חבלי לדה

שהם סמיט
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שהם סמיט

הבת האפלה

אלנה פרנטה. תירגם מאיטלקית: מירון רפופורט. הוצאת הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, זמורה-ביתן, 164 עמ', 88 שקלים

אולגה, גיבורת הרומן הקודם של אלנה פרנטה, "ימי נטישה", אינה הולכת סחור-סחור. "באחר צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי", כך נפתח הרומן, ויחד עם שמו המפורש, מכריז על היותו כרוניקה של מוות ידוע מראש. ברומן החדש נוקטת פרנטה בטקטיקה הפוכה. גם כאן, כמנהגה של הסופרת הדגולה, נמסרים הדברים מפי דמות ראשית, שהיא אשה, לדה שמה. אלא שהפעם בוחרת המחברת דווקא בדרך הכיסוי והעמימות. הפסקה הראשונה בפרק הראשון והקצרצר מוקדשת, ברובה, לתיאורו של ספק חלום בהקיץ ספק הזיה שחווה המספרת בעת שהיא נתקפת במחושים גופניים בשעת נהיגה. בפסקה שלאחר מכן היא מתעוררת בבית החולים. אז היא מפרשת את האירוע הפסיכופיסי כ"הזיית אזעקה". לחברים המבקרים אצלה היא מספרת ש"העייפות הורידה אותי מהכביש", אך בתוך תוכה היא יודעת שאין זו אמת. הפרק נגמר במשפט המפתח: "הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו עצמנו לא מצליחים להבין". "הדברים" הללו אינם אמורפיים, גם להם שם מפורש, שמתברר בהמשך.

על גב הכריכה מוגדר הספר כ"רומן הבשל והמושלם ביותר של פרנטה עד כה". אותה "מושלמות" עוררה בי בתחילה הסתייגות. קחו, למשל, את הציקדה שמוצאת לדה על הכרית הצחה מיד עם הגיעה לבית הקיט שהיא שוכרת בכפר קטן. הציקדה, המופיעה לראשונה כבר בעמוד 13, היא, כפי שיחושו גם קוראים לא מאוד מיומנים, אקדח צ'כובי, וסמל קצת שקוף מדי לאותה מדמנה פנימית המאיימת להתפוצץ בקרבי לדה - האמת המצרצרת שאותה הצליחה להדחיק ולהשתיק עד כה. השם הקלאסי והטעון לדה (אלוזיה לזיווג מחולל הטרגדיה בין לדה אשת טנדראוס לזאוס, שאנס אותה בדמות ברבור) וקווי הדמיון המסוימים ל"מוות בוונציה" כאילו זועקים בקול רם מדי את השתייכותם לספרות. לדה, כמו גוסטב פון אשנבאך, היא אינטלקטואלית בודדה (בת 48, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת פירנצה, גרושה) היוצאת לנפוש בגפה על חוף הים היוני. התבוננות בילדה קטנה ובאמה (כמו התבוננותו של פון אשנבאך בנער היפהפה טאדזו) מעמתת אותה עם מעמקי נפשה ועברה וגורמת להתפרצות דחפים אפלים, חולניים אפילו.

ובכל זאת, כישרונה של פרנטה לספר סיפור, לגלות טפח נפש ולהסתיר טפחיים, להטיל פצצות מצרר ספרותיות, מצליח לגבור על מה שעשוי להיראות כמנייריזם או כנוסחה. לדה, מלכתחילה, מעוררת הזדהות פחותה מזו של אולגה ב"ימי נטישה". כבר בפרק השני היא מציגה את עצמה כמי שאינה חשה בחסרונן של בנותיה הבוגרות המתגוררות עם אביהן בצדו השני של כדור הארץ, בקנדה. תיאורי בנותיה, כמו של כל דבר שבו היא מתבוננת, במבט מדעי-חוקר-מנתח, חפים מסנטימנטים. לדה מתארת אותן כעלמות קלות דעת, תובעניות, מרוכזות בעצמן. אילו היתה הסופרת מסתפקת בכך ייתכן שהיתה יוצרת עוינות כלפיה, מביאה לקטלוגה כ"אם לא-אמהית", אך פרנטה מרככת את הרושם הזה בעזרת אמירות המלמדות על קרבה ("זה כבר שמתי לב שאני יודעת מעט מאוד על עצמי והכל עליהן"), ובאמצעות מיקום החרדה במרכז חוויית ההורות של לדה. "גיליתי, בפליאה נבוכה", היא מתוודה, "שלא רק שאין בי שום כאב, אלא שאני מרגישה קלילה, כאילו רק עכשיו הבאתי אותן באופן סופי לעולם. לראשונה במשך כמעט 25 שנה, לא הכבידה עלי חרדת הדאגה להן". כ-30 עמודים לאחר מכן תנסח זאת כך: "ילד הוא מעיין נובע של חרדות".

שתי הפתעות שומטות לסת מזמנת פרנטה. אז, בערך במחצית הספר, מבינים הקוראים כי הולכו שולל בידי מספרת לא מהימנה המובלת בידיה האמונות של סופרת ערמומית. ערמומית מכיוון שהיא יודעת כי סוד שכזה, לו היה נחשף בשלב מוקדם, היה משפיע על עמדתם של הקוראים שתוכנתו בידי החברה לראות באמהות כמו לדה מפלצת, תופעה מוטנטית שיש לדחוק אל השוליים, לא לנסות אפילו להבין, או לתת לה לגיטימציה, שלא, חלילה, תתרחב.

פרנטה אינה מגנה את מעשיה של לדה ואינה מצדיקה אותה. היא נותנת לכך פנים, ואלה אינם פני מפלצת, פניה של אם לא כשירה ואפילו של אם מתפקדת טכנית - אותה אם פרוורית שהספרות, הקולנוע וההגות הפמיניסטית הרבו כל כך לעסוק בה וב"בעיה שאין לה שם" (כהגדרת בטי פרידן) - אלא דווקא פני האם המושלמת, זו האם הטוטאלית הנעה על הציר שבין חרדה לעונג.

לדה מזהה באם כזאת שאותה היא פוגשת על החוף - נינה הנתונה בסימביוזה עם בתה אלנה - את עצמה. לעיני האחרים נראית נינה כאם המסורה, אך לדה רואה בה את הצד ההפוך, את זרע הפורענות המשגשג דווקא בקרקע שבה ישויות מותכות זו בזו. "הבשר פועם בחיים עגולים שהם שלך, הם חייך", היא אומרת, "ואף על פי כן הם נדחקים למקום אחר, ניתקים ממך אף שהם שוכנים בבטנך עליזים וכבדים, מסבים הנאה כמו דחף כבוש שהוא בכל זאת דוחה, כמו השתלה של חרק ארסי בתוך הווריד".

נדרש אומץ רב כדי לתאר את הדבר שאנושות שלמה סוגדת לו - עובר ברחם אמו - כחרק ארסי (התכתבות נוספת עם הציקדה, וגם עם סימון דה בובואר ב"המין השני"). פרנטה, שכבר הובילה אל הקצה את גיבורת ספרה הקודם, עושה זאת בשנית. למעשה, לאורך הקריאה הרגשתי כאילו "ימי הנטישה", שבו נטישת הגבר את האשה הפכה אותה לאם לא מתפקדת ונעדרת, לא היה אלא אימון לקראת קפיצת הבאנג'י של "הבת האפלה".

כבר כשיצא הרומן הקודם שלה הועלתה הסברה כי אלנה פרנטה, השומרת על זהותה בסוד, כתבה ספר שיש בו יסודות אוטוביוגרפיים. כעת, אולי כמין עצם הנזרקת אל קוראיה, היא מעניקה לילדה שבספרה את שמה הבדוי שלה - אלנה: לדה מוצאת את הילדה אלנה ההולכת לאיבוד על החוף ביוון, ולאחר מכן גם את בובתה, נאני - שאותה היא מחביאה בדירת הנופש שלה. במעשה האינפנטילי הזה, המצמרר משום היותו מעין חיקוי חולני של חטיפת ילד, היא כמו נסוגה בחזרה לילדות, מייצרת לעצמה חווית אמהות מתקנת, ובדרך של סובלימציה - טיפול בבובה - מטפלת בפנימיותה היא. גם את הקשר שלה עם נינה אפשר לראות כאימהי: "עלי לבחור לעצמי כחברה בת זרה, לחפש אותה, לקרב אותה".

נינה, אלנה, נאני - הדמיון בין השמות, שגם לדה מודעת אליו, מתקשר לדרכים האחרות שבאמצעותן מבקשת פרנטה לרמוז לנו כי בדיוק כמו במיתוס על לדה והברבור, "מעשה עכור אחד יכול להוליד מעשים אחרים, שעכירותם ניכרת עוד יותר". אלמלא התפנית המפתיעה שבסיום והמלים החותמות את הספר, גם סוף הסיפור הזה היה רע ומר ואפל.

La Figlia Oscura / Elena Ferrante

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ