שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מירון ח. איזקסון
מירון ח. איזקסון

מאוצר הרב: אדם וביתו, 207 עמ', 88 שקלים; על התשועות, 223 עמ', 90 שקלים; מן הסערה, 255 עמ', 88 שקלים; איש על העדה, 368 עמ', 90 שקלים

יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק. תירגם מאנגלית: אביגדור שנאן. הוצאת ידיעות ספרים

רב בעולם החדש: עיונים בהשפעתו של הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק על תרבות, על חינוך ועל מחשבה יהודית

אבינועם רוזנק, נפתלי רוטנברג (עורכים). הוצאת מאגנס ומכון ון-ליר, 556 עמ', 188 שקלים

מפעל חיוני ומרשים לקחה על עצמה הוצאת ידיעות ספרים, המביאה לציבור כתבים נבחרים מתוך אוצר חיבוריו ודרשותיו של הרב סולוביצ'יק. במאמר זה אתייחס בקצרה לארבעת הספרים הבאים: "אדם וביתו" (על חיי המשפחה), "על התשועות" (על חנוכה ופורים), "מן הסערה" (על אבלות, ייסורים והמצב האנושי) ו"איש על העדה" (מבחר איגרות, ראיונות והצהרות). עצם איזכורם של הנושאים המגוונים הנדונים מעורר פליאה וזאת בזוכרנו גם את החיבורים הקלאסיים של הרב, כגון "איש ההלכה", "איש האמונה", "קול דודי דופק" ועוד.

הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק חי בין השנים 1903-1993. הוא היה מהבולטים שבאנשי ההלכה של המאה הקודמת והוגה דעות מבריק ומרתק. במשך יותר מ-40 שנה העביר הרב את השיעור בגמרא לבכירים שבין תלמידי ישיבת רבנו יצחק אלחנן שליד "ישיבת אוניברסיטה" שבארצות הברית. דורות של תלמידים הולכים בדרכו והשפעתו על מה שמכונה "הניאו-אורתודקסיה" היא מכרעת. למעשה, הוא היה המנהיג של הציבור הדתי המודרני בארצות הברית. מקום מגוריו היה העיר בוסטון, אך השפעתו בעולם היהודי כולו היתה ייחודית ורחבה. דבקותו בהלכה, ידיעתו התורנית העצומה, בקיאותו בפילוסופיה ובספרות כללית, השכלתו הרחבה ותמיכתו בציונות - כל אלה חברו יחד לפעילות חינוכית, תורנית והנהגתית נדירה.

טיבם של האשה והאיש

בזמנו חילק מורי וידידי הפרופ' אביעזר רביצקי את הפילוסופיה היהודית במאה ה-20 בין שלושה הוגים עיקריים. רביצקי התייחס לאופן שבו כל אחד מההוגים האלה התייחס לניגודים המופיעים בעולמנו ובהגותנו. לשיטתו, ישעיהו ליבוביץ מייצג את הקו הקטגורי "או - או": יש להכריע בין הניגודים ואין לקיימם יחד; הרב קוק מייצג את הקו ההרמוני: בסופו של דבר, במקום כלשהו הניגודים מגיעים לחיים משותפים; ואילו הרב סולוביצ'יק מייצג את הקו הדיאלקטי: הניגודים ממשיכים לחול יחד בשניות דיאלקטית. נדמה לי שאכן הדרך הדיאלקטית בין הלכה למדע, בין תורה למודרנה, בין הפרט לקהילה, בין תסכול להישגיות, היא המאפיינת את הגותו של הרב.

בכרך "אדם וביתו" נמצא את המסות: אדם וחוה, הנישואים, גאולת יחסי האישות, הורות טבעית והורות גאולה, כיבוד הורים ומוראם, תורה ושכינה. במסה "אדם וחוה" מגדיר הרב את מטרתו: "מטרתה של מסה זו היא להגיע לתובנה בשאלת טיבם וייעודם של האשה והאיש, אשר נבראו בידי האלוהים בדרך מיוחדת, ולהתחיל ולנסח על יסוד תובנה זו את תורת האדם... בכוונתי לעורר את מודעותנו לכך שהתנ"ך אינו רק ספר של העבר, הוא הרבה יותר מכך: הוא ספר ההווה והעתיד גם יחד. בכל הזמנים, בכל התקופות, בשעות של משבר ובימים של הצלחה, מצא האדם בספר הספרים ביטוי מלא לבעיותיו ולדאגותיו... גישתנו אל התנ"ך ואל פרשנותו היא לעתים קרובות מדי דרשנית באופייה... ברם הפן הנפלא ביותר של התנ"ך הוא תפישת עולמו והשקפתו הרוחנית על האדם ועל העולם גם יחד".

הרב מנתח את האדם כחלק מן הטבע ועם זאת גם כאישיות בפני עצמה. בדרכו המיוחדת מגלה לנו שכל הרבדים העמוקים והקיומיים ביותר בתודעתנו המודרנית באים לידי ביטוי בניסוחי הפסוקים. "שחרורו הסופי של האדם מסביבתו, המעבר מן האדם הטבעי אל האדם המטאפיסי, אירע כאשר הוא עמד לראשונה מול ה'... הציווי האלוהי, גילה לו את מושג החובה והכביד עליו את עול המוסר". הרב בודק את יחידותו של האדם מול בדידותו, את אחרותו ביחס לטבע, את התאווה להשגת כוח, את הממד האסתטי, את קהילת הנישואין של גבר ואשה ועוד. בספר מנתח הרב את אישיותם של אדם וחוה ומתוך כך את הקשר בין המינים בעולמנו. "היצר, כמובן, הוא זרז רב עוצמה המאיץ את ייסודה של הקהילה הקיומית בידי שני אנשים שוחרי הרפתקאות, היוצאים מבדידותם ומתאחדים זה עם זה בחיפושם אחר שלמות וגדולה אונטולוגית... אחדות הבשר היא מטאפורה המורה על אחדות מוחלטת, על קהילה של חברים לנפש אשר נוצרה בלחצם של היצרים".

האבלות שבלב

בספר "על התשועות" נמצא מאמרים על כפל פניו של פורים, על המגילה והייעוד האנושי, "ויהי בימים אחשוורוש", מרדכי ואסתר, שמחת פורים, על עולמה הנסתר של חנוכה ועוד. פורים וחנוכה נקבעו שניהם על ידי חכמים כימי שמחה. הרב מנתח את מגילת אסתר ולומד ממנה על ייעודו הנצחי של האדם. ספר זה מבטא התנהגות אישית מוזרה, מורכבת ושרירותית מצד אחד, ורבת אומץ ומקורית מצד שני. הרב חודר למבנה האישיות של דמויות המגילה ולמצב השברירי של האדם בעולמו. בדיונו על חנוכה מתבסס הרב בין השאר על טקסטים רלוונטיים מתוך סידור תפילה והרמב"ם. יש לציין כי התבססותו של הרב על כתבי הרמב"ם היא ממאפייניו הקבועים והמבריקים. הרב סולוביצ'יק מדגים בכתביו את יכולתו של הוגה מודרני לחדור לעולם הערכים והחישובים היסודי ביותר של "הנשר הגדול". למשל, קודם לדיונו בהלכות חנוכה, מביא הרמב"ם במשנה תורה את סיפורו של חנוכה.

הרב סולוביצ'יק מדגיש שכאשר עוסק הרמב"ם במצוות פורים ופסח, המוכרים לנו מהתנ"ך, הוא אינו מפרט את הרקע ההיסטורי ועובר ישר לסדר ההלכות. אולם סיפור החנוכה סופר בתורה שבעל פה ואינו מופיע בתנ"ך. על כן, מסביר הרב סולוביצ'יק, מצא הרמב"ם את הצורך לחזור על סיפור זה בחיבורו, אשר בא לסכם את התורה שבעל פה. הרמב"ם אף מכנה את מצוות נר חנוכה "מצווה חביבה עד מאוד", ביטוי שבו אינו משתמש לגבי קריאת המגילה בפורים. לדעת סולוביצ'יק, מכיוון שנרות החנוכה עצמם אינם מספרים את סיפור החנוכה, לפיכך הידור המצווה ורמת ביצועה נקבעים בידי יכולתו של המדליק. "ככל שיהא נלבב יותר, כך גדולה תהיה המצווה שיבצע".

בכרך "מן הסערה" דן הרב באבלות, הגאולה מן המוות, משבר הסופיות האנושית, גישה הלכתית אל היסורים ועוד. העמקתו של הרב מבחינה בין השאר בין רמות וסוגים שונים של אבלות. הוא משווה, למשל, את האיסורים החלים בשבוע שבו חל תשעה באב לאיסורים החלים על האדם הפרטי בתקופת 30 ימי האבלות. בשתי התקופות נאסרו גיהוץ ותספורת. עם זאת, הכיבוס והמשא ומתן בעסקים אסורים בשבוע שבו חל תשעה באב, אך מותרים במהלך השלושים. לגבי אירוסים בין גבר לאשה המצב הפוך: הם מותרים בשבוע שחל בו תשעה באב אך אסורים בזמן השלושים. הרב מנתח הבדלים אלה על ידי אבחנה בין אבלות פרטית לאבלות ציבורית - היסטורית: בכל הנוגע לאבלות פרטית, "האבלות שבלב" חריפה וקבועה. בכל הנוגע לאבלות הרבים, הצד המוביל הוא פרי המחשבה וההתבוננות האנושיים. לפיכך, הממד של היסח הדעת הוא שקובע אילו איסורים רלוונטיים לאבלות פרטית ואלה לאבלות ציבורית.

הכרך "איש על העדה" כולל מבחר איגרות, הצהרות וראיונות שהעניק הרב. מבחינה אנתרופולוגית וקהילתית, כרך זה יכול לספק חומר רב לכל המתעניין ביהדות ארצות הברית בפרט ובעולם היהודי המודרני בכלל. נוכל למצוא כאן, בין השאר, דיונים על ילדים עזובים בניו יורק, על טיפול הומאני בבעלי חיים, על לימוד תלמוד לבנות בבית הספר, על סוגיות מגוונות של בתי כנסת, על מדינת ישראל במחשבה היהודית, על הרבנות הראשית לישראל, על כנסים בין-דתיים ועוד. כידוע, נעשה מאמץ לאחר מותו של הרב יצחק הרצוג להביא ארצה את הרב סולוביצ'יק כרב ראשי לישראל. במכתבים המובאים כאן מסביר הרב מדוע לדעתו אינו הטיפוס הרבני המתאים לכך. בין השאר הוא משוחח על דרך אבותיו, אשר אותה הוא ממשיך, ללמד את התלמידים ועם זאת להישאר בקשר אישי ואינטימי אתם. הוא מספר על סבו העילוי, ר' חיים מבריסק, אשר יצא פעם מבית המדרש וראה ילד קטן עומד ובוכה. כששאל מדוע, הוסבר לו שהילדים שיחקו "בעגלה וסוס" וכאשר הגיע תור הילד להיות סוס, הוא סירב ופרץ בבכי. פנה אז הגאון לילדים ואמר: "הילד קטן מדי לכך. כדי להיות סוס צריך להיות גדול. תנו לי, אני אחליף אותו ואהיה הסוס" - וכך היה. מורכבות זאת של גאונות, השכלה ואנושיות ניבטת מכל דפי הספרים שלפנינו. איש נדיר ופלאי היה הרב סולוביצ'יק ואני חש כמי שרק ממש התחיל ללמוד את תלמודו. חובה נעימה היא לציין את עבודת התרגום המעולה מאנגלית של אביגדור שנאן, אשר חלה על כל הכרכים המוזכרים. העורכים המוזכרים בספרים השונים הם: אלי ד' קלארק, יואל ב' וולוולבסקי, ראובן ציגלר, נתנאל הלפגוט ודוד שץ, ועבודתם היא שנותנת בידינו את המפתח לאוצר הגדול.

פותח שתי דלתות

ומכאן נעבור לספר המחקרים החדש על הרב, "רב בעולם החדש". מכון ון-ליר בירושלים ערך כנס בינלאומי לציון 100 שנה להולדתו של הרב סולוביצ'יק. במסגרתו נישאו כ-45 הרצאות על ידי מלומדים מהעולם כולו, ובספר שלפנינו מכונסים 26 מאמרים - פרי מחקרם של המרצים בכנס. הספר המרשים כולל מאמרים בראשי הפרקים הבאים: עיונים בין תחומיים, משמעויות תרבותיות, המאבק על דמותו של הרב סולוביצ'יק, קהילות בתהליכי שינוי, וגבולות בעולם מערבי פתוח: פנים וחוץ, בשיח ובמעשה הציבורי. המאמר הראשון מתוך הספר שאותו בחרתי להזכיר הוא דווקא המאמר האחרון שבספר. הכותבת היא טובה ליכטנשטיין, בתו של הרב, והנושא: "מרחוק הרב נראה לנו: הרהורים על השפעתו של הרב סולוביצ'יק". וכך כתבה: "לפעמים אני משעשעת את עצמי במשחקי ?אילו'. מה היה קורה אילו נבחר אבי למשרת הרב הראשי של תל אביב בשנת תרצ"ה (1935). כידוע, הוא היה מועמד ולא נבחר. לו נבחר והופיע על הבמה הארץ-ישראלית תכף אחרי פטירתו של הרב קוק, מה, אני תוהה, היו פני הציונות הדתית בארץ היום. ואני ממשיכה את המשחק - ומה היו פני הקהילה הדתית הלא-חרדית באמריקה אילו עזב אותה ב-1935?"

אכן, מעטים האנשים שנוכחותם או היעדרותם יכולות להיחשב דרמטיות בעבור ציבורים רחבים. טובה ליכטנשטיין סוברת ששתי הקהילות האמורות היו נראות אחרת, אלא שבכל הנוגע ליהדות ארצות הברית הדבר ברור ומשמעותי בעיניה יותר. לולא אביה, הקהילה התורנית הלא חרדית בארצות הברית היתה עלולה להיעלם. הרב קבע אמות מידה משמעותיות הן במישור הלמדני והן במישור קיום המצוות, כל זאת תוך הדגשה שהמסורת מחייבת את העיסוק הפעיל בעולם הזה. הרב הופיע בפני חברה אמריקאית פרגמטית ואינדיבידואליסטית עם מסר אותנטי, שורשי ומחייב. חלק מהמסר שלו התאים לחברה וחלק התנגש עם מושגיה, אבל מסירותו למסורת וכנותו הביאו להשפעתו הגדולה. עמדתו החדשנית של סולוביצ'יק היתה שמתוך אמיתותה של התורה, אין המסורת צריכה ליישר קו באופן אפולוגטי עם שום תיאוריה.

הרב אירווינג (יצחק) גרינברג לקח על עצמו במאמרו בספר משימה לא פשוטה. הוא מנסה לבחון את עתידה של האורתודוקסיה המודרנית מתוך "שתי דלתות שהרב פתח ולא עבר בהן". אחת מאמירותיו היסודיות של הרב היתה: "אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה ניתנת לקיום, לגישום ולביצוע מלא בכל מקום ובכל זמן, בכל המערכות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות; בכל הנסיבות הטכנולוגיות ובכל התנאים הפוליטיים". שתי הדלתות, שלדעת כותב המאמר נפתחו על ידי הרב, נוגעות לפלורליזם ולשאלת הלימוד ההיסטורי והלימוד הביקורתי. הרב התייחס לרבנים קונסרווטיבים ורפורמים בסובלנות, אך לא בדרך פלורליסטית. עם זאת, בהגנתו על תנועת המזרחי מול הביקורת החרדית פתח דלת לפלורליזם. לשיטתו, "ברית הגורל" של העם נכרתה במצרים, ו"ברית הייעוד" בסיני. יהודי משתתף בברית הגורל גם אם אינו מקיים מצוות. קבלת ברית הייעוד משקפת בחירה ביהדות כדרך חיים של מימוש השליחות היהודית בהיסטוריה, על ידי האמונה באל ושמירת המצוות. הפרדה בין שתי הבריתות מלאכותית, הן מצד חלק מהחילונים והן מצד חלק מהחרדים. "הקהילה הדתית יכולה להגיע להישג רק אם היא תזדהה הזדהות מלאה עם עם ישראל ועם גורלו". הרב גרינברג סבור שסולוביצ'יק ראה בכל היהודים שותפים בברית הגורל, אבל לא הלך צעד נוסף. הוא סמך ידו על כל שיתוף פעולה של קבוצות שונות ביהדות כלפי גורמים חיצוניים, אבל סירב לשיתוף פעולה פנימי שמשמעותו הכחשת תפישת היסוד של אמונתו. גם בשאלת הלימוד פתח הרב דלת: "הוא פותח את הדלת לבדיקה של פעולת הגומלין של האלוהי הפורץ אל תוך הקיום האנושי מבחוץ ושל האדם המביע מודעות לנשגב מבפנים כתגובה דתית לחיים". גרינברג מנסה לבדוק אם הרב הולך צעד נוסף בכל הנוגע להפעלת הסמכות ההלכתית על פי נסיבות הזמן. לדעתו, הרב אכן סבר שההלכה אינה חיצונית לאירועי הזמן, אבל הוא דחה את ראייתה מבעד לעיניים פסיכולוגיות והיסטוריות.

נדמה לי שהרב גרינברג "מאוכזב" אולי מהרב סולוביצ'יק, אבל הוא עצמו מבין שהצעד הנוסף המוצע על ידו אינו תואם את אמונתו של הרב, ושכוחו של הרב היה באותה דיאלקטיקה של קידמה מחשבתית אדירה בתוך מחויבות הלכתית שלמה.

הד"ר אביעד הכהן מפרסם כאן את מאמרו "מה נשתנה? קווים לחקר שיטתו הלמדנית של הרב סולוביצ'יק". טענתו של הכהן מרשימה: "המעיין בדמותו של הרב... ימצא שבעוד שגישותיו הפילוסופית וההגותית, הציונית והחינוכית, זוכות למקום של כבוד, נתקפחה עד מאוד דמותו התורנית והלמדנית". אולם בפועל, למדנות התורה עצמה היא שמילאה את רוב שעות עולמו המחשבתי ועיצבה את אישיותו בשנים המשמעותיות. לדעת הכותב, מגמה זו אינה מקרית, והיא נובעת בין השאר מהעיסוק הנרחב יחסית בהגות היהודית בעת החדשה, ואף בתחושה שעיקר חידושיו של הרב הם בתחום ההגותי ולא בתחום הלמדני. הכהן מנסה במקוריות להובילנו לחידושים מעניינים גם בלימודו התורני של הרב ובכל מקרה קובע שרק שילוב של הרב כאיש הלכה (במובן של למדנות תלמודית משפטית) ושל איש האמונה עשוי לשקף בנאמנות את דמותו העשירה. "ודומה שלא נטעה אם נאמר כי לו היינו שואלים את הרב עצמו מהו ומיהו, מהי "תעודת הזהות" שלו, היה נותן בנו את עיניו הטובות, מחייך ואומר: "למדן בן למדנים אני... עבד השם המבקש לאחוז במידותיו של הקב"ה, ומלמד תורה לעמו ישראל".

אכן, הספר המקיף "רב בעולם החדש" מגוון ביותר. לפעמים חלק מהכותבים נגררים לטעמי לדיון "מדעי" מדי, במובן זה שהם מחילים על הרב מושגי פרשנות ושיטות הנראות לעתים מאולצות. אבל ברוב המכריע מדובר בצירוף מחקרי חשוב ומרשים. אכן, ככל שחולף הזמן מתבררת אישיותו של הרב והגותו העצומה להיות אחת מהפסגות שהכרנו.

לא אוכל לשכוח שבסימפוזיון מסוים שמעתי פעם את הפרופ' ישעיהו ליבוביץ אומר על הרב: "אתו אני מסכים כמעט בכל". גם אם אין הדברים עד כדי כך, וגם אם אינם הדדיים לגמרי, סימן כאן בידינו שלפנינו גאון נדיר.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ