בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פרנץ קפקא: ביוגרפיה" מאת ניקולס מארי | חכם מכדי לחיות

מטרתה העיקרית של הביוגרפיה החדשה על קפקא היא להפריך את החד-ממדיות של הדימוי הקודר שדבק בו

תגובות

פרנץ קפקא: ביוגרפיה

ניקולס מארי. תירגמה מאנגלית: דפנה רוזנבליט. הוצאת רסלינג, 364 עמ', 99 שקלים

הדימוי הפופולרי של קפקא קודר למדי. שמו נהפך לשם תואר למצבי איוולת, חוסר צדק וחוסר היגיון שטני, ועל קפקא עצמו נוטים לחשוב כעל אדם רדוף ומיוסר, שנשא את כל צער העולם על כתפיו. הפרוזה הקפקאית החידתית, המסויטת לעתים, עומדת בוודאי בבסיס הדימוי הזה, אך הוא חוזק גם על ידי החזות הגופנית של קפקא, לפחות כפי שהיא מצטיירת מתמונותיו האיקוניות, המראות אדם צנום, רציני, עם לבוש כהה ומוקפד ופנים שחופות ומהורהרות. עיניו הכהות, הגדולות, של קפקא תוארו כמלנכוליות, כמסתירות חידה, כמביעות תבונה עתיקה. הדיוקן שהעניק לו חברו מקס ברוד, האפוטרופוס של כתביו והביוגרף הראשון שלו, חיזק את הדימוי הרומנטי של קפקא כאמן הסובל. גם היומנים הערוכים והמצונזרים של קפקא, ומכתביו רוויי הייסורים וההאשמה העצמית לאהובתו פליצה באואר עשו את שלהם, וכך גם כמה מן העובדות הנפוצות, הבדיוניות בחלקן, על חייו. כמו, למשל, העובדה שהיה תקוע במשרה חסרת מוצא, שלא הותירה לו די זמן לכתוב, שהיה אדם בודד וסופר שלא הוערך בזמנו והתגלה רק אחרי מותו, שהיה טיפוס נזירי, שפחד מנשים וממין.

דימוי כזה עשוי להוביל למחשבה שגם הביוגרפיה של קפקא, שהאופי העגום של גיבורה ודאי דבק בה, אינה חומר קריאה מרנין במיוחד. אבל אפשרות כזו מתגלה כבר בעמודים הראשונים של הספר כבלתי נכונה. ניקולס מארי חיבר יצירה מענגת, מרתקת, ואף מותחת, שנעה בקצב נכון לאורך חייו הקצרים באופן טראגי כל-כך של פרנץ קפקא. יתר על כן, מארי מצהיר במבוא לספר שמטרתו העיקרית היא להפריך את החד-ממדיות של הדימוי הקודר שדבק בקפקא: "כאשר מציגים את קפקא כחולה עצבים עוויתי, כאדם שידע רק לסבול, מלעיגים את דמותו", הוא כותב. קפקא, האיש ההיסטורי, לא היה מתבודד, והיו לו חברים אוהבים שהיו מעורבים בחייו. תרומתו העצומה לספרות המודרנית התגלתה אמנם מאוחר יותר, אבל קפקא לא הוזנח בימי חייו, חלק מיצירותיו הקצרות (כמו "גזר הדין", "הגלגול" ו"במושבת העונשין") פורסמו עוד בזמנו, ו"הוא לקח חלק במעגל חיוני ונמרץ של סופרים ואינטלקטואלים נפלאים תושבי פראג". המשרה שלו לא היתה עלובה כלל. היתה לו קריירה רווחית שבה הצליח ו"היה אהוד על עמיתיו".

יחסיו של קפקא עם המין הנשי ועם מוסד הנישואין היו אמנם מורכבים ובעייתיים, אבל הוא בפירוש לא שנא מין או התנזר ממנו. "נשים מצאו אותו מושך, וחברתן עינגה אותו", כותב מארי. ביקוריו בבתי זונות, ותיאור מערכת היחסים הסוערת שלו עם הסופרת והמתרגמת הצ'כית מילנה יסנסקה, מעידים על כך שהיה אדם יצרי. למעשה, מאז שהתפרסם ספרו של מארי במקור ב-2004, קיבל הנושא הזה חיזוק נוסף בספר "Excavating Kafka" שפירסם ג'יימס האווס ב-2008 ובו נחשף, לא פחות ולא יותר, אוסף הפורנו הפרטי והשערורייתי של פרנץ קפקא.

עם זאת, קפקא של מארי אינו תלוש לחלוטין מהדימוי הקודר שהוצג בתחילה. שכן, אף שכלפי חוץ חייו של קפקא, לפחות לפני שחלה בשחפת (שהרגה אותו בגיל 41), לא נראו רעים, וייתכן ש"סופרים צעירים רבים בסוף שנות ה-20 לחייהם היו רואים במצב דברים כזה מקור לשמחה ולא סיבה לצער", קפקא לא היה שבע רצון מחייו. למעשה, נראה שהסבל היה במידה רבה מובנה לתוך האישיות שלו. קפקא הרבה להתלונן ביומניו ובמכתביו על הקשיים שסביבתו מערימה על כתיבתו, ואי-היכולת לכתוב היתה מבחינתו הגורם העיקרי לסבל: "אין אני כלום אלא ספרות", הוא אמר. זה נכון שהיתה לקפקא עבודה יומית (במוסד לביטוח תאונות עבודה) שגזלה מזמנו ואילצה אותו לנהל סדר יום מוזר של מנוחת אחר-הצהריים וכתיבה בלילה, ונכון שהרעשים בדירת הוריו, שבה התגורר רוב חייו, הפריעו לו. היו לו גם מיחושים שונים והפרעות בריאותיות, חלקן כנראה מדומינות, שהוסיפו על קשייו, ובתקופות מסוימות, קשרי האהבה שלו וההתכתבויות הענפות שהתלוו להם הסיחו את תשומת לבו מהכתיבה.

אבל מתוך הביוגרפיה עולה שהמפריע העיקרי לקפקא היה כנראה קפקא עצמו, ושההפרעה היתה פנימית ולא סביבתית. מארי גורס שההסבר לאי שביעות הרצון של קפקא מחייו "טמון בחרדה הפנימית שליוותה את קפקא מאז ילדותו, בפחד שלו מפני פלישה של אחרים לתחומי העצמי שלו ובשנאה שעורר בו כל צורך להגיע לפשרה עם העולם הסובב אותו". כבן דורו של פרויד, קפקא היה מודע לכך שיש מקורות עמוקים יותר לסבל, קודמים לעניינים מעשיים למיניהם, אך כמו קריקטורה פרוידיאנית, הוא תלה כמעט את כל האשם בחסרים הפנימיים הללו באביו, הרמאן. האב היה סוחר בדים, איש גדול וחסון שלא הבין את בנו הרגיש, וש"משחקי הקלפים לאחר ארוחת ערב סימנו את הרף הגבוה של התחכום התרבותי שלו". ב-1919, כשהיה בן 36, כתב קפקא את "מכתב לאבא", מסמך ארוך ומפורט שמעולם לא הגיע ליעדו, ובו הוא מאשים את אביו בהתעללות רגשית. קפקא תיאר את אביו כאיש גס רוח וחם מזג, ונדמה שאפיין את עצמו כתשליל של האב: "חלש בניגוד לחוזקו... חולה בניגוד לחוסנו האיתן".

נושא היחסים עם האב העסיק את קפקא, והדבר ניכר בהחלט בפרוזה שלו: דוגמאות מובהקות לכך מופיעות בסיפור "גזר הדין", שבו האב גוזר על בנו מוות בטביעה; ובסיפור "הגלגול", שבו אביו של גרגור סמסא הוא זה שדוחה אותו באופן האלים ביותר. יחסיו של קפקא עם אביו הם דוגמה טובה להשקה שבין הביוגרפיה של קפקא לפרוזה שלו, ואכן הם נתפשו במשך השנים כמפתח להבנת יצירתו. אבל מארי מזהיר מפני קריאה מצמצמת מדי של הרעיון הזה. ראשית, מבחינה עובדתית, סביר להניח שקפקא הגזים בתיאור הפשעים ההוריים במכתב. מארי טוען שהמכתב "אינו הוגן, ואף צווחני מעט". שנית, מארי סבור שיש לחשוב על מוטיב היחסים עם האב בצורה רחבה יותר, כ"תמה של כוח ומאבק הפרט נגדו". שכן גדולתו של קפקא, בעיניו, היא "עומק הבנתו את החוויה הזאת ויכולתו לעבדה במונחים אוניברסליים, עד שזו הופכת לתיאור הגורל האנושי בכלל".

על כל פנים, קפקא סבר שבגלל הכשלים המשפחתיים הללו הוא לא הצליח להקים משפחה. אחד המחדלים הגדולים בתחום היו יחסיו הארוכים והתמוהים עם פליצה באואר, שתועדו במאות המכתבים שכתב לה. פליצה היתה אשה בורגנית למהדרין, שעבודתו הספרותית של קפקא היתה זרה לה. מתחת לתמונתה בספר מופיע אחד הכיתובים המשעשעים שקראתי לאחרונה: "פליצה, כפי שקפקא נזכר על ערש דווי, ?לא היתה יפה'". למרות חוסר ההתאמה והיעדר המשיכה ביניהם, קפקא נלחם על שימור היחסים האלה, ובה בעת לא הפסיק לטרפד אותם. פעמיים היה מאורס לפליצה, ופעמיים ביטל את האירוסים. נדמה שהוא נאחז בה כמו באפשרות היחידה להשיג נורמליות, ואז נאבק בה בכל האינסטינקטים האנטי-בורגניים שלו.

קשר יצרי יותר היה לקפקא ב-1920 עם מילנה יסנסקה, שמכל אהובותיו הבינה אותו בצורה העמוקה ביותר, ומעיד על כך ההספד המפעים שכתבה אחרי מותו, שלוכד בשורות קצרות את כל מורכבות אישיותו של קפקא. קשר רומנטי משמעותי אחר ניהל קפקא בשנה האחרונה לחייו עם דורה דיאמנד, בת למשפחת חסידי גור, שאהבה אותו וסעדה אותו בעת שגסס משחפת.

מארי מקדיש תשומת לב מיוחדת לקשרים הרומנטיים של קפקא וכותב עליהם בהרחבה ובתבונה. הוא כותב גם על יחסיו החבריים של קפקא עם השחקן היידי יצחק לוי, הסופר והמבקר אוסקר באום, הסופרים פליקס ולטש ומקס ברוד ואחרים. הוא כותב על הקשר המיוחד שהיה לקפקא עם אחותו המסורה, אוטלה, שהיתה אשה מעניינת בפני עצמה. בזמן הכיבוש הנאצי, אוטלה התגרשה מבעלה הצ'כי כדי להצילו, הכריזה על יהדותה, וכשנלקחה לטרזינשטאט, התנדבה ללוות כ-1,200 ילדים בטרנספורט לאושוויץ, שם נרצחה.

מארי אינו מזניח את נושא יהדותו של קפקא, שביקר את אביו המתבולל, והתאווה למה שנתפש אצלו כתרבות החיונית, האינסטינקטיבית, של היהודים האורתודוקסים של פולין ואוקראינה. קפקא למד עברית, ואפילו השתעשע ברעיון העלייה לארץ ישראל, אם כי לעולם לא ממניעים ציוניים.

הביוגרפיה של מארי, כאמור, כתובה נפלא, והיא מעמיקה את דמותו של קפקא האיש, מקרבת אותו והופכת אותו למוכר. הביוגרפיה הזו משוקעת בגשמי, ביומיומי. במובן מסוים, היא נוגעת לגופו של קפקא יותר מלנכסיו הרוחניים. היא מתעדת את הצמחונות שלו, האכילה המועטה, העיסוק האובססיבי של קפקא בגופו ובמיחושיו השונים, נסיעותיו התדירות לבתי מרפא הוליסטיים (קפקא סלד מרפואה מערבית) ושגרת הטיפוח המוזרה שלו, שכללה התעמלות בעירום מול חלון פתוח בכל ימות השנה. גם כשמדובר בכתיבה של קפקא, זו בעיקר שגרת הכתיבה שמתוארת - לוח הזמנים שלה, התסכול מאי התממשותה.

הביוגרפיה אינה מעמיקה בבחינת יצירתו הספרותית של קפקא, ואינה מחדשת דבר בתחום זה - וזו נקודת החולשה העיקרית שלה. עוצמתה של הביוגרפיה טמונה בכך שעל-אף התמקדותה בחייו הגשמיים של קפקא, ולמרות שהיו אלה חיים מוגבלים מאוד, מעוקרים, מארי אינו מתפתה לתארם כחיים פאתטיים או ריקניים. קפקא היה, כפי שכתבה עליו מילנה בהספד שלה, "אדם חכם אשר פחד מהחיים". ניקולס מארי מיטיב לתאר אישיות זו, שהייתה נצורה על-ידי חרדותיה, בלי להפוך אותה למגוחכת. קפקא של מארי מצטייר כאדם מסובך, לעתים מעייף, אבל עדין ומלא חמלה. במלותיה של מילנה: "מבטו היה צלול, והוא היה חכם מכדי לחיות, וחלש מכדי להילחם. אך היתה זו חולשתם של יצורים מעודנים ואציליים שאינם מסוגלים להילחם בפחד, באי הבנות, בחוסר נדיבות, בשקר, המכירים בחולשתם מהראשית, ונכנעים, מניחים לבושה לנצח".

תיאורי הגסיסה המצמיתים של קפקא ממחלת השחפת מעוררים את התחושה שהמוות היה רק צעד אחרון באותה חיוניות מידלדלת שאפיינה את חייו. בהספד שלה, כתבה מילנה שפרנץ קפקא "היה אדם שהניח למחלתו לשאת את כל נטל פחדו מהחיים". ומי יודע, אולי דווקא בשל פחדיו, וחיוניותו הנמוכה בחוץ, הוא הצמיח עולם פנימי-ספרותי עשיר כל כך.

Kafka: A Biography / Nicholas Murray



פרנץ קפקא וארוסתו פליצה באואר. לא הפסיק לטרפד את יחסיהם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו