בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חמש שאלות לעוזי אורנן: מנער את האבק

סוף-סוף זוכה מכון גנזים, הארכיון החשוב ביותר של הספרות העברית, לבית חדש וראוי. הסופר והבלשן עוזי אורנן מספק הצצה אישית לכמה מהתיקים בו ועל הדרך גם מצטרף לביקורת על האקדמיה ללשון, שבה הוא חבר

תגובות

מי הם שני המשוררים העבריים שהתכתבותם מ-1922 כללה בקשה למשלוח מצרכים כמו "טיי ויסוצקי, קקאו הולנדי, זוג פוזמקאות צמר וכתונת גברים"? אילו סופרים השתמשו בכינויים "אחד מן העיר" ו"בריון", ואיזה תחביב רצתה המשוררת זלדה לרכוש? את התשובות על שאלות מהסוג הזה, ועל עמוקות ומעניינות מאלה, אפשר למצוא כעת בקלות רבה במכון גנזים. המכון, שהוקם ב-1951 ומכיל 750 ארכיבים של הוגים, סופרים ומשוררים, מיליוני רשומות על סופרים, הקלטות, תצלומים וכתבים, עבר החודש למשכנו החדש במתחם בית אריאלה בתל אביב. שם יזכו, סוף-סוף, אוצרות הזיכרון לשימור ראוי, והציבור יוכל ליהנות מגישה מהירה אליהם. לכבוד חנוכת הבית, הסכים הפרופ' עוזי אורנן, מדרי הארכיון, סופר, בלשן וחבר האקדמיה ללשון, לשוחח על גנזים, על הזיכרונות האישיים שטמונים בו, וגם על מצבה של השפה העברית.

אילו תיקים בארכיון מסקרנים אותך במיוחד?

"התעניינתי מאוד בתיק של אחי, צבי רין, ושל אחותי, מירי דור, שבהקמת שניהם הייתי מעורב. אחותי, שנפטרה בגיל צעיר מאוד, כתבה סיפורים יפהפיים על חיות. אני זוכר במיוחד סיפור על צלופח שנודד מאמריקה לעולם הישן, נכנס לנהרות של אירופה, ומגיע גם אלינו, לתוך הים התיכון. היא תיארה אותו בתור איזה מלח נועז צעיר שעובר את כל הימים מפני שהוא מתגעגע לארץ הישנה שהוא נולד בה. זה סיפור נפלא".

איך אפשר להגביר את מודעות הציבור לקיום הארכיון ואוצרותיו?

"פרסומת עולה כסף, וגנזים, כפי שאני זוכר, תמיד סובל ממחסור, אבל יש עכשיו כל כך הרבה רשתות ויש כל מיני דיונים, לכן בכל המקומות האלה - נניח כשילדים עוסקים בספרות בבית הספר - צריך להוסיף הפניה מושכת את העין לגנזים. אני חושב שזה יועיל".

גנזים הוא ארכיון שמטרתו שימור, ואילו האקדמיה ללשון, שאתה אחד מחבריה, אמורה לצעוד עם הזמן, אך נחשבת כגוף מיושן שכופה את חידושיו על שפה חיה בעלת התפתחות טבעית. מה דעתך על הביקורת הזאת?

"אני לגמרי מסכים. האקדמיה היתה יכולה להיות מקום שבו אנשים שיוצרים בלשון, או מתעניינים בה, מתאספים ומדברים, ומה שמפריע לי זה שניתן לה מעמד בחוק, כאילו יש איזה אילוץ שחייבים לשמוע בקולה. ראוי להוציא את ההצעות למלים לציבור ומה שהציבור מאמץ, זה יהיה. המלים מתחדשות בעברית מפני שבשפה יש מנגנונים שלכל הדוברים יש בראשם, והם עושים בזה כטוב בעיניהם, ואף אחד לא צריך לשאול רשות מהאקדמיה כדי לומר מלה חדשה. את המלה ?לכפתר', למשל, המציא על דעת עצמו ילד בשנות ה-30".

אתה חושב שהשפה העברית נעשית ענייה יותר עם השנים?

"מדברים על דלות, וזה נכון שיש באוצר המלים המון מלים יפות שכבר לא משתמשים בהן. למשל, אפשר ללבוש בגד, לנעול נעליים, לחבוש כובע ולהרכיב משקפיים, וזה נחמד, אבל אפשר גם לומר זאת בדרך פשוטה, עם פועל אחד, פועל המעשה, וזה לא יהיה סוף העולם. גם אם מספר המלים בשפה יצטמצם, לא נפסיד אינפורמציה, ואת הביטויים המיוחדים אפשר להשאיר לשימושים הספרותיים. הדקות בשפה נעשית כשיש הבחנה בין מלים שהן קרובות זו לזו, אבל כל אחת מהן מתייחדת למשהו אחר, ולא כשמדובר באיזה ניב יפה, שמשתמשים בו בתור קישוט".

בעידן של גלובליזציה, אתה לא מודאג מעתידה של העברית?

"הבעיה היא לא השפה, אלא האנשים המדברים בשפה. מציגים את העברית בתור השפה של העם היהודי, וזה פשוט לא נכון - היהודים מדברים בכל מיני שפות ולא אכפת להם, בכל מקום שהם נמצאים, לדבר בשפת המקום. העניין שלנו, של הישראלים דוברי העברית, הוא שזו השפה היחידה שלנו. תיקחי לדוגמה רשת כמו פייסבוק, שלכאורה זה דבר נהדר לכל בני החברה, אבל השפה השליטה שם היא האנגלית. המעמד המיוחד שלנו, הישראלים, הולך ונבלע, וזאת היא סכנה אמיתית".



תצלום: אייל טואג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו