בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש לך פאנץ': מיהו ישראלי, גרסת יוסף אל-דרור

כמו מרבית מעשי האמנות הגדולים, גם יוסף אל-דרור שיקף דרך יצירתו משהו שחרג מתודעתו הפרטית. רוב הטקסטים שלו עוסקים בהתנגדות לדבר הזה שאוטוט יוכר כ"הישראלי"

תגובות

השער: קטעים מתוך השער האחורי 1989-1994

יוסף אל-דרור. ידיעות ספרים, 222 עמ', 98 שקלים

חולדה עם רין רן: מונולוגים, דיאלוגים, מערכונים מתוך החמישייה הקאמרית 1993-1996

יוסף אל-דרור. ידיעות ספרים, 245 עמ', 98 שקלים

אפשר לומר ש"חולדה עם רין רן" (מונולוגים, דיאלוגים, מערכונים מתוך החמישייה הקאמרית 1993-1996) הוא גרסה מורחבת של "השער" (קטעים מתוך השער האחורי 1989-1994). כלומר, שהתסריטים שכתב יוסף אל-דרור ל"חמישייה הקאמרית" הם ייצוג טלוויזיוני של אותן קפסולות סאטיריות, פרגמנטים מלוטשים, דמויות מופרכות, דיאלוגים שנונים ומונולוגים הזויים שנוצקו אל תוך העמוד האחורי של עיתון "העיר" והפכו אותו למפת הדרכים של "הרוח התל אביבית". אפשר לומר שאתה קורא את אותו יוסף אל-דרור, פעם קצר ופעם ארוך. אפשר לומר, לא בטוח שנכון לומר.

מה שמוזר זה דווקא התחושה הלא צפויה שליוותה את קריאת שני הספרים. את "השער" התקשיתי מאוד לצלוח. לא נעים להודות, אבל סיימתי אותו כשאני מהלך על קביים. משהו בטקסטים, בז'אנר, בצורה הדקה והמתומצתת, כמו איבד את ההשפעה המאגית מפעם. כמובן שכמעט כל קטע מבריק לכשעצמו - "מי שצוחק מדברים לא מצחיקים יבכה מדברים לא עצובים" - אבל ההתקבצות של כל הברק הזה לא הפעילה בי את הרצון להמשיך ולקרוא. רציתי להניח את הספר בצד. התאכזבתי מעצמי. את "חולדה עם רין רן" לא יכולתי לעזוב. המערכונים של "החמישייה הקאמרית" הופשטו מחזות וקול, נוטרלו משחקני המופת, ממימיקות וג'סטות, גם ממניירות, ובכל זאת פעלו את פעולתם: הצחיקו, הטרידו ובעיקר חדרו פנימה. את "חולדה עם רין רן" קראתי כמעט מבלי להפסיק, לא נזקקתי לקביים ולא לשחזור בדמיון.

התקשיתי לפרום את הלכאורה-סתירה: מדוע צד אחד של מטבע עדיין עובד ואילו הצד האחר כבר לא. הרי זה אותו אל-דרור, פעם קצר ופעם ארוך, הלא כן? התשובה המיידית שנתתי לעצמי עסקה ברובד האקטואלי של "השער". כלומר, בהיעדרו. זאת אומרת, שהעובדה שתחת הטקסטים האלו כבר לא פועלת הסיבה הקונקרטית שבגללה נכתבו, עשויה לרוקן אותם ממשמעות. אלא שזו תשובה לא טובה. כמעט כל קטע ב"השער", גם אם נכתב לפני יותר מ-20 שנה, אפשר לשייך על פי הזיכרון לאירוע או תופעה. ובכלל, מרבית הקטעים נמנעים מלעסוק באופן ישיר באקטואליה, אלא חכמים מספיק כדי לפשט את הסיטואציה ולהגיש אותה בתחפושת שונה.

מאוחר יותר נזכרתי בשתי תחושות מרכזיות שאחזו בי בעת הקריאה ב"השער": שחיקה ואנטגוניזם. השחיקה לא היתה קשורה למספר העצום של הפרגמנטים, אלא נדמה שדווקא יובאה מחוץ לספר. הרגשתי שמשהו בצורה הזאת, בז'אנר הזה, בשורה המלוטשת, בפאנץ'-לא-פאנץ', כבר מזמן יצא את "השער" ונטמע בזרם המרכזי של כתיבת ההומור בישראל. נזכרתי - קשה לכתוב את זה - בליאור שליין.

כמובן ש"ההומור הישראלי" לא השכיל להפנים את הרובד העמוק של "השער": את הסאטירה שאינה קורצת, את המחויבות הבלעדית לתודעת הכותב ולא לציפיית הקוראים, את בניית הדמויות העקבית והמאופיינת, שבוע אחרי שבוע, את ההחלפה המרפאת של הכעס בצחוק. "ההומור הישראלי", אם בכלל אפשר לאגד זרמים שונים אל תוך מושג עקרוני, נטל מ"השער" בעיקר את המסגרת והתזמון. לעתים גם את הרובד הנונסנסי שלו. אבל כמו תמיד בחיקוי, הנשמה נותרה מאחור, המצב התודעתי הייחודי של אל-דרור - "הייתי הולך לישון, אם הייתי יודע שמחר יהיה יותר טוב" - נשאר על מפתן הדלת, לא הוכנס לארץ המובטחת של ה"טאלנט".

כך שהשחיקה שפגמה בהנאה לא קשורה לאל-דרור עצמו, היא קשורה יותר לשליין, שם קוד. כלומר, למפעל הפאנצ'ים שקם בישראל ושמטעמים כלכליים המיר את מטרות הסאטירה: במקום להציג לפני אנשים את פגמיהם, חולשותיהם, מניעיהם הנסתרים, הסכנה הטמונה בהם, הכיעור שלהם, הוחלט להציג לפני הקהל מסגרת דומה עם תוכן הפוך לחלוטין. כעת ייאמר לאנשים את שאוזנם מבקשת לשמוע: כמה הם יפים וטובים וכמה השליטים והפוליטיקאים רעים ואשמים, מה שבהכרח יעורר בהם עונג ויגרום להם להמשיך וללחוץ על הכפתור הנכון בשלט. קוראים לזה בידור.

תחושת האנטגוניזם היתה מוזרה עוד יותר. לא הצלחתי להבין מדוע עולה בי סלידה למקרא הבהובי הברק האלה, שהיו חלק מואר משנות צעירותי. כעת אני חושב כך: מקור ההתנגדות הוא בסלידה מהאופן שבו נלקחו מרכיבי "השער" - דיוק, ביקורתיות מושחזת, אופנתיות, ציניות - על ידי קבוצות תרבותיות מרכזיות, בעיקר בתל אביב, ותורגמו למצב נפשי ניהיליסטי. העובדה שקטעים רבים ב"השער" נושקים לז'אנר שניתן לכנותו "כמו נונסנס", איפשרה טעות אבחון בכל הקשור למוטיבציה של הטקסטים הללו. משפט כמו "עדיפה עגבנייה מאלומיניום מאשר חזייה מסחוג" עשוי להלך קסם על זה המחפש אחיזה בהיעדר משמעות, בחוסר האיכפתיות, בסתם כערך, בריקוד ריק על קבר הגביר. ואילו "השער", גם ברגעיו הנונסנסיים המובהקים, הוא אוסף טקסטים שנובעים מצורך עמוק לומר משהו משמעותי. החריגה בצורה היא רק אמצעי, אפקט של לכידת תשומת לב במקום שבו יש חשש להיעדר קשב.

לכן הקריאה ב"השער" עוררה בי קושי; משום שזילות מסוימת, שבתחילה לא הבחנתי במקורותיה החיצוניים, זלגה פנימה והחלה לשרוף את השדות הירוקים שנטע אל-דרור, כולם הימנון לרעננות, לדיוק, לאמנות הכתיבה. למעשה, הסבל שחוויתי בהווה היה קשור לעוצמה של "השער" בעבר. כמו מסה מרוכזת של חור שחור, "השער" קרס אל תוך עצמו ונהפך לאינספור עולמות מיוחדים מדי או פופולריים מדי, שמכנה משותף אחד מאגד ביניהם: הם בהחלט אינם "השער".

ומדוע "חולדה עם רין רן" לא העלה בי תחושה דומה? הרי גם את הצורה של "החמישייה הקאמרית" נטלו תוכניות טלוויזיה רבות ומילאו אותה לרוב בתכנים הפוכים, אף הם כלכליים-חנפניים. נדמה לי שהתשובה כמעט טריוויאלית: בעוד שבזמן אמת "השער" היה חומר קריאה, ה"חמישייה" היתה חומר צפייה. כך שהעובדה ש"חולדה עם רין רן" הוא כעת טקסט - פועלת לטובתו. אם הייתי מתבקש לצפות שוב בתוכניות של "החמישייה", סביר שהייתי מוצא את עצמי מייחל לסיום ההקרנה מטעמי "כמה פעמים עוד אפשר לראות את זה". אבל דווקא שינוי הז'אנר - ספר במקום תוכנית, טקסט במקום משחק - מנטרל את תחושות השובע והשחיקה שעלולות היו לבצבץ ומאפשר נקודת מבט חדשה. מוזר ככל שזה יישמע: מה שעובד כעת לטובת המערכונים של "החמישייה הקאמרית" הוא זה ש"החמישייה הקאמרית" לא עושה אותם.

הרגע והסיבה ש"השער" ו"חולדה עם רין רן" נולדים בהם אינם תולדה של מקרה. כמו מרבית מעשי האמנות הגדולים, גם אל-דרור שיקף דרך יצירתו משהו שחרג מתודעתו הפרטית. נדמה שכל המפעל הזה הוא בעצם תמלול של אינסטינקט מצוקה שפעל באל-דרור ושסימן לו סכנות שנזרעו בחברה הישראלית ושכעת מאיימות לנבוט. למעשה, רוב הטקסטים שלו עוסקים בהתנגדות לדבר הזה שאוטוטו יוכר כ"הישראלי": למונוליתיות המחשבתית שלו, לכוחנות העיוורת, לגסות הרוח, לחוסר העידון, לגזענות שמפעפעת בו, גם לנאיביות שמאפשרת למשטר את תודעתו. זאת גם הסיבה ש"השער" ו"החמישייה" לא זכו להצלחה כלכלית: ה"ישראלי", זה שעליו נכתבו מרבית הטקסטים, לא היה מוכן לפרנס את זה שלכאורה מוציא דיבתו, גם אם המטרה העמוקה היתה להגן עליו מפני עצמו.

בסופו של דבר, גם "השער" וגם "חולדה עם רין רן" הם תגובות נגד, מחאות ספרותיות וטלוויזיוניות מקוריות שממירות חוסר אונים בחיוך מר. צל הרים אביגדור מהשער האחורי ("כל כאפה שאני מביא לך זה מהלב") הוא למעשה אזעקה; השאפה שעפה ("אם אני תוך עשר שניות לא מוצאת את עצמי שכובה במחלקה ראשונה, אני נותנת הוראה לטייס לחזור לארץ שממנה הגענו ושאני לא זוכרת איך קוראים לה!") היא בכלל צפירה; והדיאלוג הבא (בקיצור הכרחי, מתוך "האישה הזאת", "חולדה עם רין רן") הוא לחיצה מבוהלת על כפתור המצוקה:

אל"ף: "לאשה הזאת, כמו שהיא שרועה פה, כמו שאתם רואים אותה שרועה פה, כמו שהיא פה לידי בטווח שמיעה, נגיעה אפילו, הסתבר משהו רק אתמול".

קרן: "שלשום".

אל"ף: "זה לא משנה, לצורך העניין".

קרן: "אז שלשום".

אל"ף: "רק שלשום התגלה לאשה הזאת שיש פה עוד עם".

קרן: "פלשתינאים".

אל"ף: "רק שלשום התברר לאשה הזאת שיש פה עוד עם - הפלשתינאים".

קרן: "והם גם רוצים לגור פה".

אל"ף: "איך?"

קרן: "איך זה התגלה לי?"

אל"ף: "כן".

קרן: "באופן די טריוויאלי. האמת שראיתי את המלה פלשתינאים הרבה פעמים... זה פשוט לא נקלט. אתה יודע שיש את הדברים האלה שאתה חי אתם, שנמצאים כל הזמן בסביבה, אבל איכשהו הם לא נקלטים לך, לא עוברים למצב פעיל, לא מתחברים לך לחיים...". אל"ף: "והמשפחה, הילדים ה... יש לך ילדים גדולים, איך חינכת אותם, לא אמרת להם כלום?"

קרן: "לא".

אל"ף: "וכשהם היו צריכים להתגייס?"

קרן: "לגדול זה באמת בא בהפתעה. הקטן כבר ראה את הגדול, אז..."



תצלום ארכיון: יואב רוקאס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו