בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"תולדות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית" מאת משה יגר | היה להם מנדט

ספרו של משה יגר, אשר מגולל סיפור מדהים על דיפלומטיה בחיתולים, מתפתחת והולכת, חייב היה להיכתב

תגובות

תולדות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית

משה יגר. הוצאת מוסד ביאליק, 588 עמ', 103 שקלים

הספר הזה חייב היה להיכתב. אלמלא הד"ר משה יגר היו ממשיכים קורות משרד החוץ, והמוסד שקדם לו, להישאר כתיקים מצהיבים בגנזכים. ההיסטוריה שחיבר עוסקת בתולדות המחלקה המדינית של התנועה הציונית, שפעלה בהמשך במסגרת הסוכנות היהודית (מ-1929), וארבעת העומדים בראשה עד 14 במאי 1948, לפי הסדר: דוד אידר (בין 1921-1922), פרדריק קיש (בין 1922-1931), חיים ארלוזורוב (בין 1931-1933) ומשה שרת (בין 1933-1948).

הספר מגולל סיפור מדהים על דיפלומטיה בחיתולים, מתפתחת והולכת, וחובקת מלכים, מנהיגים ושועים ערבים מהצד האחד, בכירים אירופיים, אמריקאים ואחרים, מהצד האחר. באמצע שזורות גם מלחמות יהודים, איך לא, עד להקמתה של מדינת ישראל.

הספר הזה הוא במידה רבה כתב אישום נגד בריטניה, שכבר מראשית המנדט החלה להאכיל את היישוב היהודי בארץ ישראל מרורים. הראשון שעמד על כך היה דווקא גדול המצדדים בשיתוף היהודי-בריטי, חיים ויצמן, שהיה גם הראשון שקבע כי "השלטון הצבאי בארץ ישראל הוא אנטי ציוני ואולי אף אנטי יהודי". מי שחש זאת על בשרו היה דווקא קצין פוליטי ראשי במטהו של הגנרל אדמונד אלנבי, ראש השלטון הצבאי, קולונל ריצ'רד מיינרצהאגן, שהועבר ללונדון, למעשה הודח, משום שהיה משוכנע שארצו בועטת באינטרסים המשותפים שבינה לבין הציונות ומעדיפה את הערבים.

בספר נפרשת תמונה קשה: איום ערבי הרעיד את השלטון הבריטי, שלחץ על היישוב היהודי. אבל לויצמן היתה תמונה הפוכה בראש בנוגע לשאלה מי משפיע על מי כשקבע כי "הגישה העוינת מצד הערבים מקורה בפקידים בריטים, שלא רק שאינם מנסים להסביר את מדיניות ממשלת בריטניה כלפי הציונות, הם פועלים נגדה, מטפחים את איבת הערבים, ומזהירים אותם מפני היהודים". עד כדי כך שהמגמה האנטי-ציונית שהפיחו הבריטים גרמה להחרפת ההסתה הערבית.

יגר אפילו מצא חוט שני המקשר בין העמדות הבריטיות לבין ראשית האלימות הערבית ב-1920, והוא מנויו של הרברט סמואל לנציב. לדבריו, המנהיגים הציונים קיוו כי החלפת השלטון הצבאי באזרחי, ומינוי נציב עליון אזרחי, ואפילו יהודי כהרברט סמואל, תרגיע במשהו את התחושות הקשות ביישוב היהודי. אך נדמה כי סמואל היה יותר בריטי מבריטי, וכהגדרתו של בכיר שותפיו של הרצל, מקס נורדאו: "סמואל, יהודי טוב, במידת מה ציוני (אבל) הוא בראש וראשונה פקיד אנגלי". ויצמן היה יותר בוטה. הוא הגדיר את הנציב העליון היהודי "טרגדיה איומה".

המצב בימי סמואל היה כה עגום עד שוויצמן בדק בחשאי אפשרות להחליף את סמואל בנציב עליון בריטי (ואוהד לציונות). ואילו דוד אידר, ראשון לראשי המחלקה המדינית, העלה רעיון לבקש מבריטניה לוותר על המנדט בכלל ולהניח ליהודים ולערבים להכריע בסוגיה ביניהם. אידר היה משוכנע שבמאבק מזוין תהיה ידם של היהודים על העליונה. "אם עלינו לאבד את ארץ ישראל", הוא מצוטט בספר, "מוטב שניפול בקרב מאשר נושמד בהדרגה". הוא גם היה סמוך ובטוח בהצלחת היישוב הלוחם, שכן "הערבים בארץ ישראל אינם לוחמים גדולים".

האמירה כי "הכסף יענה את הכל" שיחקה לידיו של אידר, כאשר הצליח באמצעות תרומות כספיות לשכנע גופים ערביים לתמוך בדו קיום עם יהודים. אפילו האמיר עבדאללה הציע פעמים אחדות הצעות של שיתוף פעולה עם הממסד הציוני תמורת תמיכה כספית. ויצמן הורה להתנות את מתן הכסף בערבויות נאותות. באוקטובר 1922 הציע עבדאללה לויצמן ולעמיתיו עסקה: הציונים יתמכו בו כשליט בשתי גדות הירדן - כלומר גם ארץ ישראל המערבית - והוא יתמוך במתן אוטונומיה ליישוב היהודי בארץ ישראל.

נואש מעמדת הבריטים

גם יורשו של אידר, לויטנט קולונל הרמן קיש, קצין יהודי בריטי וחבר במשלחת הבריטית בוועידת השלום שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שבע מרורים מהבריטים, ולא היסס להתווכח אתם קשות. על פי יגר, קיש, כקודמו אידר, הקדיש תשומת לב מיוחדת לעניין הערבי, אך הגיע למסקנה שהתנועה הציונית אינה יכולה להגיע להסכם עם הערבים, שכן הסכמה לדרישותיהם פירושה קץ הציונות.

קיש היה דמות מיוחדת. קצין צבא בריטי, שוויתר על קריירה צבאית לטובת העניין הציוני, ומילא את תפקידיו בהנהגה הציונית במסירות רבה. אחרי תשע שנים, ב-1931, החליט לפרוש, והסביר לנציב העליון באותה עת, ג'ון צ'נסלור, כי ימי שלטונו צמצמו את האפשרויות לשיתוף פעולה של ממש בין הסוכנות היהודית לבין ממשלת בריטניה. דווקא אז הבחין ויצמן שביקורתו העזה על הבריטים לא משפרת את עמדתם והעריך כי כל אלטרנטיבה יותר גרועה. ואולי בשל כך לא נבחר ויצמן פעם נוספת כנשיא ההסתדרות הציונית.

מחליפו של קיש היה חיים ארלוזורוב, שגם סיפור חייו נגדע באיבו, עקב התנקשות בחייו בחוף ימה של תל אביב. ארלוזורוב היה קרוב מאוד להשקפת עולמו של ויצמן, ופעל במלוא מרצו לחדש את שיתוף הפעולה עם ממשלת בריטניה, אבל גם הוא נואש מעמדות הבריטים כלפי מימוש חזון הציונות. ארלוזורוב גילה פתיחות רבה יותר כלפי מנהיגים ערבים, וכגודל הפתיחות כך פחתה והלכה האופטימיות שלו בנוגע לסיכויי ההבנה ושיתוף הפעולה אתם.

צלילתו של משה יגר אל תוך הררי המסמכים של המחלקה המדינית הביאה אותו למסקנה "שבמוקדם או במאוחר הגיעו כל הזרמים הציוניים להכרה שאין לפייס את הערבים, אף לא את המתונים ביותר, אלא על ידי ויתור על עצם מהותה של הציונות ועל שאיפתה להיות גורם מדיני עצמאי בארץ ישראל. העמדה הערבית נבעה מאי נכונות עקרונית להכיר בזכות יהודית כלשהי על ארץ ישראל".

אנחנו שבים לארצנו

יגר גם משתלב בוויכוח בין פרשנים על מכתב יוצא דופן שכתב ארלוזורוב לוויצמן ב-30 ביוני 1932, ובו דיווח על אכזבה גדולה מממשלת בריטניה, ועל הסכנות שצופנות בחובן ההתפתחויות המדיניות בארצות ערב השכנות. בין ארבע האפשרויות שמנה במכתבו היתה גם זו: השתלטות של המיעוט היהודי בכוח על ארץ ישראל ועל מערכת הממשל לתקופת ביניים, או לתקופת מעבר, שבהמשכה תתבצע מדיניות שיטתית של פיתוח, עלייה והתיישבות. כך יושג רוב יהודי או לפחות שוויון מספרי עם הערבים.

המכתב נמצא בארכיונו של ראש המחלקה המדינית ארלוזורוב אחרי שנרצח, וגורמים עלומים החליטו לגנוז אותו. הוא נחשף שוב רק כעבור 17 שנים, ב-1949, כנספח לספרו "יומן ירושלים". יגר טוען כי תחושותיו אלה של ארלוזורוב לא היו סוד כמוס, ואשתו, סימה, העידה כי הוא שיתף בהן את אליהו גולומב, בכיר ההגנה, ומשה שרת, סגנו במחלקה המדינית. גם דוד בן גוריון וארתור רופין ידעו על כך.

ארלוזורוב לא היה הראשון שהביע אמירות מסוג זה. קדמו לו, בסגנונם שלהם, דוד אידר ודוד בן גוריון. לימים נתן אבא אבן פרשנות משלו למכתב של ארלוזורוב. הוא ראה בו ראיית הנולד: פסימיות קודרת לגבי סיכויי הציונות תחת המנדט הבריטי, שכדי להשיג את מטרותיה "יהיה עליה להבקיע דרך במרי ובהתקוממות".

כשנרצח ארלוזורוב ב-1933 בא במקומו מזכיר המחלקה המדינית, משה שרת. בימיו קיים פעילות מדינית מקבילה ורבת עוצמה גם יו"ר הנהלת הסוכנות - בן גוריון. זה תבע לראות את כל המסמכים והאגרות המדיניים. עמדותיו המדיניות בתקופה זו היו אקטיביסטיות. בין השאר הוא מצוטט בספר כאומר למנהיגים הערבים "גבולות ארץ ישראל משתרעים מן הים התיכון במערב ועד המדבר במזרח, ובין סיני בדרום ומוצא הירדן בצפון. עבר הירדן נכללת גם היא בתחום זה. נהר הירדן עצמו הוא נהר ארץ-ישראלי ואינו גבול ארץ ישראל... גלעד וגם בשן הם חלקי ארץ ישראל... בארץ ישראל היינו אנחנו עוד טרם שהייתם אתם. אנחנו שבים לארצנו אנו".

כשבן גוריון אמר דברים אלה, הוא התכוון להם. אלא שמאז זרמו הרבה מים בירדן. גם היו הרבה תהפוכות מדיניות, כולל מלחמת העולם השנייה והשואה, נעילת שערי ארץ ישראל בפני יהודים ומערכת יחסים קשה עם הבריטים. ומבחינת מדיניות פנים של הנהגת היישוב היה הסזון - הציד שערכו מוסדות היישוב אחרי לוחמי אצ"ל והסגרתם לבריטים.

חבל שהמחבר לא הביא ציטוט ממכתב ההכאה על חטא שכתב משה שרת, מאדריכלי שיתוף הפעולה עם הבריטים נגד המחתרות, לחברי מפלגתו, מפא"י (3.9.46): "ביעור הרע (המחתרות) בעזרת חיצונים אינה באה בחשבון... לא רק משום שאין כיום כוח שיכריח אנשים להתנדב לכך ולטמא עצמם במגע פיגולים, אלא מפני ששפך (דם) יהודי אך יגביר התמוטטות הפנימית".

13 שנותיו של שרת בראש המחלקה המדינית, כאשר בחלקים מתקופה זו הסתייע בגולדה מאיר, לימים יורשתו במשרד החוץ ("חצי משכלת", הגדיר אותה ברוב זעמו), הן פרק מעניין בספר. בעצם פרק זה נחלק לשניים, כאשר השני נפתח בהחלטת בריטניה לפרוש מהמנדט, מועד שבועבר המאבק הציוני להקמת מדינת ישראל לזירת האו"ם. אכן, שרת זכה לעמוד בראש המשלחת הציונית לאו"ם, שהנהיגה יחד עם הרב אבא הלל סילבר את המערכה הדיפלומטית שקדמה להכרזת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. חרף היותו של שרת בראש הדיפלומטיה, ניכר כי המקור שממנו שאב את סמכותו היה בן גוריון. מספיק לעיין בחילופי המברקים והמסרים בין שני האישים כדי לדעת ששרת לא נקט שום צעד מכריע בלי לקבל את אישורו. עניין זה מחזיר את הקוראים לראשיתו של הספר, כי גם בן גוריון, כמו כל ראשי המחלקה המדינית בסוכנות, לא האמין לבריטניה ולהבטחותיה.

מכל מקום, המחלקה המדינית נהפכה להיות משרד החוץ הראשון במדינת ישראל. היא הנחילה מודיעין, בית ספר לדיפלומטיה ומשאב אנוש ראוי: ראש המחלקה, משה שרת, היה לשר החוץ הראשון וראש הממשלה השני; ממלאת מקום ראש המחלקה המדינית, גולדה מאיר, היתה כעבור שמונה שנים לשרת חוץ וכעבור 21 שנים לראש הממשלה הרביעי; ארבעה מאנשי המחלקה - אליהו ששון, זאב שרף, אבא אבן ודב יוסף - היו לשרים; ארבעה - ולטר איתן, אריה לבבי, גדעון רפאל, יעקב שמעוני - נמנו על מעצבי דמותו של משרד החוץ; שלושה - דוד איילון, אוריאל הד, פנחס שנער - היו למזרחנים בעלי מוניטין. אחד, טדי קולק, שעסק בפעולות ביון ומודיעין ושימש איש קשר עם הבריטים, היה לראש העיר הראשון של ירושלים המאוחדת. ומי ששימש ראש אגף הביטחון במחלקה המדינית וקצין קישור מטעמה עם מפקדת הצבא הבריטי, חיים הרצוג, פעמיים ראש אגף מודיעין בצה"ל, שגריר ישראל באו"ם וכעבור 35 שנים הנשיא השישי של מדינת ישראל.

שלמה נקדימון הוא עיתונאי וחוקר ההיסטוריה של מדינת ישראל



המושב השלישי של הכנסת. שרת לא נקט שום צעד מכריע בלי לקבל את אישורו של בן גוריון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו