בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תגובה על ספרו של דויד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן": השם של האיש, הכאן של האשה

תגובה

תגובות

מה שלא עשו הכותבים ב"הארץ, ספרים" על ספרו החדש של דויד גרוסמן, "נופל מחוץ לזמן" (אברהם בלבן ועמיה ליבליך, 15.6; סמדר שיפמן, 22.6), הוא ההשוואה המתבקשת עם ספרו הקודם של המחבר (המתרצת לא מעט קושיות), וממילא גם לא עמדו על הדרמה הכבושה בין האיש לאשה, התופסת את 30 העמודים הראשונים של הרומן החדש.

"אשה בורחת מבשורה" (מ-2008) ו"נופל מחוץ לזמן" הם שני ספרים שונים על נושא משותף: מוות ואובדן. אם הראשון הוא רומן ריאליסטי רחב יריעה שתחילתו במלחמת ששת הימים וסופו כשנה לפני מלחמת לבנון השנייה, לשונו עשירה, שורותיו רחבות והוא מחזיק 632 עמודים; הרי השני הוא רומן אלגורי שמקומו כל-מקום וזמנו כל-זמן, לשונו שירית, שורותיו קצרות והוא מחזיק 186 עמודים בלבד. משותפת לשניהם ההליכה, אבל בעוד שבראשון נסה האשה מבשורת המוות, הרי שבשני חותר האיש למגע אתו. זהו, לדעתי, גרעין הקונפליקט בין השניים, בעלי התפישות המנוגדות באשר להתמודדות עם האבל והאסון שפקד אותם.

חמש שנים לאחר מות בנו קם לפתע איש משולחן ארוחת הערב במטבח ביתו, נפרד מאשתו ויוצא בדרך לשם, לחפש את בנו המת. המתים מצויים "שם" באיזה מישור מטאפיסי, בעוד החיים מצויים "כאן" במישור הפיסי הארצי, כפי שעוד נראה, והאיש חותר אל קו הגבול ביניהם, כפי שהוא אומר: "והוא הסף, הקו/ האחרון המשותף לשם/ ולכאן, שעד אליו,/ ולא יותר, יכול/ החי לגשת חי/ ושם, אולי, יחוש... / עוד רמז, רמץ/ ניצוצו/ הדועך/ הכבה והולך/ של המת". זהו ניסיון הרואי, בלתי אפשרי, אולי, של "חיים על קו הקץ", כביטויו של אלתרמן ב"שמחת עניים", לקומם את המת ולכונן קיום בצוותא של שני העולמות. ניסיון שהאשה מתנגדת לו בכל כוחה.

ב-30 העמודים הראשונים מתרחש דיאלוג דרמטי בין האיש לאשה, הנמשך במקוטע גם אחרי כן, שעניינו ההליכה "לשם" שעליה מכריז האיש ואשר לה מתנגדת האשה. בפרולוג המובא מפי "רושם קורות העיר" אומר האיש: "אני צריך ללכת... אליו, לשם". ואילו האשה אומרת: "מה זה שם?... תגידי לי! אין מקום כזה, אין שם!" על כך משיב האיש: "אם הולכים לשם, יש שם". והאשה עונה: "ולא חוזרים משם, אף אחד עוד לא חזר".

האשה מנסה בכוח המטבח הביתי ופיתויי המרק החם להניא את האיש מללכת. חילופי הדברים על מהות ה"שם" וה"כאן" נמשכים בדיאלוג שביניהם. האיש אינו יכול לקבל את ההפרדה המבדילה אותו מבנו. האשה מנסה להעמיד אותו בכל זאת על חשיבותה של המציאות (שבירה ככל שתהיה) שנוצרה לאחר האסון ועל האפשרות שהזמן יביא להם מזור. האיש מסרב לקבל זאת ואף מזכיר לאשה שכאשר באו מבשרי בשורת האיוב לביתם, היא הרגיעה אותם, כשאמרה להם: "אל תפחדו, אמרת/ בלידה שלו/ לא צעקתי, גם עכשיו לא אצעק". מן הדיאלוג הזה עולה כאילו האשה דבקה יותר מהאיש בחיים "כאן" ובמה שנותר מהם. גם אם אין זה הרבה, אלה עדיין חיים, וכך היה במשך חמש השנים מאז מות הבן. היא אומרת: "אבל הבטחנו זה לזה,/ נשבענו, נהיה, נכאב/ אותו, נתגעגע,/ ונחיה./ ומה קרה עכשיו,/ מה פתאום קרה/ שכך אתה/ קורע?"

היא מפצירה באיש: "אל תחזור/ לשם, אל/ תחזור./ אל תצא/ אפילו צעד/ אחד מעיגול האור". הוא - "עיגול האור" הביתי שיש בו עדיין נחמה פורתא. אולם האיש אינו יכול לשאת עוד את המשך השתיקה שנפלה עליהם מאז: "לך היתה טובה/ השתיקה, ואותי/ היא לפתה/ בגרוני". האשה טוענת כי שתיקה זו הטיבה עמם: "עטפה/ את שלושתנו גלימה/ חשכה.. היינו/ כמותו, שלושה/ עוברים שהרה/ האסון". אולם בעיני האיש זה אינו אלא "תשליל החיים". ועדיין האשה אינה מוותרת. היא סבורה שיש גם בשתיקה איזה סוד שחשוב לשמר אותו: "כי היה בשתיקה/ איזה נס,/ איזה רז היה בדממה/ שנבלענו בה יחד אתו", נס ורז אשר האיש קורע עתה בלכתו. הדימוי שהיא משתמשת בו לתיאור הקריעה הוא אלים וקשה: "אתה קורע/ את התחבושות כדי/ שתוכל לשתות/ את דמך, צידה/ לדרך/ לשם". כאילו אומרת לו: במקום להניח לפצע להחלים, אתה קורע את תחבושותיו ושואב את דמו לצורך המסע לשם.

לא אוכל לשחזר כאן את הדיאלוג הזה בשלמותו, אף שלדעתי נאמרים בו כמה מן הדברים העמוקים ביותר ברומן כולו. סופו של דבר שהאיש מפציר באשה לקום וללכת אתו: "בואי, מה/ פשוט מזה?.../ אמא/ ואבא שלו/ קמים/ והולכים/ אליו". אבל האשה אינה משתכנעת ואומרת "אל תלך". האיש סבור כי יוכל (באורח נסי כלשהו) ליטול "ניצוץ/ אחד מעיניו" של הבן וכאילו להחיותו. אבל האשה, המודעת לצורכי הגוף החי, יודעת כי ניסיון זה לא יצלח, והיא מטיחה בו: "משוגע, מה/ תגיד? שכמה שעות/ אחריו התעורר בך/ הרעב?/ שהגוף שלך/ ושלי.../ נאחזו בחיים/ דבקו זה בזה והכריחו/ אותנו לחיות?" לרגע נופלים שניהם למין הזיה שמתעוררת מזיכרון ריחות הגוף של הבן (ריח השיער החפוף, ריח הגוף הרחוץ, ריח הזיעה אחרי משחק, הקיץ וריחותיו), עד שגם האשה אומרת "לרגע אפשר לדמות אז -/ הוא כאן", אבל היא מתפכחת מיד. לאחר מכן היא נושאת את המונולוג הגדול שלה, שבסיומו היא יורדת כמעט לגמרי מבמת הסיפור (ואת מקומה תופסות דמויות נשיות אחרות). וכך היא אומרת לאיש: "עד סוף/ העולם הייתי/ באה אתך, אתה/ יודע. אבל אתה לא/ הולך אליו, אתה/ למקום אחר/ הולך, ולשם/ לא אלך.../ קל יותר ללכת/ מאשר/ להישאר./ חמש שנים אני/ נושכת את בשרי/ כדי שלא אלך, לא/ לשם,/ אין, אין/ שם!" על כך משיב, כזכור, האיש: "אם נלך/ לשם/ יהיה/ שם".

לאחר דברים אלה נפרדים השניים. האיש יוצא לדרכו והוא קרוי עתה "האיש ההולך", ואילו האשה שמופיעה רק פה ושם קרויה "אשה שנשארה בבית". למעשה, רק עוד שמונה פעמים מופיעה האשה ברומן. פעמיים בתור "אשה שנשארה בבית", פעם בתור "אשה שיצאה מן הבית", פעם בתור "אשה בראש מגדל פעמונים", וארבע פעמים בתור "אשה בראש מגדל". משם היא עוקבת אחר האיש ההולך. בפעם האחרונה שהיא נושאת את דברה היא אומרת: "עלוב הוא הצדק ההוא/ שצדקתי ממך/ ואתה חכמת ממני, פי אלף נועזת -/ קום,/ לך והידמה/ לו ככל אשר יוכל/ החי להידמות/ למת - מבלי למות. הרה/ אותו, אך גם המת/ אותך, כמעט.../ ושם, אהובי,/ בין הצללים,/ באוב,/ בין בן ואב,/ תבוא מנוחה, לו/ גם לך".

אפשר לומר שבדברים אלה היא מסכמת את הקונפליקט ביניהם: היא צדקה מן האיש, והוא חכם ממנה, אבל צדקתה עלובה וחוכמתו - אין בה ממש. היא אינה שותפה לאשליה המועלית "באוב", על "מנוחה" בין הצללים שיזכו בה "בן ואב".

וכאן צריך לומר מלה על מהות המחלוקת הזאת בין "השם" של האיש לבין "הכאן" של האשה. הדברים דורשים, כמובן, עיון נוסף, אך על פניו נראה כי האשה, גם באבלה, נצמדת אל "הכאן ועכשיו" של המציאות, בעוד האיש באסונו יוצא לחפש את "השם והאז" האוטופי או המטאפיסי. הוא מאמין באיזה קיום יחד של החי והמת, בעוד שהיא מאמינה כי הדרך להתמודד עם האסון היא בעיגול האור של מטבחם הביתי. המלה האחרונה ברומן אינה שלה, אך צריך לזכור, מה שלא תהיה מלה זו, היא תוצאה של קונפליקט ודיאלוג.

עמוס לויתן הוא משורר ומבקר ספרות



דויד גרוסמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו