בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשת השבוע | הממית שהוא גם המחיה

פרשת "חקת"

תגובות

המשנה בסוף הפרק השלישי של מסכת ראש השנה דנה במשמעותם התיאולוגית של שני סיפורים מקראיים. הראשון הוא סיפור מלחמת עמלק המופיע בסוף פרשת בשלח שבספר שמות. עמלק התקיף את בני ישראל ברפידים. משה עלה אל ראש הגבעה, "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות יז, יא). על כך שואלת המשנה: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או ידיו שוברות מלחמה?" ועונה: "אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלן, ומכוונין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברין, ואם לאו, היו נופלים".

שאלתה של המשנה: האם יכול להיות שכוחם של ישראל מידיו של משה עצמן, כלומר, האם מדובר במעשה מאגי? ותשובתה של המשנה: לא, אין מדובר במעשה מאגי ואין לידיו של משה שום סגולה מיוחדת. אלא שהידיים מסמנות את כיוונו של הלב וממילא - את כוונתם הרצויה של המעשים. ידיו של משה אינן אלא חץ המורה להם את הדרך למעלה.

חלקה השני של המשנה בנוי באותו מבנה ודן בסיפור המופיע בפרשת השבוע שלנו: "ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל. וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל" (שם כא, ד-ו). את טענתם של בני ישראל כבר שמענו מפיהם בפרשת המרגלים, וכן מפיהם של דתן ואבירם בפרשת השבוע שעברה, אך עונשם חדש: הקב"ה שולח אליהם את אויבו הקדמוני של האדם, את הנחש.

"ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם. ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי. ויעש משה נחש נחשת וישמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי' (שם, ז-ט). על כך שואלת המשנה את שאלתה המפורסמת, ממש כפי ששאלה על המעשה הראשון: ?וכי הנחש ממית ומחיה?" ועונה: "אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלן, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתרפאין; ואם לאו, היו נימוקים".

המשנה מבקשת להסיט את תשומת הלב של הקורא מפרטי הסיפור אל משמעותו הדתית; לא ידיים ונחש יש כאן, אלא סימון של כיוון כלפי מעלה. אך שאלות המשנה דווקא מחזירות את הקורא אל פרטי הסיפור וחושפות פוטנציאל דתי אחר המצוי בשני הסיפורים הללו. ייתכן שידיו של משה אכן נועדו לכוון את לבם של ישראל כלפי מעלה, אך עדיין היו שם ידיים ממש, שהורמו למעלה ואף התעייפו בחלוף השעות עד שהיה צורך לגייס את יהושע וחור שיחזיקו אותן. גם נחש הנחושת מסמן את הכיוון למעלה, אך הכיוון אינו מסתיר את הנחש עצמו, נחש הנחושת הניצב על נס מעל מחנה ישראל.

רגע לפני שגורש האדם מגן עדן קוללו גם הוא וגם הנחש. הקללה היתה קללה סימטרית: "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית ג, טו). עתה, עם תלונתם של בני ישראל, פותח הקב"ה פתח לנחש למלא את חלקו במערכה, לשוף את עקבי בני ישראל ולהרוג בהם.

אך משה מתורגל זה מכבר בעסקי נחשים. בתחילת ספר שמות, כאשר ביקש משה סימן שיוכל למסור לבני ישראל, הורה לו הקב"ה להשליך את המטה מידו: "ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש... וינס משה מפניו. ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחז בזנבו, וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו". הנחש מסמן את כוחה הדמוני של המציאות, היסוד הלא נשלט, האנרכי, המפתה את חוה ונושך את האדם. במעמד הסנה מלמד הקב"ה את משה לשלוט בכוח זה. הוא מלמד שהכוח הנחשי מצוי, בפוטנציה, במטהו. למטה יש תפקיד כפול. הוא יכול להיות מטה והוא יכול להיות נחש, ומשה יחליט איזה מן השניים יבוא לידי ביטוי.

הזוהר שואל על ציוויו של הקב"ה אל משה "בא אל פרעה": מדוע אומר הקב"ה "בוא" ולא "לך"? תשובתו: כאשר מצווה הקב"ה את משה לפנות אל פרעה, הוא במובן מסוים מזמין אותו אליו, אל הפרעה שבתוך הקב"ה. או כפי שניסח זאת בזהירות ר' מנחם מנדל מקוצק: "ולמה לא כתיב ?לך אל פרעה'? כיון שאצל הקב"ה אין שייך ?לך' כי מלא כל הארץ כבודו" (ספר "אמת ואמונה", רל"ד). משה יודע שגם הנחשים השרפים, כמו פרעה וכמו כל צדה האפל של הבריאה, הם חלק מן הקב"ה. הוא יודע שכמו שהאדם אינו טוב גמור, כך גם הקב"ה. מושגי הטוב והרע צרים מלהכיל את אינסופיותו.

מכאן לומד משה שאם ירצה האדם להתמודד עם הנחש שבמציאות, יהיה עליו להסתכל בנחש ולראות אותו כחלק מן הקב"ה. כאשר שולח הקב"ה את הנחשים השרפים לנשוך את בני ישראל הוא כמו חושף את צדה הדמוני של המציאות שהיה מוסתר עד עתה ואף את צדו הדמוני שלו עצמו. ואולי לכן מצווה משה לקחת את הדמון עצמו ולהפוך אותו לגורם המרפא.

קריאה חוזרת של המשנה במובן הדיאלקטי הזה מגלה את הצד האנרכי בדרשה. "וכי נחש ממית ומחיה?" שואלת המשנה ועונה, כן, נחש ממית ומחיה, שכן גם הוא חלק מן הקב"ה, ורק אם יעז האדם להרים את עיניו ולראותו כך יוכל להתמודד עם הנחש השף את עקבו.

כאשר נשוב אל חלקה הראשון של המשנה, אל הדרשה על ידיו של משה, נמצא שגם אותו אפשר להבין בדרך דומה. ידיו של משה אינן מצביעות כלפי מעלה, אלא הן חלק מן ה"מעלה". במשה יש חלק עליון, המסוגל להביא את ישראל לניצחון בכוח הראייה בלבד. ולכן ידיו של משה אכן עושות מלחמה, אך לא בעצמן, אלא מתוך פרספקטיבה הרואה אותן כחלק מן ההרמוניה העליונה, שידו הגדולה של הקב"ה וידו של משה משמשות בה גם יחד. כפי שפרעה הוא חלק מן הקב"ה, כך גם הנחש הוא חלק מן הקב"ה, וכך גם משה. ואם כך, אולי צריך לשאול אם יש הבדל, בעומק, בין משה ובין הנחש?




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו