בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כאן כבר אמריקה?

תגובות

רקוויאם לתל-אביב, מאת דוד שחם, הוצאת ספרית פועלים, 2011, 343 עמודים

האמריקניזציה של תל-אביב, מאת יוסי קליין, הוצאת כרמל, 2011, 171 עמודים

זו רשימה על שני ספרים שונים מאוד זה מזה. שניהם עוסקים ביחס לעבר הקרוב, ובגעגוע. שניהם עוסקים - הממואר של דוד שחם רק בחלקו - ביחסה של תל-אביב לעברה. שניהם מתארים עיר שמדי פעם מוחקת אותם. אכן, החדש של תל-אביב מרגיז את רוב תושביה. הבניינים היפים ביותר שלה - מגדלי אקירוב, מגדלי יו, מגדלי עזריאלי, משרד הביטחון - מזכירים לרובנו שאנחנו גרים לכל היותר בקומה הרביעית, ומשם העיר מכוערת מאוד, צפופה, קשה להליכה, לנהיגה, לרכיבה על אופניים, לחניה. יוסי קליין, בספרו על הריסת המבנה ההיסטורי של גימנסיה הרצליה, מכנה את התהליך "אמריקניזציה". לט בטוח שזאת מטאפורה מוצלחת.

ב-1959 רעשה הארץ מוויכוח על הריסת הגימנסיה ובניית מגדל שלום במקומה, "גורד-שחקים", קראו לו אז - ראשון. הארכיטקט יוסי קליין מבקש בספרו "האמריקניזציה של תל-אביב" להתחיל את התהליך מהנקודה ההיא. בניין הגימנסיה, שנבנה בפאתי אחוזת בית ארבעים שנה קודם לכן, כשיא של מאמץ אוריינטליסטי למצוא סגנון ייחודי, שיזכיר משהו עברי קדום, ובעצם ערבי, או יהודי, כלומר "אסכולת בצלאל" - נהרס, ובמקומו הוקם מגדל שלום, בניין חסר אופי, שממרומיו אפשר לראות כמה מכוערת העיר סביבו.

נכון, תיאטרון הבימה שינה את צורתו היפה מדי פעם, והיכל התרבות הוא פנינה ארכיטקטונית, ושדרת רוטשילד היא שכיית חמדה יפהפייה, וכאלה הן שדרות ח"ן ושדרות בן ציון, אבל בניין העירייה של היום נותן מושג על אופי העיר משנות הפיתוח הקדחתני שלה: "העיקר פיתוח" - גירסה מוקדמת (שהיתה מאז שנות התשעים ל"עסקים תחילה"). היופי בחיינו הוא מותרות, בערך כמו תיאורו של דוד שחם, ב"רקוויאם לתל-אביב", את מה שנחשב בבית אמו ואביו, אליעזר שטיינמן, לראוי למאכל. אשכנזים לא אכלו כדי ליהנות, אלא בשביל להיות שבעים או בריאים. כאמור, כך נראית העיר: בונים בתים כדי לגור בתוכם, לא להביט בהם מבחוץ, לא ללכת בניחותא במדרכות אחרי ארוחת הערב, לא לשבת בשקט בבית קפה ולהביט מבעד לשמשות בשמים, בלי שכלבי ענק יריירו לך על הנעליים, ורקטום של תינוק יימחט ליד העוגה שלך.

הספר של שחם הוא ממואר חשוב של בן העיר הזאת, אשר חי בה, מאז היה בן שנה, למד בגימנסיה הרצליה, וראה כילד את צמיחת הקהילה התרבותית, על פילוגיה, ייסורי ההדרה, והמריבות בין שלונסקי לאביו. ברגע מסוים הוא נוטש את סגנונו האירוני ומצליף בחדוות ההשמדה הישראלית של הישן: "עיר אינה רק סגנון בנייה. עיר היא, ואולי יותר מכל, היסטוריה. של המבנים שהוקמו בה, על פגמיהם האסתטיים, על משוגותיהם ועל טעמם הרע. אפילו טעם רע מתכסה במרוצת השנים בפטינה המקנה לו אופי שיש בו הרבה מן המרתק, שיש בו אסתטיקה במימד אחר".

זיכרונותיו של שחם, העוסקים בכל מיני דברים שעדיין לא כתב עליהם באוטוביוגרפיה שלו, "זהב המשעולים", או בספריו האחרים, מופיעים כמעט ללא ציוני שנים, להוציא את ידיעתנו-שלנו מתי היו המלחמות השונות, או מערכות הבחירות שבהן עבד כפרסומאי (סיסמת מפא"י הכל כך אמריקאית "הגידו כן לזקן" מ-1959 היא שלו), כאילו זמנו - פרטי לגמרי. המחקר של קליין, כולל הרבה תאריכים ומספרים ומסמכים. כך הם משלימים זה את זה.

מעניין מכל במחקר של קליין הוא הידיעה שמהנדסי העיר תל-אביב התכוונו תמיד לבנות "כמו באמריקה". כבר בשנות הארבעים. מהצד האחר, שום תוכנית לא ממש עבדה. העיר טיפסה לגובה אבל ערים אמריקאיות נוסדו עם אמונה עזה בעתידן. במה האמינו בתל-אביב? אין כמו מערכות ההסעה ההמוניות כדי להוכיח עד כמה קטנה היתה האמונה, או מוטב, עד כמה נבנתה העיר הזאת בידי "משקיעים קטנים" שלא לקחו סיכונים.

נכון, בשנות השלושים בנו גם באוהאוס, ובשנים האחרונות לוקט הסגנון הזה עם "הסגנון הבינלאומי" כפטריות נדירות, ונצטווינו לשומרם לשמחת אונסק"ו והמטיילים הרבים. שחם קצת אירוני: "מדברים הרבה על ?עיר לבנה'. הבאוהאוס באופנה. פה ושם אפשר לראות במוספי העיתונות המוקדשים לאסתטיקה תצלומי בתים מהימים ההם. ובצדם תצלומים של אותם בתים כפי שהם נראים היום (...). ועיר ההווה תעמיד פנים שהיא מוצאת מחדש את עברה".

שחם מתגעגע אל תל-אביב של טרם הבאוהאוס, כלומר תל-אביב של נחום גוטמן, תל-אביב שגימנסיה הרצליה עמדה בה כמבנה מכונן. מהצד האחר, ברור שגם את הבאוהאוס אי אפשר לראות כחלק מעיר שלמה. בית פה, בית שם, וביניהם הבנייה המכוערת של שנות השישים.

קליין מתאר את המאבק בין הארכיטקטים הרוסים שביקשו לבנות כאן אודסה חדשה לבין יקירי "המשרד הארצישראלי", יוצאי גרמניה, שביקשו לעשות ניסויי ארכיטקטורה. אבל ראוי לזכור: משותפת ליוצאי גרמניה ורוסיה האמונה האידיוטית, שלפיה רוח פרצים "עושה כואב בראש", איוולת שהביאה לנזק הגדול ביותר לתל-אביב: בניית הרחובות במקביל לים. יכול אדם ללכת ברחוב בן יהודה ולא לדעת שהוא נמצא ממש ליד הים, לא רוח ולא ריח.

מה בדיוק אמריקאי בתל-אביב? אצל קליין מדובר בבנייה לגובה ובמחיקת הזיכרון. שחם נסע לניו יורק מטעם "השומר הצעיר", חזר לתוך ההוויה הקיבוצניקית, והביא אתו משהו אמריקאי מאוד: הוא פתח כאן משרד פרסום חלוצי, "צור את שחם". מה שיש אצלו בספר לגבי החוויה האמריקאית חסר בספר של קליין: "כשאני מביט אחורה על שלוש השנים הרצופות שבהן הייתי באמריקה, שאליהן נוספו עוד שנתיים... אני נעצר ליד שתי מלים המשלימות בעצם זו את זו: כביש, מכונית, מכונית בכביש".

שחם מסכם חיים שלמים, נגינה בכינור כעניין פרטי, ניסיונות להתקבל באקדמיה, פוליטיקה. נשים. לפעמים הזיכרונות לא מעניינים, אם אינך מכיר את האיש. לפעמים הזיכרונות נוגעים ללב, מרתקים. לא רק הילד הזוכר את פגישות "כתובים", או את אמא מספרת לבניה על המאהבת של אבא. מעניינים גם המסע לאמריקה באונייה איטלקית, או ההשתתפות הסמלית במלחמת העצמאות ("מבצע תגמול קטן של פיצוץ בית ערבי").

אחרי מלחמת 1967 נקרא שחם לעבוד בצוות תדמית בהתנדבות, כדי לעזור לראש הממשלה, לוי אשכול, לשחזר את מעמדו, נוכח גלי ההערצה לדיין: "למעשה לא נתבקשנו לעשות כלום ולא עשינו כלום. ז'ורבין, שחיפש בעיקר מקורות הכנסה לתקופת היובש שאחרי המלחמה, הציע להדפיס בעשרות מיליוני עותקים את תוכנית השלום של ישראל ולהפיץ אותה בעזרת מטוסי צה"ל בכל מדינות ערב. בדיון שהיה במשרדו של אשכול אמרתי, שלפני שמדפיסים את תוכניות השלום של ישראל צריך שתהיה כזאת". תמים שחם זה. איך תמים. ספרו הוא זיכרון לעיר שזיכרונה קצר כמו עיתון, ולארץ שזיכרונה קיים רק בתנ"ך.



הריסת גימנסיה הרצליה. תחילת האמריקניזציה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו