בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מוזיאון התמימות" מאת אורהאן פאמוק | אהבה על המדף

השוטטות הבלתי פוסקת ברחובות, במסעדות ובברים בחיפוש אחרי אהובתו הופכת את איסטנבול עצמה לאהובתו של הגיבור, שמתמסרת לו ללא הרף

תגובות

מוזיאון התמימות

אורהאן פאמוק. תירגם מטורקית: משה סביליה-שרון. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 527 עמ', 98 שקלים

אותי לא התקשה "מוזיאון התמימות" לרגש ולטלטל. נלכדתי מיד בקסמו של הספר בין השאר משום שחייתי בטורקיה בחלק מהשנים שעלילתו מתרחשת בהן, שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. ימים של מתח פוליטי, משבר כלכלי, הפיכה צבאית, עוני וזיהום אוויר בלתי נסבל. אני מכיר מקרוב רבים מהרחובות, המלונות ובתי הקפה שקמאל, גיבור הספר, מסתובב בהם ללא הרף; את רחוב איסטיקלל הצבעוני ואת כיכר טאקסים הסמוכה (המוכרים היטב לכל כך הרבה ישראלים), את מלון דיוואן ואת קונדיטוריית אינג'י, שבה מתרחש רגע השיא של הספר. אפילו את עוגת הפרופיטרול העסיסית המוגשת באינג'י, שקמאל ואהובתו זוללים ברגע המאושר בחייהם, אני זוכר כאילו אני אוכל אותה ברגע זה.

אני זוכר היטב גם את התורים הארוכים של מבקשי הגירה טורקים לפני הקונסוליות האירופיות, את קדחת העישון הטורקית (שבינתיים פסה לה מעולמם של רוב הטורקים), את ההתגוששות חסרת הסיכוי של ניצני האופנה המקומית מול האופנה הפריסאית המלוטשת והסוחפת, את הגזוז הטורקי ואת הטלוויזיה הטורקית בראשית ימיה. אבל גם אלה מהקוראים שאינם מכירים את איסטנבול, יכירו אותה היטב בצורה כמעט בלתי אמצעית בזכות כושר התיאור המדוקדק והמוקפד של אורהאן פאמוק, גדול סופריה של טורקיה והמשורר של העיר המדהימה הזאת.

אורהאן פאמוק במוזיאון התמימות שהקים באיסטנבול. מלהטט בין עמדות מנוגדות ומצליח לשכנע בצדקת

פאמוק משרטט ביד אמן קרב ענקים בין אהבה צרופה למוסכמות החברתיות הנוקשות באיסטנבול של לפני שלושה עשורים ויותר. הוא מספר על רומן לוהט מצד אחד וקפוא עד אימה מצד שני, שהוא סיפור אהבה עצום, גדול מן החיים, כמעט בלתי ניתן לעיכול, השובר הרבה מהכללים בסיפורי האהבה הסובבים את כולנו. זהו בפירוש גם סיפור אהבה לאיסטנבול, על נופיה וריחותיה, לטורקיה, על מנגינותיה, שיריה וסיפוריה, ובעיקר סיפור אהבה לחיים בכלל, על מורכבותם והקשיים האינסופיים שהם מציבים בפני בני תמותה שכמונו.

"נולדתי למשפחה עשירה במדינה ענייה וזכיתי בהזדמנות לחיות חיים טובים, מסודרים ומאושרים", אומר קמאל. נקודת ההתחלה המבטיחה הזאת עוברת עד מהרה מהמורות וטלטלות כשהצעיר המיוחס, שאמור להתארס לסיבל המשכילה והאלגנטית, נסחף למסע של הרס עצמי (בעיני כקורא, אך בהחלט לא בעיניו הוא) בגלל אהבתו האובססיבית לפוסון, קרובת משפחת רחוקה, מתמודדת לשעבר בתחרות מלכת היופי של טורקיה. בתחילה זהו יופייה שמסחרר אותו, אך אהבתו לה כובשת בהדרגה גם את לבו, נפשו, מוחו ולבסוף כל איבר מאבריו.

האהבה הטוטאלית לפוסון, בהיותה בלתי ניתנת להגשמה לנוכח נישואיה לפרידון הקולנוען, מוחלפת בשעותיה הקשות באיסוף אובססיבי של חפצים שאהובתו של קמאל נגעה בהם אי פעם. בהם, למשל, אלפי בדלי הסיגריות שעישנה, המתועדים בקפדנות על פי תאריך העישון ואפילו צורת הכיבוי, או מאות אם לא אלפי כרטיסי הקולנוע לסרטים שהלכו אליהם יחד, על החוברות הצבעוניות שלהם. ההאנשה הסוטה של אלפי חפצים הופכת לטירוף פטישיסטי שבדרך פלא עוזר לקמאל להתגבר על הפצעים המדממים של אהבתו. השוטטות הבלתי פוסקת ברחובות, במסעדות ובבארים בחיפוש אחרי פוסון האהובה או כל דבר שמזכיר אותה הופכת את איסטנבול עצמה לאהובתו האמיתית של קמאל. זו האהובה היחידה שמתמסרת לו ללא הרף, ללא כחל ושרק, יום ולילה איסטנבול משיבה אהבה לקמאל - ולמעשה לפאמוק - באותה אינסופיות שבה הוא אוהב אותה.

בין שורותיו של סיפור העלילה מסתתר כתב אישום חריף של פאמוק על שמרנותה המופלגת של החברה הטורקית אז, בעיקר בכל הנוגע ליחסים שבין נשים לגברים. יחד עם זאת, לא מהסס המחבר גם לשיר שיר הלל רווי התרגשות לאותה שמרנות ממש, כאשר קמאל קרוע לחלוטין בין חיבתו לכבלים ובין פריצתם. מצד אחד, הוא מורד בזירה הבלתי נגמרת של הלחצים והשקרים שאופפים את החברה הטורקית של אותם ימים, המאלצת את צעירי אצולת הממון לשאת בנות זוג בעלות רקע הולם. מצד שני, הוא נשען על חלק מאותן מוסכמות ותיקות ומתמכר להן בהכנעה. הימנעות מסקס לפני החתונה, למשל, שמוצגת בספר כקונסנזוס בחברה הטורקית לפני 30 שנה - קמאל מורד בה בעוז אבל גם סוגד לה ומכבד אותה. הוא לא מהסס כלל לקיים יחסי מין סוערים עם סיבל ופוסון לפני נישואיהן, אך מקבל בהשלמה ובהכנעה את החרם החברתי המוטל על "נערות ההפקר" שנוהגות באותו אופן. רק סופר להטוטן כמו פאמוק יכול לשכנע אותנו בצדקת שתי העמדות המנוגדות הללו, שלכאורה אי אפשר לגשר ביניהן.

מוטיב הקורבן דומיננטי מאוד ב"מוזיאון התמימות". המחבר מתלבט בשאלה המאוד ראשונית אם צדק אברהם אבינו כשהסכים להקריב את איסמעיל בנו (כן, את "איסמעיל" - בתרגום העברי כתוב רק "בנו", ללא השם). באחד הקטעים הפוליטיים הבודדים בספר מתאר פאמוק את חג הקורבן הטורקי שהופך את איסטנבול הכל כך אהובה עליו ל"בית מטבחיים" (גם אני זוכר עד היום את דם הכבשים הניגר ברחובות). הוא משרטט את הדילמה בחברה הטורקית הקרועה בין המודרנה, שאינה מבינה את נכונות אברהם אבינו להקריב את בנו, ובין חוסר הפקפוק בעניין בחברה המסורתית-השמרנית, שרואה בנכונותו של אברהם לעשות זאת דווקא את החשוב והנשגב מכל: את אהבתו לאלוהים. הדילמה הזאת בין קמאל, המתקשה להבין את אברהם אבינו, ובין נהגו המסור, צ'טין אפנדי, הנעדר כל פקפוק בעליונות האהבה לאלוהים, התפרצה לה מעל פני השטח בטורקיה כעבור 20 שנה והסתיימה בניצחונו המוחץ של הנהג על אדונו.

מן הנכונות של אברהם אבינו להקריב את איסמעיל בנו מדלג פאמוק בקלילות אל דילמה אחרת, הקשה כל כך ועם זאת שגרתית: האם להקריב את בת הזוג הרשמית או את הפילגש האהובה? הדילמה שנראית כמגיפה בחברה הגברית הטורקית אז, ואולי גם כמגיפה בינלאומית, עוברת בספר מדור לדור ומאמללת בסופו של דבר גם את אביו של קמאל, מומטז, וגם אותו עצמו. האב "מקריב" את הפילגש לטובת רעייתו כדי להיראות טוב בעיני החברה, ומצלק אגב כך את נשמתו; ואילו הבן מקריב את אהובתו הרשמית, סיבל, לטובת פוסון, הזבנית היפהפיה, כדי לחיות בשלום עם עצמו, והופך אגב כך מטורף בעיני החברה הסובבת אותו.

אם יש לספר מסקנה כלשהי - ופאמוק מאוד מנסה להתחמק ממסקנות - היא שהעימות עם החברה ומוסכמותיה מכאיב יותר, בסופו של דבר, מאשר העימות עם רגשותיך אתה. המסקנה הקשה והאכזרית הזאת אינה חד משמעית לאורך הספר ובהחלט אפשר לערער עליה. קמאל מעיד על עצמו בסופו של דבר שהוא חי חיים מאושרים. אם זה אושר, איני יודע אומללות מהי.

את השליש האחרון של חייו מקדיש קמאל לבניית מוזיאון לזכר אהבתו. הוא משוטט באלפי מוזיאונים הפזורים בכל רחבי העולם, גדולים, קטנים, ובמיוחד הקיקיוניים וההזויים שבהם, במטרה לדלות רעיונות. את המוזיאון הוא מקים בבניין שבו גרה פוסון כל חייה הבוגרים ואליו הוא מכניס את אוסף החפצים, שרבים מהם השיג בדרכים מוזרות ונפתלות, הכל כך אופייניות לכל האופף אותו ואת הספר. המקום שמנציח את אהבתו נהפך למעשה למוזיאון לבני דורו של קמאל, בהיותו צילום מדויק של הסביבה שליוותה את נעוריהם והתבגרותם.

"מוזיאון התמימות" הוא לא רק הספר שבו אנו מדברים, אלא גם מוזיאון של ממש, שנחנך בימים אלה ברחוב צ'וקורג'ומה פינת דלגיץ' באיסטנבול, לא הרחק מבית הספר התיכון גלאטסראי. הסופר זוכה פרס נובל אורהאן פאמוק אכן כינס שם את כל המתנות שנתן קמאל לפוסון במשך השנים, את הרהיטים של חדרה ואפילו את השברולט 1956 שבה נהגו קמאל ופוסון לנסוע ברחבי העיר ומחוצה לה, כאשר צ'טין אוחז בדרך כלל בהגה; ובשפת המציאות: הפריטים מאפיינים של התקופה שמתרחשת בה עלילת הספר. אם המוזיאון החדש יהיה מרתק ומחשמל כמו ספרו של פאמוק, אסור יהיה לדלג עליו בביקור הקרוב באיסטנבול.

Mausimyet Muzesi / Orhan Pamuk

הד"ר אלון ליאל שימש מיופה הכוח של ישראל בטורקיה במחצית הראשונה של שנות ה-80 והוא מחברם של מספר ספרים על טורקיה, האחרון שבהם, "איסלאם: דמוקרטיה איסלמית בטורקיה" יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2008



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו