בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מים אדירים" מאת אהרן אפלפלד | על ניסן ורחמים

"מים אדירים" של אהרן אפלפלד הוא ספר קשה, סיפור טראגי ללא נחמה של ממש

תגובות

מים אדירים

אהרן אפלפלד. כנרת, זמורה-ביתן, 207 עמ', 89 שקלים

בחודש ניסן, כך מספרת לנו מסורת מקראית, יצא חיל פרעה במרכבותיו בעקבות ישראל. ה' אלוהי ישראל הטביע את המצרים, ולא נשאר בהם עד אחד: "מרכבות פרעה וחילו ירה בים... צללו כעופרת במים אדירים". בחודש ניסן יוצא יששכר, גיבור ספרו החדש של אהרן אפלפלד, לברר את השמועה על טבח אחיו ומשפחתו בכפרם המרוחק. מן השמים נלחמים ביששכר, איתני הטבע מקשים על המסע, ובמהלכו שוקעת עגלתו אשר "דמתה למרכבה". הוא נאלץ להפקירה, אך ממשיך במסע. יששכר חשוך הבנים ואחיו הם נצר אחרון למשפחה של אבות אפופי הוד, פטריארכליים, איכרים יהודים המושרשים באדמתם. בתום המסע לא נשאר בהם עד אחד.

"מים אדירים" של אהרן אפלפלד הוא ספר קשה, סיפור טראגי ללא נחמה של ממש. אשתו של יששכר היא אמנם דמות שופעת נחמה, וזה שמה, אבל על דמותה נסוך דוק של עצבות, היא עקרה חשוכת ילדים, ומתה בדמי ימיה לאחר מחלה ממושכת. אחרי מותה נותרים הזיכרונות נחמתו היחידה של הגיבור. השושלת המפוארת של יששכר דועכת. "האבות" המיתולוגיים למחצה נערצו על כל שכניהם, קרובים כרחוקים, יהודים ורותנים (הסלאווים תושבי האזור), שבאו לשאול בעצתם. בעיני האיכרים, לסבא רבא אהרן היו "עיני אלוהים"; ליששכר נדמה כי מאז מותו "נשתבשו המסילות בין שמים לארץ". הסב מאיר יוסף עודו דמות מופת, אך לא היו בו עוז הרוח והנחישות של אביו אהרן. לאחר מות האבות ממשיכים האיכרים לשאול בעצת אביו של יששכר והוא משיא עצות כקודמיו, אך אינו מעז להוכיח את השואלים על פניהם כפי שעשו האבות. ואילו עצתו של יששכר, כמו של אבותיו, עצה הגונה, אך עם מות אשתו משתבשים חייו סופית. בתמונות הפתיחה של הספר אנו מוצאים אותו פסיבי למחצה; הוא זה שמקשיב לעצת האיכר הערמומי, מביא השמועה המרה השמח בסתר לאידו, ויוצא אל מסעו הטראגי.

אם יש בספר אל הרי זהו מין דמיורגוס, אל בורא עולם ומרושע אשר מכשיל את יששכר, נלחם בו מן השמים, ומביא על משפחתו קץ במהלך אשר בבירור וכמעט במפורש מטרים את השואה: "ההשמדה הגדולה בוא תבוא... יש להכחיד את היהודים... הם יחוסלו, אין לי כל ספק שהם יחוסלו". המים האדירים המטביעים את חיל פרעה גם הם רעה ("מעשי ידי טובעים בים"), אך זו אולי הכרחית כדי למנוע רעה גדולה ממנה. כאן הם הופכים למים אדירים מטאפוריים המכסים את משפחת הגיבור כמו גם את הנספים בשואה, ואת כל המתים החפים מחטא על פני האדמה הזאת.

אבל יותר מכך זהו ספר שהאל נעדר ממנו, ושמא מת. בעת דעיכת השושלת דברו נהיה פחות נחרץ וסמכותי, ואילו יששכר עצמו כבר מאבד את התפילה, ומאז מות נחמה אינו מסוגל להתפלל כלל. בית התפילה שכוננו האבות ריק, ואת מקום הביטחון השקט והשורשי שלהם תופסת תחושה חזקה של חידלון וריק קיומי. אחרי הסתלקות נחמה (ובמידה רבה גם לפני כן), יששכר מתנהל ללא מטרה ברורה בחייו. אפילו ביציאתו למסע הנחוש לכאורה כדי לברר ובמידת הצורך להעניש או לנקום את רצח אחיו ומשפחתו, הוא פוסח על שני הסעיפים ונע בין תכליתיות ממוקדת לסהרוריות הזויה. בהמשך הוא מאבד כל מטרה, תועה אנה ואנה, מטיף אך בעצם עושה את אשר הוא חוזר ומטיף כנגדו; הוא מנסה לתקן את העולם בעודו מתנהל מתוך יצר הרס עצמי, המונע ממנו לחמוק מהסכנה גם כשהיא ברורה ומוחשית לו (ולקוראים). עד כדי כך, ששני סוסיו האביריים והנאמנים מעלים על הדעת - מעבר לכל ההבדלים - את צמד סוסיו של מיכאל קולהאס.

כל המסע הזה, המוביל אל חידלון והשמדה בעולם שהאל הסתלק ממנו אם לא גרוע מכך, הוא מסע אבסורדי - אך אבסורדי הוא הקיום האנושי כולו. בעת המסע מעלה אפלפלד את כל חייו של הגיבור, מתוך זיכרונות ואסוציאציות, באופן שהופך אותו לא רק למשל על החורבן והשואה, ולא רק לנושא מסר מרומז אך מאיים באנלוגיה לחיינו כאן ועכשיו, אלא גם לסיפור אקזיסטנציאליסטי כלל אנושי. מתוך מסעו של יששכר בעמק הבכא של חיים שבסיכומם הם חסרי פשר, חוזרים ועולים פרטי החיים שבהם עצמם, בעצם קיומם, אפשר אולי למצוא פשר; ואולי לא. בסגנונו המיוחד, שהולך ומזדכך, סגנון של דיווח עובדתי כמעט לאקוני אך דרמטי ובעל פאתוס כבוש, מתאר אהרן אפלפלד את חיי גיבורו בפרשיות אסוציאטיביות הנכרכות זו בזו: זיכרונות הילדות ואף זיכרונות ממעמקי באר הזמן, שבהם דמויות של אבות קדומים יותר ויותר הולכות ומיטשטשות ומתמזגות זו בזו; תחושת היציבות השורשית שהיקנו האבות, לצד האימה הקיומית המגיעה לחרדת העקידה של יצחק מפני אביו הקם עליו להקריבו לאל קנאות; המסירות הנדיבה לבעלי החיים, לאדמה, ליבולים; הקשר העמוק עם צמד הסוסים הגבוהים והשקטים; מפגשי העבר וההווה עם הנסיך המקומי, נצר למשפחה דועכת ואוהב יהדות, המכיר את החסידות והקבלה יותר מיששכר עצמו; המפגשים החוזרים ונשנים עם שנאת יהודים עמוקה, שורשית, ולעתים אף בעלת כבוד עצמי של רשע קיומי הבוטח בצדקתו באופן מעורר חלחלה ומטריד; תשוקת הנעורים ופרשיית יחסים עם אחת מבנות הכפריים, והפגישה המאוחרת אתה בעת המסע.

והגדולה שבפרשיות היא האהבה בין יששכר לנחמה, אשתו היפה הנוגהת באפילת הסיפור הזה. אהבה גדולה, כמעט חסרת מלים; תיאורה עמוק, מרשים בעוצמתו, אך גם מעורר תוגה עמוקה. היחד הסימביוטי וחשוך הילדים שלהם מכמיר, מעורר כבוד, נוגה ומצמית את הנשמה. דעיכתה במחלה הממושכת מטרימה את שעתיד לבוא לאחר מכן. היא אכן מופיעה ומנחמת בחלומות, כמוה כאבות המיתולוגיים ואף כהוריה שלה. אבל האם יש בכך תחליף לקיום הממשי? ומה יהיה עליה, ועל כל שאר הזיכרונות, כאשר אחרון החולמים יפסיק להלך על אדמת עמק הבכא? אז היא תישאר רק בספר העדות הזה שלפנינו, ושמא לשם כך אכן נכתב.

אווירה מוזרה שורה על "מים אדירים", עת גלגל הזמן חורג ממהלכו הרגיל. יששכר יוצא למסעו בתחילת ניסן, מסע האמור להימשך יום וחצי לכל כיוון, אבל המסע נמשך כהזיה וכסיוט שבועות על גבי שבועות, הדרך חזרה מתארכת אף יותר, ועדיין אנו עומדים בניסן. נראה שאפילו חג הפסח עדיין לא הגיע. והמסע ממשיך ומתנהל בכבדות, כבחלום, אל הבלתי נמנע. בלילה האחרון טרם השיבה הביתה שוב חוזרים אל יששכר מתיו. "נחמה עמדה ליד אמו והן דומות זו לזו כאחיות. האב עמד לידן וזקנתו אינה ניכרת בו. יששכר סיפר להם בחופזה את כל שאירע בימים האחרונים. משונה, הדברים שסיפר להם לא הרעישו אותם. איזה תימהון שקט נסוך היה על פניהם". נדמה שאהרן אפלפלד עצמו עומד מול סיפורו שלו כשתימהון שקט נסוך על פניו. כמוהו, גם הקוראים.



אהרן אפלפלד. סגנון משלו, שהולך ומזדכך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו