שמואל אבנרי
שמואל אבנרי

"סבי מצד אמי, הרב ישראל הלפרן, מצא בידי בנו את ?ספר האגדה' של ביאליק-רבניצקי, שהיה שאול בידו מהספרייה. סבי כעס ושרף את הספר. כשסיפר לי על כך שאלתיו: כיצד שרף ספר שמודפס בו שם המפורש (=של ה')? וסבי ענה: ספר תורה שכתבו מין (=כופר) - יישרף עם האזכרות שבו (=השמות המפורשים)". כך כתב לי לאחרונה פרו-רקטור אוניברסיטת בר-אילן, פרופ' יהודה פרידלנדר, על המידור מכתבי ביאליק שגזרו החרדים על עצמם.

על שריפה נוספת של יצירות ביאליק, שהתקיימה בטבריה בשנת 1909, סיפר חיים שפר (סבו של מנהל לשכת ראש הממשלה, גיל שפר), אשר כבן ישיבה חרדית "נתפס" כשהוא קורא בסתר בספרי ביאליק. וזה מה שאירע למחרת היום שבו התוודה הנער הצעיר בקול רווי דמעות על חטאו לפני אביו: "אך חזרנו מהתפילה, העליתי את הספרים ממקום מחבואם, על נייר העטיפה וחבל הקשירה ושמתים באמצע החצר... אבא ציווה על אמא שתביא את הנפט והגפרורים. בעצם ידו שפך את הנפט על הספרים והדליק את הגפרור, כמקריב קורבן הודיה - ורוח הים (=כינרת) פיזרה את האפר" (מם סמך, "אוטו דה פה לכתבי ביאליק בטבריה", דבר, 8.7.1960).

עדויות אלה משקפות במידה רבה את יחסם של החרדים הקיצוניים לביאליק ולמפעליו הספרותיים, בתוכם "ספר האגדה" - ספינת הדגל של מפעל כינוס אוצרות התרבות העברית שיזם ביאליק, ואשר במסגרתו נועדה להתפרסם בין היתר גם מהדורה מבוארת של "משנה-תורה" לרמב"ם. חרף זאת, בעיני החוגים האמורים נחשב ביאליק כעריק בית המדרש, כמחלל שם שמים וכאפיקורס - שמקולמוסו יצאו הפסוקים "אם יש בכם אל" ו"ימוגר נא כסאו לעד" - שאסור לבוא במגע עם כתביו ומכלול פועלו.

בעיניהם לא כיפר גם מותו של ביאליק על "עוונותיו"; וכשהתאבל היישוב היהודי בשנת 1934 על הסתלקותו בטרם עת של המשורר - חירפו וגידפו נטורי-קרתא את זכרו, האשימו אותו בפרסום דברי מינות ברבים וכינו אותו "מסית ומדיח, חוטא ומחטיא" ("כך הגיבו נטורי-קרתא", ידיעות אחרונות, 20.6.1956). גם ביטאונה של אגודת-ישראל הירושלמית, "קול ישראל", הציג את ביאליק כמי ש"היה בחייו רחוק מקדושה ואלוקות", והתקיף את הרב הראשי לארץ-ישראל, הראי"ה קוק, על השתתפותו באזכרה לביאליק, למרות שזה "עזב את התורה ופנה להשכלה חילונית" (דוד תמר, "המשורר, הרב ואגודת-ישראל", מעריב, 25.7.1986).

אמנם, גם בקרב החוגים החרדיים נמצאו כאלה שהעריכו את אישיותו של ביאליק ואת פועלו, אך הצניעו זאת, כפי שהעיד המדען פרופ' שאול אדלר: "פעם סח לי יהודי אדוק בן היישוב הישן, מורה באחת הישיבות העתיקות בירושלים, שהוא אוהב ומכבד את ביאליק יותר מכל מנהיגי מפלגתו אדירי התורה, אף על פי ששמע כי המשורר לא הקפיד במצוות (הוא לא היה מעז להודות על הערצתו בפומבי). בעיניו היה המשורר בן-תורה שינק מהמקורות והיה לפה לכל חניכי הישיבות בני זמנו שיצאו לאוויר העולם הגדול" (שאול אדלר, "זיכרונות על ביאליק", על המשמר, 18.3.1966. על אדלר כאחד מגיבורי "שירה" לעגנון ראו: דן לאור, "כשמנפרד הרבסט פגש את שאול אדלר בגן הציבורי ברחביה", "תרבות וספרות", 24.6.2011).

על הרוחות הסותרות שהתרוצצו בעולם הישיבות ביחס ל"ספר האגדה" מספר תלמיד ישיבת לידה לשעבר: "התארגן (=בחשאי) חוג לימודי האגדה לפי ספר האגדה של ביאליק. כמחצית השעה לפני תחילת מנחה היינו מפסיקים לימוד גמרא ועוברים ללמוד אגדה (...) כשהמשגיח ?הלשין' עלינו שאנחנו עוסקים בלימוד אגדה על פי ספרו של ביאליק, הזמין אותנו (=מנהל הישיבה ומייסדה, הרב ריינס) אליו הביתה ושוחח אתנו. הוא חלק על שיטת לימודנו ואמר: למה תלכו לרכוש שיבולת שועל אצל אווזים תחת לצאת למרחבי שדות לרכשה שם?" (בן ציון זיו, "זיכרונות מישיבת לידה", בתוך: ישיבות ליטא - פרקי זיכרונות, בעריכת עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'נסקי, מרכז שזר, ירושלים 2004, עמ' 322-323).

ואכן, הצלחתו של ביאליק למצוא מסילות ללבם של בני הישיבות נתפשה כאיום על תומתם הדתית של שלומי-אמוני-ישראל: "אותו ביאליק, אשר כמה משיריו רוויי כפירה השפיעו בצורה הרסנית ממש, והוא שפרש את רשתו ללכוד רבים מבני הישיבות בדור הקודם (...) הוויכוח הוא לא עם ביאליק התועה, אלא עם המוני התועים הנוהים אחריו ומתעים הרבה נפשות תמימות בישראל עד עצם היום הזה" (י' בן עמרם, "המשורר הלאומי - התועה הגדול", בית-יעקב, טבת תש"ך, עמ' 14, 15).

אך ביאליק - שאהבת התורה ולומדיה לא סרה מלבו גם לאחר שנטש את ישיבת וולוז'ין וחדל להקפיד על קיום תרי"ג מצוות - דווקא התמיד כל ימיו לשמור קשר ולשתף פעולה עם רבנים ותלמידי חכמים ממחנות שונים. כך, לדוגמה, קיים ביאליק יחסי ידידות הדוקים עם הראי"ה קוק, ויחד פעלו לביצור מעמדה של השבת ביישוב העברי ולקירוב רחוקים אל מקורות היהדות בדרכי נועם. כן ניהל ביאליק תכתובת חמה עם הרב החרדי, ראש הישיבה ופרשן התוספתא, יחזקאל אברמסקי, ובאמצעות קשריו עם הסופר מקסים גורקי גם סייע המשורר לשחרורו של הרב מגלותו בסביר (ראו: רפאל בנימין פוזן, "כמוך גם אני הנני פה עובר אורח", הצופה, 6.10.2006).

ביאליק גם הרבה לתמוך כלכלית ברבנים ובמוסדות תורניים, ועל הירתמותו של המשורר לגיוס כספים לישיבת ויז'ניץ הודה לו אב-בית-הדין וראש הישיבה, רבי אליעזר הגר, במכתב הנפתח במלים: "כבוד גברא רבא, שר המדעים ואלוף בישראל, אציל הרעיון ונקי הדעת מר ח"נ ביאליק", והנחתם בברכה: "תעלה גם ברכתי על ראשו, שייכתב וייחתם לחיים טובים וארוכים, שמשו יהל ויזרח לכל פינה שהוא פונה" (דוד תמר, "איגרת האדמו"ר מוויז'ניץ לביאליק", הצופה, 25.7.1997). בארכיון בית ביאליק נשתמרו בין היתר קבלה על תרומה שהעניק ביאליק ל"ישיבת חברון" בתוספת מכתב תודה שעליה חתום ראש הישיבה הרב יחזקאל סרנא, ועוד קבלה על תרומה לישיבת "מאה שערים" בראשות הרב יצחק יעקב וכטפוגל (ראו: אדם ברוך, "ביאליק, וכטפוגל - אמנה יהודית", שישי/מעריב, 24.10.2003). ביאליק גם הגיש סיוע כספי לרב שלמה גורן הצעיר, ובפתח ספרו, "נזר הקודש", שיצא כשנה לאחר מות המשורר, כתב גורן ברגשות תודה: "לזיכרון נצח לרוח המשורר והאדם הגדול, שהדריכני ואמצני לצלול בים התלמוד, ח.נ. ביאליק ז"ל - מאת המחבר".

מכל הזרמים הדתיים היו תנועות "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" הקרובות ביותר אל שירת ביאליק וכתביו - בתוכם "ספר האגדה" ופירושו של המשורר ל"סדר זרעים". אלה נטו בדרך כלל להתעלם מהשבר הדתי שחצה את המשורר, וביקשו להתמקד בשירי בית המדרש שלו (בדומה לח"כ הרב ישראל אייכלר מ"יהדות התורה", שקרא לאחרונה מעל דוכן הכנסת את "אם יש את נפשך לדעת", בהוסיפו ש"ביאליק היה ונשאר ילד יהודי חרדי מהישיבה"), בשיריו הלאומיים ובשירי החזון והזעם שלו. ב"רבי חיים נחמן ביאליק", כלשונם, ראו אלה את אחד מדבריה הרוחניים של היהדות הלאומית, ואת מבטאה בה"א הידיעה של "שירת היהדות ונשמתה" (אבר"ך, "ח"נ ביאליק ז"ל - משוררנו הלאומי", במסילה, תמוז תש"ו). חברי תנועות אלו נהגו להתייעץ עם המשורר בעניינים הגותיים, להזמין אותו לטקסים של כתיבת ספר תורה, חנוכת בית כנסת וכדומה, וגם נמנו עם המשתתפים הקבועים במפעל התרבותי "עונג שבת" שיסד ביאליק בתל-אביב.

על הגמישות שבה נתקבלו ביאליק ו"ספר האגדה" בזרם הדתי-לאומי יכולה להעיד גם הסצינה הספרותית המשעשעת הבאה, שבה מתאר הסופר חיים באר את טקס יום הולדתו של ביאליק בבית-ספר מזרם "המזרחי" בירושלים של שנות החמישים: "על גבי שולחן מכוסה בדגל הלאומי הוצבה תמונתו של ביאליק, מעוטרת בענפי אורן וברוש (...) גם מספר האגדה הפתוח נגלה אלינו ביאליק המסב יחד עם רבניצקי אל שולחן עגול, בעל-ביתי, מכוסה במפת גדילים, ושניהם מעיינים בספרים וכיפות לראשיהם - כיפות שהוסיף להם המנהל בדיו שחורה, שהרי לא יעלה על הדעת ששני תלמידי-חכמים יקראו בספרים הקדושים בגילוי ראש" (חיים באר, נוצות, עם עובד, תל-אביב 1980, עמ' 197).

בפחות גמישות וביתר קפדנות נתקבל "ספר האגדה" על ידי כמה וכמה מסופרי דורו של ביאליק ומחוקרי זמנו ולאחריהם. כך, לדוגמה, גילה ש"י עגנון מורת רוח מדרכו של ביאליק בעריכת "ספר האגדה", ובמכתב לזלמן שוקן ציין בנימה של החמצה: "קשה בזמן הזה לחבר ספר אגדה חדש, אחר שכבר נתחבר ע"י ביאליק ורבניצקי אם טוב ואם רע הוא" (עגנון-שוקן: חילופי איגרות, שוקן, ירושלים ותל אביב 1991, עמ' 246).

באופן ביקורתי יותר כתב עגנון לדב סדן, שביאליק "עשה לו את הדבר הזה קל מאוד, השמיט מה שלא היה צריך להשמיט. את הטעמים אני יודע" (עגנון, מסוד חכמים, שוקן, ירושלים ותל אביב 2002, עמ' 253). במכתב לסדן אין עגנון מפרש מה הוא "יודע" על שיקולי העריכה של ביאליק, ואיזה פסול מצא ב"ספר האגדה", אשר את שכלולו מבחינה סגנונית ולשונית דווקא ציין לטובה (ראו: ש"י עגנון, "מעשה הספר - הקדמה לספר אתם ראיתם", מעצמי אל עצמי, שוקן, ירושלים ותל אביב תשל"ו, עמ' 455). אך בעצם קטרוגו מצטרף עגנון אל ביקורות שנמתחו על "ספר האגדה" למן הופעת חלקו הראשון בשנת תרס"ח, הפצת חלקו השישי והאחרון בשנת תרע"א ועד עצם היום הזה.

עם ראשוני מבקרי "ספר האגדה" נמנה אחד-העם, שהוכיח את ביאליק ורבניצקי על מה שנראה לו בין היתר: חירות יתרה בשינוי נוסח האגדות וקיצורן, עיקור יסודות ארוטיים, תרגום גורף מארמית לעברית, ביאורים בלתי מספיקים של ביטויים סתומים והיעדר לוח מפתחות ראוי (אחד-העם, אגרות אחד-העם, ד, בעריכת אריה סימון, דביר, תל-אביב תשי"ח, עמ' 234-237).

מ"י ברדיצ'בסקי קיטרג על כך שמתוך הרחבת המושג "אגדה" כינסו השניים לספרם סוגות ספרותיות בלתי הומוגניות (ממכתמי-חוכמה ועד מדרשים ודברי מחקר); מחה על העדפתם לאמץ את נוסח התלמוד הבבלי (גם במקום שנמצא להם מקור שנראה בעיניו מתאים יותר); וכן טען שלא יגעו די מבחינה מדעית בברירת החומר ובהגשתו (מ"י ברדיצ'בסקי, "ספר האגדה", כל מאמרי מיכה יוסף בן-גריון, עם עובד, תל אביב תשי"ב, עמ' רמט-רנ).

לצד שבחים שחלק א"ד גורדון ל"ספר האגדה" לא חסך גם הוא דברי ביקורת: "יותר מדי ?עברו' את הדיבורים הארמיים שכבר נתקבלו באומה, כמעט כמו הקדיש, ואולי גם יותר מדי ארפו (או נתנו צורה אירופית) את האגדות". כן הוסיף גורדון והמליץ: "צריך להוציא את האגדות מנוקדות בשלמות, ואפילו אם אפשר את הפירושים והמבואים לנקד" (אהרן דוד גורדון, מכתבים ורשימות, הספרייה הציונית, ירושלים תשי"ד, עמ' 111).

על ההשגות האמורות ל"ספר האגדה" הוסיפו עם השנים הערות ביקורת שורה של חוקרים, בתוכם: פ' לחובר, א"א הלוי, א"א אורבך, י' היינמן ועוד. מקוצר המצע אמנע מלפרט כאן את טענותיהם החופפות בעיקרן, שאף הועלו בחלקן על ידי קודמיהם, ונסתפק בהבאת כמה מדבריו של אחד המובהקים שבהם, חוקר המדרשים פרופ' אביגדור שנאן, שגם מבקש לצרף מחשבה ביקורתית למעשה. בנאום שנשא בבית-ביאליק, לציון שישים שנה למות רבניצקי, התוודה שנאן: "יחסי שלי אל ?ספר האגדה' הוא דו-ערכי. כחוקר, האמון על דיוק בלשון המקורות, אני מתרעם לעתים על החופש הגדול שהתירו ביאליק ורבניצקי לעצמם עד כדי הכנסת שינויים של ממש בדברי חז"ל, ומכל מקום מזהיר את עצמי ואת תלמידי כי תמיד צריך לחזור ולבדוק את הציטוטים שבחיבורם. כן אינני שלם עם החלטתם להעניק לתלמוד הבבלי את זכות הבכורה (...) אך אם נניח לחוקר שבי, אני חוזר ושב אל ?ספר האגדה' כאוהב מדרש וכמי שעושה שימוש בספר זה במסגרת הרצאות לציבור הכללי, בציטוטים ממנו כחלק מחומרי לימוד למערכת החינוך וכל כיוצא בזה דברים המיועדים אל הקהל הרחב, שאליהם פנו גם ביאליק ורבניצקי" (א' שנאן, "'עבודת יחד, עבודה נאמנה' - על ח"נ ביאליק, י"ח רבניצקי וספר האגדה", בתוך: המבוע הנסתר - י"ח רבניצקי חייו ופועלו, הוצאת משפחת רבניצקי, תל-אביב 2007, עמ' 26-27).

בנאומו זה קיטרג שנאן על מעשי ההכלאה של עורכי ספר האגדה, שנהגו לא אחת לצרף יסודות מכמה מקורות מדרשים ולארוג אותם למסכת אחת, שקיבלה בתוך כך עצמאות ומשמעות חדשה. כן עירער על מנהג העורכים להשמיט את הפסוקים המשמשים נקודות-מוצא לדברי האגדה (ואשר אותם ראה ביאליק כיסודות מלאכותיים וכעצם בגרון האגדה), והצביע על השמטת יסודות ארוטיים ואי הכללת אגדות "שנודף מהן ריח מיתוס ומיסטיקה". בין היתר תהה שנאן, מדוע כינסו ביאליק ורבניצקי לספרם רק מדרש פרשני אחד למות שני בני אהרן, בעוד ש"בספרות חז"ל נמצא לפחות עוד י"א תשובות לחטאם של נדב ואביהוא" (שם, עמ' 28). בסוף דבריו בישר שנאן לקהל שומעיו שהוא נערך להוציא "מהדורה חדשה של הספר, מעודכנת ועכשווית". זו עתידה לכלול בין היתר עדכון של ההערות והפירוש התמציתי הקיימים במהדורה המקורית, השלמת מראי מקום, הקדמה חדשה, מפתחות מפורטים ועוד.

מכלל המחקרים שנכתבו על "ספר האגדה" ראוי לציון מיוחד המאמר "ספר האגדה - פרקי מבוא" מאת פרופ' יעקב אלבוים, הסוקר את הספרות הענפה שנכתבה בתחום זה לפניו ומגיע לאבחנות חשובות. בפתח דבריו קבע אלבוים: "דומה שכל מה שכתבו המבקרים של ספר האגדה בדברי ביקורתם על מעשיהם של ביאליק ורבניצקי הוא אמת לאמיתה. טענותיהם וקביעותיהם של אחד-העם, ברדיצ'בסקי, לחובר, הלוי, היינמן ואחרים צודקות ללא ספק, ואף על פי כן אין לדבריהם כל משען ורגל, במידה שנלווית לה תביעה לתיקון מעוות, שמשמעה שיבה אל המקורות כמות שהם" (י' אלבוים, "ספר האגדה - פרקי מבוא", מחקרי ירושלים בספרות העברית, י-יא, תשמ"ח, עמ' 375).

בתוך כך הדגיש אלבוים, שביאליק כלל לא התיימר לכתוב ספר מדעי אלא ספרותי-עממי, והפנה את המקטרגים אל ההקדמה הפרוגרמטית לספר, אשר מלמדת שביאליק "ידע בידיעה ברורה, שהאגדה לבשה באנתולוגיה שלו צורה השונה מכל הופעותיה בכל מקורותיה" (שם, עמ' 378). כן הבהיר אלבוים "שבמעשה הצירוף, ההרכבה, והמיזוג של החומרים המדרשיים טמון עיקר החידוש שבספר האגדה" (שם, 384), וש"בעלי ?ילקוטים אינם מחויבים לא לכתחילה ולא בדיעבד במיצוי כל החומרים המשמשים בסיס לליקוטם" (שם, 383). כנגד הטוענים על הפירוש המצומצם שבשולי האגדות העלה אלבוים את הסברה, שבמתכוון ביקש ביאליק להותיר נושאים מסוימים במצב פתוח, כדי למנוע מן הקורא להינעל באופן חד צדדי על תפיסה מסוימת דווקא (שם, 380).

עם זאת הוסיף אלבוים על ביקורתם של אחרים גם את ביקורתו, ובתוך כך קיטרג על "נטייתם של בעלי ספר האגדה לטשטש את מה שנחשב להם כחריג בציורי דמויותיהם של אישי המקרא וחכמי האגדה, דרכם לעמעם את מה שנחשב להם כהגזמה יתרה בעובדות, ניסיונותיהם לעדן את מה שראו כמחוספס בעניין ובלשון, ועוד מעשים שמטרתם פישוט הנוסח גם ללא בסיס במקורות" (שם, עמ' 378). אף על פי כן, לא נמנע אלבוים מלהגיע למסקנה "שספר האגדה, למרות הפגמים שבו מן הבחינה המדעית, עולה על כל אנתולוגיה שקדמה לו בייצוגה של ספרות האגדה", וש"בחוגים רחבים היה ספר האגדה לכלי המתווך העיקרי - ולפעמים אף היה הכלי הבלעדי - אל ספרות האגדה" (שם, עמ' 395).

ואכן, הביקורות השונות על "ספר האגדה" לא מנעו את תפוצתו העצומה והפיכתו לקניין העם בכל תפוצות ישראל, כבר למן ראשית הופעתו בשנים 1908-1909. למרות זאת, לא נלהב ביאליק בשלב זה מההצלחה שנחל הספר וחתר לשפרו, להוסיף לו פרקים ולנקדו. ביאליק גם היה ער להשגות על הספר והדגיש באוזני רבניצקי: "הצלחת הספר מחייבת אותנו לעבור עליו שוב מתחילתו ועד סופו, לתקן את פגימותיו, למלאות את חסרונותיו ולהביאו לידי שכלול עד כמה שידנו מגעת" (י"ח רבניצקי, "ח"נ ביאליק וספר האגדה", דור וסופריו, ב, דביר, תל-אביב תרצ"ח, עמ' קלד).

רק בחלוף 22 שנים נוספות, עם צאת המהדורה השנייה של "ספר האגדה", יכול היה ביאליק לציין בסיפוק: "ספר האגדה נעשה לספר-עם במיטב משמעו של השם הזה. תמיהנו, אם יש בית עברי יודע ספר בישראל שלא נאסף אל תוכו ספר האגדה". אך גם לאחר מכן המשיך ביאליק לעמול על שכלול "ספר האגדה" והרחבת יריעתו (כדי שליש באחד מחלקיו החדשים), ולפי עדותו של רבניצקי עסק ביאליק בהגהת גיליונות "ספר האגדה" בעצם ימי מחלתו האחרונה, בהיותו מוטל על ערש דווי, בין ניתוח לניתוח, יומיים לפני מותו.

על המהפכה שחולל ביאליק בהתייחסות לאגדה הצביע חיים באר: "ביאליק הוא הבנאי הגדול ביותר שקם לתרבות העברית החדשה מאז ומעולם (...) דוגמה אחת היא ספר האגדה. הוא לקח את אגדות התלמוד, שבעצם היו מזולזלות גם בעיני הקורא המשכיל וגם בעיני בחורי הישיבה, שהעדיפו את הדיון ההלכתי. הוא הראה את יופיין של אגדות אלה, תוך שהוא דולה אותן, מארגן אותן מחדש ומעמיד אותן באחדות בתוך ספר. כך העניק ביאליק לקורא העברי החדש אוצר אדיר שהיה לו בעברו ושכמעט הלך ונכחד" (תמליל הופעה של חיים באר בסרטון וידאו, במסגרת הערך "ביאליק" מאת מתיה קם וישראלה הלזנר, לקסיקון לתרבות ישראל / מט"ח).

ונסיים בדבריה של ד"ר צפי זבה-אלרן: "העדויות מוכיחות כי ספר האגדה הצליח אם-כן להוות חלופה לספרויות חז"ל, ולהגשים בכך את שאיפתה של כל אסופה, לייצג את שדה הספרות בו היא עוסקת בהתאם לעקרונותיה ולשמש על ידי כך כסוכנת ספרות במפגש דרכים תרבותי (...) היום, אף יותר מתמיד, תלוי הקורא החילוני בתיווכם של ביאליק ורבניצקי, שבעזרתו הפכה ספרות חז"ל האגדית לנגישה יותר, ולכן גורלו הצפוי של הספר כחלופה מרכזית של ספרות חז"ל הינו להמשיך ולתפוס מקום מרכזי על מדף ארון הספרים היהודי" (צפי זבה-אלרן, מ"ספר האגדה" אל "ארון הספרים היהודי" - האסופות האגדתיות ומקומן בעיצובה של היהדות בתרבות העברית, דוקטורט בהדרכת פרופ' עלי יסיף, אוניברסיטת תל-אביב, ינואר 2009, עמ' 377-378).

שמואל אבנרי

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ