, כשאבא של רמי מוכר את האוטו למשה דיין ("אז אבא שלי אמר לו, הי משה, רוצה לקנות ממני את האוטו? כדאי לך, זה אוטו כחדשה, רק אתמול עשיתי פוליש ווקס").

מתוך הוויית הקומבינה ועל פי מיטב המסורת הישראלית, מלובות השיחות בחיטוט בלתי פוסק במחירים, בבירור הוצאות ובחישובי כדאיות. הנה למשל קטע שיחה, שבו מבקש דב לברר אם משתלם לעשות ילדים:

דב: "כדאי לעשות?"

רמי: "תלוי בך".

דב: "כמה זה יוצא?"

רמי: "כמה יוצא מה?"

דב: "לחודש, אני יודע?"

רמי: "מה?"

דב: "להחזיק, איך אומרים, תחזוקה, הוצאות?"

רמי: "יוצא רגיל".

דב: "מה זה רגיל - אלף, אלפיים, מאה אלף"?

רמי: "באמצע".

הפירמידות מנאצר שהוזכרו קודם הן אולי גבורה של קומבינות, אבל יש גם גבורה אמיתית, יש רגעים של חירוף נפש והקרבה. להלן קטע (שנעשו בו כמה קיצורים) מתוך סיפורו של דב: "כשהמצרים צלחו את התעלה ב-73' אני בדיוק התרחצתי בה. תעלת סואץ היתה אחד המקומות שהכי אהבתי בזמנו, המים הצלולים, השקט, מזג האוויר ובעיקר הדגים. איזה דגים. זה אנגלים בנו, לא חשוב. אז אני צף בתעלה ככה, ופתאום אני שומע את מפקד כוח הצליחה המצרי צועק לי: ?זוז, זוז בצד, זוז בצד'. אז חסמתי לו את הדרך, ככה עם הגופה, ואמרתי לו ?לאן אתה חושב שאתה נוסע?' שבראש שלי כבר חשבתי, אני חייב לעכב אותו עד שיגיעו כוחות המילואים. פתאום ראיתי שהגנרל נותן פקודה לסירות שלו עם כל הציוד להתקדם, אז ככה בעטתי עם הרגליים והשפרצתי מים - מה זה שפריצים, אנשים בפורט סעיד עמדו על המרפסות - וככה, התרוממתי חצי גוף עליון מולו, עם הידיים ככה באוויר כמו שוער כדורמים".

כאן, כמו במקרה החתונה שהוזכר בפתיחה, המשמעות המקורית מתהפכת: עיכוב כוח הצליחה המצרי בתעלה כאקט של איש אחד הופך ממעשה גבורה נועז למעשה של ליצנות. כחברה שגדלה על סיפורי מורשת קרב (החל מגדעון התנ"כי ועד לאריק שרון), אין כאן אלא הקצנה, עד כדי אבסורד, של התרבות הקיימת, של הישראליות. אולי דב בתעלת סואץ הוא חלק מתהליך אבולוציוני טבעי, אולי הוא גרסת שנות ה-90 ל"אליפלט" משירו של נתן אלתרמן. אם במהלך שני דורות נהפך מושג ההקרבה העצמית מערך נעלה לקלישאה מליצית וריקה בחייה של חברה שעסוקה בעיקר בחישובי כדאיות ותועלת אישית, הרי שהצגת ניסיונו ההזוי של דב להקריב את עצמו בכל זאת היא ביטוי סאטירי נפלא לכך.

קלישאות בתחומים שונים עוברות הגחכה אצל אל-דרור. הנה, למשל, המשפט המוכר והטוב "מה הוא יעשה בלי אנגלית" כשהוא משולב בשיחה שמרוקנת אותו מכל תוכן:

דב: (שואל על בנו של רמי) "מדבר?"

רמי: "בטח שהוא מדבר, הוא בן ארבע, מדבר יותר ממך".

דב: "עברית".

רמי: "כן, עברית".

דב: "לא יודע אנגלית".

רמי: "לא".

דב: "חבל. מה הוא יעשה בלי אנגלית?"

ומצעד הקלישאות המוצאות מהקשרן נמשך:

דב: "והבת, יש לה חבר, הכל?"

רמי: "היא בת שנתיים וחצי".

דב: "אבל חבר, חבר!"

רמי: "כן, יש לה חבר, עורך דין".

דב: "משרד לבד?"

רמי: "של אבא שלו".

נדמה שכל אבני היסוד של הישראליות נמצאות במחזה: עדות, צבא, מלחמות, גולדה, גורודיש, דתיים-חילוניים, טיולים שנתיים. כל אלה נמסרים לא בתיאור ריאליסטי, אלא בשרטוט קריקטוריסטי, כשכל אחד מהם נהפך לסמל, לקונוונציה קפואה. הנה חוזר שוב ושוב שיר המ"מ ונהפך לסמל צבאי שקופא בתוך לופ. הנה הצ'יזבורגר, סמל לדתיים. הנה הטיול השנתי, שמתמצה במלה אחת - זוויתן. אמרת ?זוויתן' אמרת הכל, התווית כבר את מהלך הטיול כולו, את מהלך הטיולים כולם: פה חיו, פה מתו, זה פרח, זה מפל, זה עץ, יושבים פותחים קופסאות שימורים - חומוס, תירס, זה בזלת, גרביים רטובים. הטיול השנתי היה לקלישאה. כך, במינימליזם של שני שחקנים שפעילותם היחידה היא שיחה, מצליח אל-דרור להבליט את הקלישאות בחיינו, להאיר את האזורים שקפאו בתודעתנו ולהרכיב מכל אלה עולם שלם, מצחיק בטירוף.

*

אני זוכרת את דב נבון ואת רמי הויברגר ניצבים על הבמה. זה היה ב"צוותא", 1998. הם לבשו בגדים שגרתיים למדי - מכנסיים, נעליים, חולצות מכופתרות - רק תגיות המחיר השתלשלו עדיין מבגדיהם, כאילו יצאו זה עתה מתא המדידה. עוד לפני שהוציאו השחקנים מלה מהפה, צחקתי. התגיות אינן חלק מהטקסט של המחזה "שתי טיפות מים", הן אף לא מוזכרות בספר המחזות החדש (רק בצילומים אפשר לראות אותן), ובכל זאת - הן חלק בלתי נפרד מההצגה, הן יוצרות תחושת ארעיות: הבגד אמנם על גופך, אבל רק באופן זמני; אתה רוצה בבגד, אבל אינך בטוח שהוא הולם אותך. כמו הבגד, כך נמדדת הישראליות ב"שתי טיפות מים". מלבוש הישראליות נבחן בקפידה ולאחר התנסות של 50 שנות מדינה (המחזה, כאמור, הוצג בשנת 1998), עולה המסקנה: "די, שיסגרו כבר. עם כל הצער, שיסגרו".

לקראת סוף המחזה, כשדב ורמי נזכרים במדינה שהיתה ויורים בצרורות שורות פתיחה של שירים ישראליים ("אני אוהב אותך לאה", "הו הסלע האדום", "בדד אלך גם תפילה אין לי"), חשתי פתאום שמבעד למסך המרחיק של האבסורד מבצבצת לה התרפקות נוגעת ללב על התרבות הזאת שלנו, על אף מגרעותיה. הבנתי שרק מי שקרוב כל כך אל הישראליות ואל שפתה יכול לתפוס את העמדה הזאת, של המתבונן מבפנים, ולכתוב מחזה כזה, שבו הקרבה אל הישראליות והריחוק ממנה הם כמו שתי טיפות מים.

נגה אלבלך היא סופרת ועורכת ספרים



רמי הויברגר ודב נבון, 1998. יש לה חבר, הכל?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו