בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי היא שירה של עגנון?

מאמרו של דן לאור, "כשמנפרד הרבסט פגש את שאול אדלר", שהתפרסם כאן בשבוע שעבר, עורר דיון מחודש בכמה מהדמויות האמיתיות העומדות מאחורי הגיבורים הבדיוניים ברומאן "שירה" מאת ש"י עגנון

2תגובות

בימים אלה חלפו ארבעים שנה מאז פרסום "שירה", הרומאן האחרון של ש"י עגנון. אין חולקים על כך שעגנון הרבה להשתמש בספריו בכלל, וב"שירה" בפרט, בדמויות מפתח המבוססות על דמותם של אנשים אמיתיים שהכיר בחייו, או על מיזוג של דמויות כאלה בדמות ספרותית אחת. באחרונה זיהה הפרופסור דן לאור דמות מסתורית, נעדרת שם, הנזכרת רק בשני עמודים של "שירה". האיש זוהה עם הפרופסור שאול אדלר, מייסד המכון למיקרוביולוגיה בירושלים ("תרבות וספרות", 24.6).

הזדמן לי בעבר לעסוק בזיהוי דמות מפתח מרכזית בספר - דמותה של האחות שירה. בקיץ 2006 התחלתי להתעניין בכתיבת ספר על הדסה פרלמן-קלוורי-רוזנבליט, חברתה ואשת סודה של אסתר (אסתרליין) מרקס-עגנון. ספרי על הנושא, "הדסה וחוט השני", יצא לאור בהוצאת "אריאל" בירושלים במארס 2008. הדסה פרלמן, שנולדה בפורים בשם אסתר, היתה השלישית מבין עשרת ילדיו של מקס פרלמן, סוחר תבואה עשיר מקניגסברג. בהיותה בת עשרים נשלחה על ידי אביה לסעוד את חותניו הקשישים בצפת. במשך שנתיים טיפלה בסבה וסבתה, סבלה חרפת רעב ונתמכה על ידי קיצבה חודשית מזערית ששלח לה אביה. הדסה השתחררה מעול זה כשמונתה ב-1912 למנהלת "בית-ספר לתחרים" לנערות צפת העניות, שהקימה "הסתדרות נשים עבריות למען תרבות יהודית בפלשתינה" בהנהגתה של שרה טהון. כדי להכריז על עצמאותה, החליטה לשנות את שמה להדסה, הוא שמה העברי של אסתר המקראית.

מאז אותו יום נהפכה הדסה לדמות פעילה, שתרמה רבות לחיים התרבותיים בארץ. גולת הכותרת של הישגיה היתה הקמת מפעל "שני" ב-1925. הודות לה הפך הבגד בעל הרקמה התימנית ללבוש הלאומי לנשים בארץ. מוצרי המפעל שווקו גם לכמה מערי אירופה.

בגלל קירבתה לאסתר עגנון, חברת נעורים מתקופת קניגסברג, הכירה הדסה היטב גם את ידידיו הקרובים של עגנון. במיוחד היה חביב עליה המזרחן שלמה דב גויטיין, שכנה וידידה בירושלים. כך הכירה את הדסה גם אילה, בתו הצעירה של גויטיין (לימים אילה גורדון, אוצרת ראשית של אגף הנוער במוזיאון ישראל בירושלים). ב-1983 אצרה גורדון את התערוכה "הבה נרקום" באגף הנוער במוזיאון, שבה הוצגו עבודות של "שני". כך נוצר הקשר ביני לבין אילה גורדון, שסייעה לי רבות בעזרה ובעידוד, בעת כתיבת ספרי על הדסה. כשקראה אילה את אחת הטיוטות האחרונות של כתב היד לספר, התעוררה בה התחושה שקיימים קווי דמיון בין דמותה של הדסה לבין דמות "שירה" של עגנון. היא הציעה לי לחקור את הנושא לעומק. כך נולד המאמר המופיע כנספח בספרי, שכותרתו היא "האם הדסה היא שירה?"

ברומאן "שירה" מספרת הגיבורה להרבסט על עלייתה הראשונה לירושלים: "לא כחלוצה עליתי, שבדלו החלוצים ממני ואני בדלתי מהם אלא אם-אמה היתה דרה בירושלים והלכתי אצלה לירושלים" ("שירה", עמ' 62). אסתר-הדסה פרלמן עלתה לבדה מקניגסברג לצפת בדצמבר 1910, בהיותה בת עשרים. היא לא השתייכה לאחת מקבוצות החלוצים שעלו אז לארץ, ולא חיה אתם חיי שיתוף. היא גרה אצל הורי-אמה בצפת, לפני שנפתח "בית הספר לתחרים" במקום. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזרה הדסה לקניגסברג, ושהתה בגרמניה ובליטא שמונה שנים, לפני עלותה שנית לארץ, הפעם עם בעלה משה קלוורי ובנם גדעון.

גם שירה של עגנון (ששמה השני נדיה) עלתה פעמיים לארץ. לראשונה עלתה אל סבתה בירושלים, ואחר כך ירדה עם מעסיקתה להמבורג ועלתה שנית לירושלים לשמש כאחות בבית החולים. מחזרה של שירה לפני נישואיה מתואר בקווים המזכירים את משה קלוורי, בעלה הראשון של הדסה. ב"שירה" מדובר על "בחור מעונג, בן אלמנה, עסקן ודברן, שראו בו מאור גדול לעתיד, וכבר נתקיימה נבואתם, שכבר תופס מקום גדול בציונות ועומד לבוא לארץ ישראל למשרה גדולה שהכינו לו" (עמ' 54).

הדסה נישאה בקניגסברג, ב-1917, למחנך הדגול ד"ר משה קלוורי, וילדה את בנם גדעון ב-1919. משה היה בנה של אלמנה מפורסמת, אסתר הילדסהיימר-הירש. אביה של אסתר - סבו של משה קלוורי - היה ד"ר עזריאל הילדסהיימר, שייסד בברלין את בית המדרש לרבנים אורתודוקסים. בעת נישואיו להדסה, תפס משה קלוורי "מקום גדול בציונות" כאחד ממייסדיה ומנהיגיה של תנועת הנוער היהודית "בלאו-וייס" בגרמניה. הדסה עלתה בשנית עם בעלה משה ב-1922, כשהוצעה למשה "משרה גדולה" של מנהל ה"גימנסיה" בירושלים.

בארץ נכשל משה קלוורי בתפקידי הניהול שהוטלו עליו. הוא פוטר ממשרתו בירושלים כעבור שנה אחת בלבד. שנה אחרי כן פוטר גם מתפקידו הבא, כמנהל הראשון של כפר הנוער על שם מאיר שפייה בהרי השומרון. נישואיה של הדסה עם משה קלוורי נבעו יותר מהערכה הדדית מאשר מאהבה. מאוכזבת מכישלונות בעלה, החליטה הדסה ליזום גירושין, ויתרה על דמי מזונות ועברה עם בנה הפעוט גדעון להתגורר בירושלים ב-1925.

שירה העידה על מחזרה הראשון: "אני לא אהבתיו ולא שנאתיו. כלום אפשר לשנוא או לאהוב כל אדם... פעם אחת שאלני מה יש לך עלי? עניתי ואמרתי לו אינני יודעת. אמר לי שמא תהרהרי בדבר. אמרתי לו אין כל הדבר כדאי להרהר בו. סבורה הייתי שיניח ממני אבל הוא כפה עלי את אהבתו" (עמ' 54). על נכונותה לשמש אחות בבית חולים לאחר שובה ארצה, העידה שירה כי "אין אדם בירושלים שיאמר שמניחה האחות שירה את חוליה ואינה מטפלת בהם כל צרכם או שמבכרת חולים אחרים עליהם" (עמ' 249).

הדחף לעזור לנזקקים ליווה את הדסה כל חייה. כבר בהיותה בקניגסברג, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדבה לעבוד כאחות בבית חולים צבאי. כשהייתה עם בעלה משה קלוורי ב-1921 בפוניבז' שבליטא, דאגה לפליטים יהודים שברחו מרוסיה בשל מלחמות האזרחים. כשעברה לירושלים, ב-1925, מצאה דרך לעזור לתימנים שחיו במצוקה כלכלית קשה בכפר השילוח. כך נולד הרעיון להקים את מפעל "שני", שמטרתו הפצת עבודות היד של התימנים בעולם. עשר שנים פעל המפעל, בשנים 1925 עד 1935, בטרם יימסר לוויצ"ו. בשיאו עבדו במפעל למעלה ממאה רוקמים ורוקמות. מסירותה של הדסה למפעל היתה טוטאלית. אופיה החזק והתמדתה מנעו את קריסת המפעל לאחר מאורעות תרפ"ט.

שירה דמתה להדסה בדאגתה לזקוקים לה. היא היתה מודעת לאלטרואיזם שבה, וסיפרה על כך להרבסט. באחת הפעמים אמרה לו: "כל מקום שאני שם יש חולים, ומה לי אם אני עושה אצל חולי חוצה לארץ או אצל חולי ארץ ישראל. אותו הקיטל (=החלוק) שאני לובשת כאן, לבשתי שם... והחולים חולים. בין שמדברים רוסית, בין שמדברים עברית או אידית" (עמ' 24). ברומאן מתאר עגנון מקרים רבים שבהם שירה נחלצת לעזרת הסובלים הנבוכים. כבר בפרק הפתיחה מתוארת שירה משתתפת בסבלן של היולדות: "באה וישבה ביניהן כאילו חולה או יולדת היא" (שם, עמ' 8). כשראתה שירה שהרבסט אינו מסוגל לטלפן ולשאול לשלום אשתו היולדת, טילפנה במקומו והרבסט הירהר בלבו: "נערה זו קשה מבחוץ ורכה מבפנים" (עמ' 20).

בתחילת ספרו של עגנון מוצגת שירה כאשה "גבוהית, גברית... וכל עצמה חוצפה ועזות מצח... הוא (=הרבסט) חשש שעכשיו באה לפשוט את ידה הקשה על נשים רבות, ואף הנריאטה (=אשת הרבסט) מסורה בידה לחיים ולמות" (עמ' 7).

שלמה דב גויטיין, ידידה של הדסה, נשא הספד עליה לאחר מותה ב-1945. בהספדו הדגיש כי "היא היתה אשה גברתנית, שידעה לצוות ולתבוע משמעת. היא ידעה לכפות ללכת לפי הדרך שהתוותה ויצרה בעובדים את האמון, שעבודתם תוכתר בהצלחה". גויטיין כינה אותה "אשת ידידות שנתנה מאונה והונה ביד נדיבה". בהספד, שהתפרסם בעיתון "הארץ" ב-6 בספטמבר 1945, כתב: "והידידות שלה! איזו ידידות! ידידות ללא חשבונות וללא מצרים, ידידות מבזבזת ופזרנית... אנחנו ידענו שנוכל לסמוך עליה כעל אח מבטן ומלידה. כולנו נהנינו משולחנה, ולא היתה קנאה בסעודה, כי הסעודה היתה עשירה וניתנה בעין יפה תמיד".

השילוב בין אסרטיביות ודעתנות לבין הומניזם ואלטרואיזם, איפיין את הדסה וגם את שירה. שילוב זה הפך אותן לדמויות מגנטיות שרבים נמשכו אליהן ושאבו כוח מהחיוניות ומאומץ הלב שלהן.

בעשר השנים האחרונות לחייה (1935-1945) היתה הדסה נשואה לאהוב-לבה פליקס רוזנבליט (פינחס רוזן), ממנהיגי העדה הייקית בארץ (ולימים שר המשפטים הראשון). לאחר נישואיה השניים עזבה את מפעל "שני" ועברה עם בעלה החדש לתל-אביב. בשל רצונו לשאת את הדסה, נאלץ רוזנבליט להתגרש מאשתו הראשונה אני ולהיפרד משני ילדיהם המתבגרים. הוא נשא את הדסה לאחר שהרתה לו בהיותה בת 44, למרות הביקורת המשפחתית והציבורית שספג. רוזנבליט עבר בשל כך משבר קשה, שעליו התגבר בעזרת הדסה. בכך לא תמו האסונות. רבקה'לה הקטנה, בת הזקונים שנולדה לזוג, מתה במחלת הסרטן בהיותה בת שבע. אמה הדסה מתה בסרטן שלוש שנים אחריה.

בפרק האחרון של "שירה" נוטש הרבסט את הנריאטה אשתו, שתי בנותיו הבוגרות ובתו התינוקת. הוא עובר לגור עם שירה בבית המצורעים, באמרו לה: "מוכרח אני שירה להיות אצלך ואפילו אם... סופי להיות כמותך" (עמ' 551). המשבר שעבר הרבסט בהיכנסו לבית המצורעים מזכיר את המשבר שעבר רוזנבליט בשאתו את הדסה לאשה.

עגנון סיים לכתוב את ספרו "שירה" ב-1949 מבלי לכלול בו את הפרק האחרון על בית המצורעים. כשקרב יום מותו ב-1969 הוסיף לכתב היד את הפרק האחרון, אך אסר על אמונה בתו לפרסמו. כך עשתה אמונה כשיצא הספר לאור ב-1971. הפרק פורסם רק במהדורת 1978, שיצאה לאור לאחר פטירתו של פינחס רוזן.

האם נעשה הדבר במצוותו של עגנון, שנמנע מלפגוע בידידו רוזן בעודו בחיים, לאחר שתיאר את השנים המאושרות שחי רוזן עם הדסה אהובתו כחיים בבית מצורעים?

שרה בן-ראובן



עגנון. הרבה דמויות מפתח


הדסה פרלמן, 1934. דחף לעזור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו