בר חיון
בר חיון

עד שיום אחד שמי זרחין. הוצאת כתר, 642 עמ', 98 שקלים

למרות הזרות ששמי זרחין ניסה לייצר בסרטו הראשון, "לילסדה", באמצעות מיקום העלילה באחוזת עשירים כפרית שבה יורד שלג באפריל וסל פרחים מעופף לו באוויר, זהו סרט שמדבר בשפה שכל ישראלי יבין: משפחה מזרחית בעלת מזג חם לטוב ולרע, ששכלה בן בצבא, מתכנסת לחגוג פסח מלא מתחים ובישולים ישראליים. הרומן הראשון שכתב זרחין פועל באופן דומה: המשפחה הטבריינית העומדת במרכזו מנותקת כביכול מאקטואליה ישראלית, תופעות על טבעיות נרמזות פה ושם וטבריה עצמה מכונה בכמה מקומות "ארץ אחרת". אבל הסיפור ודמויותיו נטועים עמוק בהוויה הישראלית.

גם אם מתעלמים מכך ש"עד שיום אחד" נכנס תוך שבועיים לרשימת רבי המכר והתקבל באהדה, אפשר לקבל את הרושם כבר בפרקים הראשונים כי זה רומן שקופץ קפיצת ראש אל הזרם המרכזי של הספרות הישראלית העכשווית. זאת משום שהתדר שלו, אף יותר מסרטיו הבולטים של זרחין ("הכוכבים של שלומי", "אביבה אהובתי"), מכוון למכנה המשותף הרחב ביותר. למשל, האזכור השטוח למתח בין צברים לעולים, בין אשכנזים למזרחים, בין עירונים לקיבוצניקים. זה תדר שאף עולה ב"הוויי השכנים", שבו כולם מכירים את כולם ויודעים הכל, בחיבה הישראלית להתלונן, ובחום והרוך לצד הכוחניות (מהומת אלוהים שצריך להקים בקופת חולים, שתי סטירות כדי להרגיע אשה בהיסטריה) האופייניים ל"כולנו", הדוקרים-מבחוץ-אך-רכים-מבפנים. באותו אופן, אם קיים ביטוי להזדהות או להתנגדות לאומית, אין לרומן מה לומר עליו מעבר לציונו - למשל במקרה של התנגדות בני עדות המזרח למפא"י ותמיכתם בבגין - ואם מוכנסת נוכחות של ערבים, יהיה זה בתנאי שיישארו בשוליותם, בשתיקתם.

במקום להציג את כל אלה תחת תובנה רעננה או לפחות באור אירוני, הכל מוגש באגביות, באמפתיה מובנת מאליה או בקריצה של שותפים לבדיחה ישנה שאין צורך להסבירה.

אין בכוונתי להלין על מתן ביטוי למה שמזוהה עם "ישראליות", ואף לא על היעדר סדר יום פוליטי כזה או אחר. הבעיה היא שאישור הידע והאמונות שיש לקוראים על העולם לא בהכרח מגביר את אמינות העלילה ואף עלול להמיט שעמום אמיתי. ובכל זאת, למרות שזו חולשתו העיקרית של הספר, עלי להודות שברובו לא השתעממתי. היתרונות, במקרה של "עד שיום אחד", מצליחים לכפר.

היתרון הראשון, שהופך את הספר למהנה, נעוץ ביכולתו המרשימה של זרחין כמספר סיפורים. בתוך עטיפת המיינסטרים המוכרת לעייפה, שהיא מעין ספרות לכו-לם, ארוזה בכל זאת עלילה מושכת שאינה נכנעת לקלישאות. בגיל שבע מתאהב שלומי, גיבור הרומן, בשכנתו אלה, בת גילו. משם הולך הרומן ומסתעף גם לסיפוריהם של אחיו חיליק והוריהם, רוחמה ורוברט, על אהבותיהם, בגידותיהם וסודותיהם במשך שלושה עשורים. בהדרגה מתגלה כיצד ההיסטוריה של המשפחה מעתיקה את עצמה, בכל פעם קצת אחרת. כאילו "גם לחיים יש תורשה, והם משכפלים את עצמם. ואולי נושאים חוטי התורשה האלה קללה עתיקה, מעבירים אותה מדור לדור, משכפלים ומפזרים אותה".

בדילוג נינוח על ציר הזמן, תוך הכפלת סצנות מסוימות כדי להביאן מפרספקטיבות שונות, זרחין מביא למיצוי כל פוטנציאל דרמטי אך מקפיד לכבות את האש בדיוק לפני שהתבשיל המלודרמטי גולש מהסיר. כך קורה גם עם כל השערוריות המתוארות ברומן, שרובן המכריע קשור למין (פיתוי קטינים, סירסור, גילוי עריות ועוד). לא תמצאו כאן גסויות, משום שגם את השערוריות כותב זרחין באנושיות ובאמינות מרשימה. עריכה קפדנית יותר היתה מסייעת להימנע מהצבעה מלאכותית על אנלוגיות (למשל: "תמונות רחוקות. שונות אך גם דומות, כמו חרוזים של שיר") ולשייף כמה קטעים דביקים וקטעי פאתוס נעורים, ובכך היתה מסייעת להדק את הטקסט עוד יותר.

זהו רומן מאוד מוחשי, קולנועי בהעדפתו לא להגיד מה קרה אלא להראות זאת באמצעות פעולה, דיאלוגים, מחוות. זו גם הסיבה שהוא עתיר מנועים עלילתיים. אחד המרכזיים והנפלאים שבהם הוא האוכל. אוכל אינו רק מקור לעונג ולתשוקה. הדמויות מאכילות דמויות אחרות כדי לנחם, להפיג מתחים, לרפא ממחלות או לפייס בין נצים. הן אוכלות כדי לדובב ולשבור שתיקות מעיקות, או כדי להשתיק ולדחות בשורות איוב, כדי להזכיר דבר מה ובמקרים אחרים כדי להשכיח. עבור שלומי (שממש כמו גיבור הסרט "הכוכבים של שלומי" מתגלה כילד מחונן בכל מה שקשור לבישול), האוכל ומרכיביו הופכים לדקדוק הפנימי בו הוא נעזר כדי לחשוב ולנסח את עצמו. כך הופך המטבח עבורו לא רק לסטודיו של שף-אמן, אלא למעבדת מחקר לחיים עצמם, שבה רגשות מתורגמים למתכונים ולהפך.

יתרון נוסף ברומן טמון בטיפולו ברגש הגעגוע - מלה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בחציו השני של הספר. זהו רגש שנדמה כי הספרות הישראלית אוהבת לעסוק בו, בין אם זהו געגוע לבית, לנעורים, לאהבה ישנה, לקיבוץ, להוויי ישראלי ועוד. אבל לצד הסנטימנטליות וההזדהות ש"עד שיום אחד" מבקש לעורר בקוראים באמצעות הגעגוע, הוא אינו מדשדש בניחוח הנוסטלגיה המשכר אך הקופא על שמריו, אלא מעמיד את הרגש הזה באור ביקורתי. הגעגוע אינו אלא המתנה מצמיתה.

למרות הפעלתנות הרבה של גיבוריו, הרומן עוסק בעיקר בהמתנה. נדמה שהדמויות נבלמות כל הזמן בעטיים של התבגרות המבוששת לבוא, קול שנעלם (מברירה או בלית ברירה), אהובה שלא סולחת ועוד. הגעגוע הופך לאחד הגורמים העיקריים לתקיעות שהגיבורים חווים, משום שלמרות ההתענגות עליו, הוא מתגלה כביטוי לרחמים עצמיים או כפחד להשתחרר מאהבה ישנה (למרות שאותה אהבה כבר שינתה את פניה). לכן, המשפט הקטוע, שהוא שם הספר, מהדהד את מצב ההמתנה האינסופי הזה והשלמתו הפוטנציאלית עשויה להיות: עד שיום אחד... נשתחרר מהגעגוע, ממצב ההמתנה הזה שכולא אותנו בחיים המשכפלים את עצמם.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ