בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדבר אליך בשתיקה

צ'סלב מילוש האשים את עצמו שבכתיבת השיר לא היה מרוחק דיו, שנכנע למצב רוח רגעי, שייפה את המוות. אבל "קמפו די פיורי" הוא שיר בעל חשיבות יוצאת דופן בשירה הפולנית

תגובות

"מדבר אליך בשתיקה" הוא ציטוט מתוך שירו של צ'סלב מילוש "הקדמה לספר הישועה". ה"הקדמה" נכתבה בקרקוב ב-1945, מיד לאחר המלחמה. מאחר שחצי מהשירים ב"ישועה" נכתבו בזמן המלחמה, ה"הקדמה" היתה מעין אפילוג החותם את התקופה. "ההקדמה" היתה ממוענת למי שלא שרדו במלחמה, ובמיוחד למשוררים הצעירים מקבוצת "אמנות ועם". אבל היא כללה גם מסר לקורא ששרד, להצטרף אל המחבר ולהפנות עורף למלחמה. המשורר כאילו אמר: עם המתים אנחנו מתקשרים ללא מלים. השורה המלאה בשיר היא: "אני מדבר אליך בשתיקה כענן או כעץ". מילוש קונן שוב ושוב על כך שמעט מאוד מציאות "עוברת" לספרות. השתיקה, שאמורה לסיים את השיחה על המלחמה, ומקטע של מציאות, הדורש שיחה, סותרים זה את זה.

רבות כבר נכתב, במיוחד במחקרים על השואה, על חוסר היכולת לתאר את האלימות ואת מציאות המלחמה, ובו בזמן על הצורך העז של האנשים לדבר על המלחמה. המקרה של מילוש מעניין במיוחד. תקופת המלחמה היתה לו פורייה במיוחד. "הישועה" מלא בשירים שיכולים להיחשב כנקודת מפנה. השיר "פרבר", למשל, מתאר את סביבת שדרת ניפודלגוושצ'י, שבה התגורר מילוש זמן מה, אבל יש בספר גם שירים השייכים ל"עולם השירה הנאיבית", המעמידים במתכוון אידיליה ילדותית, "עולם מלאכותי" המגן מפני זוועות אלה. בשני שירים בספר - "קמפו די פיורי" ו"נוצרי מסכן מסתכל בגטו" - ניכרת במיוחד ההתנגשות בין השתיקה לנוכחותה העיקשת של המציאות.

המקום החשוב ביותר בביוגרפיה הפואטית של מילוש בזמן המלחמה הוא ורשה, והתקופה החשובה ביותר היא 1943. שנה זו היתה נקודת מפנה למילוש; בראיון עם רנטה גורצ'ינסקה אמר כי באותו זמן היתה ורשה "בור תחתית", "עיר שבורה". מרד גטו ורשה, באפריל 1943, העצים את מציאות האימה בעיר הכבושה. ב"עיר הפנימית" הזאת בוורשה נרצחו אז 13 אלף איש, מעל 50 אלף נשלחו למחנות המוות, וחלק גדול מהגטו נהרס ונשרף. מעל ורשה התעופפו שרידים שחורים שרופים, בעיר נשמעו קולות הקרב וזעקות הגוססים. לא כולם ראו זאת, ולא מכל מקום, אבל מילוש היה במקרה עד ראייה. תוצאותיו של מקרה זה הוא השיר "קמפו די פיורי", שיר בעל חשיבות יוצאת דופן בשירה הפולנית.

ב-25 באפריל 1943, ביום ראשון של פסחא, נסע מילוש יחד עם אשתו בחשמלית לפאתי ורשה. בגלל הקרבות והעומס בכבישים עצרה החשמלית ליד כיכר קרשינסקיך, ובאותו זמן ראו בני הזוג מילוש את שני צדי החומה: מצד אחד לחימה בגטו, ומהצד האחר קרוסלה ואנשים משתעשעים. בחגיגות "השבוע הקדוש" (השבוע שלפני חג הפסחא) מוקמת פעמים רבות קרוסלה בערי פולין. הניגוד בין השעשועים למוות הוביל לכתיבת השיר "קמפו די פיורי" כמעט מיד; השיר נחתם במלים "ורשה, חג הפסחא, 1943". מאוחר יותר נכתב שיר נוסף, "נוצרי מסכן מסתכל בגטו", שאפשר לראות בו אשרור של השיר הקודם.

לא ברור אם מרד גטו ורשה היה הסיבה או אחת הסיבות לנקודת המפנה הספרותית שהזכיר מילוש. אף על פי שדרש כי המציאות תבוא לידי ביטוי בשירתו, הוא גם סבר שהמציאות, ובעיקר מציאות המלחמה והאלימות, מפריעות לשירה. באותו זמן בפולין, השירה "מילאה (...) פונקציה תועלתנית חשובה, אבל לא היינו מעניקים לה היום דרגה אמנותית גבוהה. (...) שירה זו היא לעתים קרובות רבת משמעות ועזה בקריאתה אלי קרב. (...) אבל "המציאות (...) חומקת מהשפה". על האלם והמחסור במלים התגברו רבים באמצעות פנייה לטקסטים פטריוטיים ולטון מליצי. "ריחוק מסוים, קרירות מסוימת, נדרשים כדי ליצור. אבל אנשים הממלטים מפיהם צעקת כאב, מתקשים לייצר את הריחוק המאפשר עיבוד אמנותי".

מילוש לא האמין שהצליח להתגבר על מגבלה זו ב"קמפו די פיורי". הוא אמר כי השיר "נקרע" ממנו בגלל צירוף מקרים, והאשים את עצמו שכתיבתו לא היתה מרוחקת, אלא תולדה של כניעה למצב רוח רגעי, כמו גם ייפויו של המוות. השיר סימטרי, כתוב בסגנון גבוה, ובסופו מוסר השכל אופטימי החוזר על עצמו בשירים אחרים של מילוש: "המשורר זוכר".

ובכל זאת, "קמפו די פיורי" הוא שיר יוצא דופן. ראשית, הוא אחד השירים-מסמכים הבודדים המתארים את מרד גטו ורשה מנקודת מבט הנמצאת בצדה החיצוני של החומה. הוא מראה ששואת היהודים היתה גם חוויה פולנית. העדות החיצונית הופכת את מותו של הגטו להיסטוריה של העיר ושל פולין. המבנה הכפול והסימטרי של השיר - מצד אחד הכיכר ברומא ומותו הבודד של ג'ורדנו ברונו, ומצד שני ורשה ומותם הבודד של האנשים בגטו - נותן למותם של יהודי גטו ורשה ממד אירופי, לא רק פולני. כך הוא קוטע את הבידוד של המוות הזה, אם כי לא את בדידותו, כי המוות הוא קודם כל אישי ורק אחר כך היסטורי. המשורר מסרב להכיר במותם של אלפי אנשים בגטו כמוות קולקטיבי, וגם זה יוצא דופן. החלק הראשון של השיר מייצג את מותו של אדם בודד. המשורר טוען כביכול כי כל אחד מהאנשים האלה מת את מותו שלו, וכל אחד ממקרי המוות הללו נשגב.

להקשר ההיסטורי ולמבנה השיר יש משמעות נוספת: הצבת סימן שוויון פואטי בין מותו של כופר למותם של יהודים, שמנקודת המבט הנוצרית הם כופרים דתיים. אף שמילוש התעקש כי הנאצים היו אנטי-נוצרים, בשיר הזה, כמו בשיר "נוצרי מסכן", הוא חושש שהשמדת היהודים היא חלק מהיסטוריה של מלחמות דת בין הנצרות ליהדות. בראיון לעיתון ""Tygodnik Powszechny אמר: "בעקיפין, השיר הזה נוגע בנושא אחד: הטענה של היהודים נגד הנוצרים, נגד הגירסה העממית של הנצרות, שלפיה ?היהודים רצחו את ישו'. חשיבה כזאת היתה במידה רבה הסיבה לאנטישמיות". המבנה המורכב של המשפט משקף כנראה עמדה אמביוולנטיות מסוימת של מילוש; לא ברור אם הסיבה לאנטישמיות היתה הבעיה הזאת, או האמונה כי "היהודים הרגו את ישו".

אחת המחלוקות הנוגעות ב"קמפו די פיורי" קשורה לסוגיית גירסאותיו. מאחר שהשיר הודפס בעיתונות מחתרתית, נשמרו גירסאות שונות שלו. שתיים מהגירסאות נוגעות לנושא השפה, לנושא השתיקה. בגירסה הראשונה נכתב: "בעלות ג'ורדנו / על פיגומי המוקד, / לא היתה בשפת אנוש / מלה ולו רק אחת (...)", ואילו בגירסה השנייה נכתב, במקום "לא היתה", "לא נמצאה". כיצד ראוי לפרש את הקרע הזה? פרשנות אחת היא בעיית גבולות השפה ויכולתה לשקף את המציאות, שמילוש הצביע עליה. הגירסה הראשונה נוגעת גם במה שמכונה במחקר השואה: חוסר האפשרות לתאר מצבי קיצון. תחושת הניכור של השפה היא שבירת הסולידריות האנושית, חוסר הקשר בין המתים לבין החיים, בין אלה הגוססים לאלה הנשארים. שתיקתם היא סימן מוות, הדרך שלנו לפנות אל המתים, וג'ורדנו ברונו (בגירסה: "לא נמצאה לו בשפת אנוש מלה") חוצה את גבול המוות. על זה מתבססת "בדידותם של הגוססים" - השפה היא הקשר לעולם ומורכבת מ"אני" ו"אתה". "אני" לא קיים בלעדי "אתה", "אתה" ו"אני" יוצרים זה את זה. כאשר אני נעשה אילם - אני עלול להפסיק להיות "אני".

אדם גוסס שותק, הוא כבר מנותק מהעולם. מילוש דוחה בשיר הזה את הקלישאה הנפוצה כי הגבורה היחידה היא מוות בלחימה. כאן הגבורה מבוססת על סוג אחר של עמידה איתנה: השתיקה, שמשמעותה להישאר אתה עצמך, גם אם המחיר הוא אובדן הסובייקט. המלה האחרונה, אומר מילוש, תהיה שייכת למשורר, וזה מה שיציל אותנו.

מותו של ג'ורדנו או מותם של מורדי גטו ורשה אינם סוף העולם, אפילו לא הפסקה בפעילותו. ענייני העולם ממשיכים להתגלגל, מנגד לגוססים עומד המון שמח או עסוק בענייניו. המשורר רואה את עצמו בקרב הקהל; "שפתנו הפכה זרה להם", "שפתם הפכה זרה לנו", אומר הוא, הנותר בין החיים. חוסר האפשרות לתקשורת לשונית מסמל את בדידותם של העומדים למות, וכך גם תמונתה של הקרוסלה. החיים ממשיכים, מתגלגלים הלאה, מסתובבים.

"זכרתי את קמפו די פיורי / בוורשה ליד הסחרחרת / בערב אביב שלו, / לצליל המוסיקה העליזה. / את מטחי הירי בגטו / עמעם הלחם העליז / והתנשאו זוגות האוהבים / מעלה אל שמים שלווים". קיומה של הקרוסלה הזאת הוטל בספק פעמים רבות, ואף שהשיר נכתב לפני 68 שנים, הטלת הספק עדיין נמשכת. ב-2003 אמר המשורר: "הותקפתי פעמים רבות, כיוצר הסיפור המזיק לשמם הטוב של תושבי ורשה (...) לא היה לי שום דבר נגד הקהל המשתעשע". מילוש עצמו הסתייג מהשיר הזה, שנתפש כהאשמה של הפולנים באדישות כלפי המתים בגטו. בארצות הברית, מילוש לא קרא את השיר בערבי שירה.

קיומה של הקרוסלה הוכחש פעמים רבות; רבים שאלו היכן ניצבה ומתי. ההצהרות של מילוש, יאן בלונסקי, מארק אדלמן ונתן גרוס - אנשים שראו את הקרוסלות האלה וראו אנשים משתעשעים עליהן - לא הספיקו. שום ראיה לא הכריעה, והדיון לא הסתיים. ההיסטוריון של ורשה, תומש שרוטה, למשל, השתכנע בקיומה של הקרוסלה, אבל הכחיש נמרצות את המשפט בשיר, המתאר המון שמח וצוחק. הוא ראה בזה הכללה שקרית ופוגעת. אנדז'יי פרנאשק, מחבר הביוגרפיה של מילוש שיצאה לאחרונה, כותב אותו דבר, אם כי באופן מעט שונה. תחילה הוא תוהה "אם הקרוסלה אכן עמדה שם בזמנו", ואחרי שהוא מקבל את עובדת קיומה, הוא מצמצם את משמעותה: "נראה סביר ביותר כי היה רק קומץ משחקים, ולידם עמד המון פאסיבי, אולי אפילו מבועת", הוא כותב.

על מה מבוסס הניסיון לשלול את קיומה של הקרוסלה? האם עובדת קיומה חשובה באמת? האם ערעור קיומה הוא דחיקתה של השמדת היהודים מתוך ההיסטוריה הפולנית? ההגנה על קיומה או ההתנגדות לה יוצרת קו התנגדות שמשני צדדיו מתרכזים צבאות סמליים, המגינים על הטריטוריה השייכת לזיכרון הקולקטיבי. אילו היא רק מטאפורה, היתה הקרוסלה פועלת כאימרה אינדיבידואלית של המשורר, האמן, שמותר לו להגזים. הקהל הוורשאי השמח הוא כמו הקהל ברומא, כלומר השיר הוא לא על הגטו, אלא על בדידותם של המתים (כפי שהדגיש מילוש שוב ושוב). לעומת זאת, אם הקרוסלה היתה קיימת, הסתובבה, שיחקו עליה אנשים, מתמקדת בה משמעות היסטורית, ניגוד נורא בין מאבק עד מוות לאדישות קרה. מהצד האחר, ההתמקדות בקרוסלה מאפשרת להימנע מהתמקדות באדישות: כן, הקרוסלה היתה, אבל לא במקום זה. כן, היא היתה, אבל לא פעלה. כן, היא פעלה, אבל היו בה מעט אנשים. כן, היא היתה, פעלה, אבל זה היה קשר מחתרתי עם הגטו. בעצם הנאצים הם אלה שהציבו אותה.

את השיר השני, "נוצרי מסכן מסתכל בגטו", העריך מילוש יותר מפני ששמר על ריחוק גדול יותר מהמציאות. הוא מסתורי, וכמה מחלקיו קשים לפרשנות. "כיצד להבין את דמותו של החולד-השומר הזוחל בתוך האפר?" שאלו את מילוש רנטה גורצ'ינסקה ויאן בלונסקי. מילוש לא רצה או לא ידע להשיב. הוא רק הדגיש, כמו במקרה של "קמפו די פיורי", שהוא בוחן את עצמו דרך ערכי מוסר, אבל לא את האחרים, ועל כן השיר הזה אינו האשמה כלפי אף אחד. אבל הטקסט של השיר סותר את דבריו.

בוז'נה סהלצרוס מכנה את מילוש "רדיקלי מבחינה אתית". הרדיקליות שלו הביאה לכך שבשנת 1987 היה, יחד עם "קמפו די פיורי", נקודת המוצא של דיון אשר החל יאן בלונסקי, על תפקידה של האוכלוסיה הפולנית בעת השמדת היהודים על ידי הנאצים. בלונסקי מתאר את התפקיד הזה כשותפות לדבר עברה בגלל אדישות.

אפשר אפוא לחזור לכותרת המאמר ולקריאה שלא להכריע בסוגיית חוויות המלחמה. כי זו בדיוק משמעות השתיקה בשיר אחר מתוך הכרך "הישועה", "הבריחה", שיר שנכתב ב-1944 בגושיצה, אחרי שמשפחת מילוש עזבה את ורשה. המשורר מדבר אל העיר הבוערת ואומר: "המתים יספרו למתים מה קרה". שתיקתם של החיים אינה אובדן הזיכרון אלא הימנעות מדיון באשמה ובטוהר וחריצת דינם של המתים. החלטה זו - לשתוק, כדי לא לחרוץ דין - לא ניתנת ליישום או לשימור לאורך זמן. אפילו מילוש עצמו לא מאפשר זאת מפני שהוא משמר בשיריו רסיסי מציאות, זיכרון של פרטים שאינם מאפשרים להתעלם ממה שהיה, כמו הקרוסלה.

תירגמה מפולנית מרתה סטנקביץ'

הפרופסור אירנה גרודז'ינסקה-גרוס היא מרצה וחוקרת באוניברסיטת פרינסטון שבארצות הברית, ובת זוגו של הפרופסור יאן גרוס, מחבר "שכנים", הספר שחשף מעורבות פולנית ברצח יהודי ידוובנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו