"חיי צ'כוב: רומן ביוגרפי" מאת אירן נמירובסקי | לכתוב כמו לנשום

| ביוגרפיה | על אף שהיא מסתמכת על עובדות ומכתבים, נמירובסקי מתירה לעצמה את החירות שבתיאור ספרותי מסוגנן, המתכתב עם סגנונו של צ'כוב עצמו

מאשה צור גלוזמן
מאשה צור-גלוזמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאשה צור גלוזמן
מאשה צור-גלוזמן

חיי צ'כוב: רומן ביוגרפי

אירן נמירובסקי. תירגם מצרפתית: עמנואל פינטו. הוצאות כתר ורסלינג, 173 עמ', 89 שקלים

בפרק ה-14 של "חיי צ'כוב", הביוגרפיה שכתבה אירן נמירובסקי קצת לפני שנשלחה אל מותה באושוויץ ב-1942, היא שוטחת את מצבה החברתי של רוסיה במחצית השנייה של המאה ה-19 בניתוח פולח ומשכנע בן שלושה עמודים, שובה לב ושובר לב כאחת. היא מתארת את התקופה נגועת החוליים ומסכמת בכך ש"הרוע שלט בכיפה, אז כמו היום; הוא לא לבש כהיום ממדי אפוקליפסה, אבל האלימות, הפחדנות והשחיתות פשו בכל. בדיוק כמו היום התחלק העולם בין נוגשים חשוכים לקורבנות כנועים, אך הכל היה נגוע עד להחריד בקטנוניות, בצרות אופקים ובבינוניות. כולם חיכו לסופר שידבר על אותה בינוניות בלא כעס, בלא גועל, בנימת החמלה שהיתה ראויה לה. לספרות באותה תקופה היתה השפעה עצומה על רוחם של האנשים. הקהל רפה הידיים, המתורבת והעדין, לא ביקש לעצמו רק בידור מבריק או סיפוק אסתטי, אלא משנה סדורה". כך מכינה נמירובסקי את הבמה לעלייתו של "בחור צעיר וצנוע", אותה במה שבאותה תקופה זורחים בה כבר זמן מה אלים כבירים כמו דוסטוייבסקי, טולסטוי וטורגנייב.

מציאות צ'כובית היא ביטוי שמעלה על הדעת אחוזות מתפוררות, אלגנטיות שנס ליחה, געגועים חסרי מנוח והוויה אצילית, רוטטת בחן, על סף כליה. אבל אנטון פאבלוביץ' צ'כוב נולד וגדל רחוק מאוד מההוויה הזו, שהקנתה לו תהילת עולם בתארו אותה במחזותיו המפורסמים, לצד כשרונו העילאי בכתיבת סיפורים קצרים. הביוגרפיה שכתבה נמירובסקי, המסתמכת בעיקר על כתביו של צ'כוב והתכתבויותיו הענפות עם משפחתו וחלק מידידיו, אינה ביוגרפיה במובן הקלאסי, והיא אף מעוטרת בתת-הכותרת "רומן ביוגרפי". חלק בלתי מבוטל ממנה עוסק בסיפוריו ובמחזותיו של צ'כוב, בתמות שלהם וביחס שבין כתיבתו לבין נסיבות חייו. ניכר בנמירובסקי שהיא חשה אינטימיות עזה עם הסופר, שמת שנה לאחר שנולדה. על אף שהיא מסתמכת על עובדות ומכתבים, נמירובסקי מתירה לעצמה את החירות שבתיאור ספרותי מסוגנן, המתכתב עם סגנונו של צ'כוב עצמו.

הביוגרפיה מתחילה עם תנאי חייו העלובים של צ'כוב בילדותו: הצריף הקטן והנוטה על צדו של המשפחה מרובת הילדים בעיר הנמל הזנוחה טגנרוג, המוקפת מצד היבשה בערבה שוממה עד לאן שהעין משגת; העוני, הניוול והקרתנות ששררו בכל; האב - בנו של צמית שפדה את עצמו - שתלטן ואלים לפרקים, מכור לטקסי הכנסייה כפי שאחרים מכורים לטיפה המרה. אביו של צ'כוב מצטייר כדמות מעוררת רחמים, גיחוך ואימה כאחת, דמות של אדם הנוטה להתפרצויות כעס וולקניות ומחרידות, אך מלא "תשוקה מדהימה, שצבעה בצבעים עזים את כל קיומו" (זוהי התשוקה לחיי הכנסייה), אדם שאינו רע ביסודו אלא שהוא "אדיש לסבלותיהם של האחרים". אמו, אשה אוהבת אך טרודה וחלושה, היתה נוהגת לספר לילדיה בערבים על המסע המופרך והבלתי ייאמן שערכה בילדותה עם אמה ואחיותיה - למצוא את גופת אביה שמת בכולרה, אי שם במרחביה הבלתי נתפשים של רוסיה העצומה, כשאין בידן כל נקודות ציון. "חוסר התועלת של המסע הזה, כל המאמץ המיותר, הדהימו את הילדים ונגעו ללבם", כותבת נמירובסקי ובכך מתמצתת קו אופי ייחודי מאוד, הגם שלא בהכרח ניתן לניסוח, של הנפש הרוסית - נושא שתחזור אליו שוב ושוב במשך הביוגרפיה, כאדם הבוחן את בית ילדותו לאחר שנעדר ממנו זמן רב מאוד.

כך גם לגבי טגנרוג. נמירובסקי מפליאה להעביר את קרתנותה של העיר הקטנה, שבמאה ה-19 היתה עיר הנמל העיקרית של רוסיה ("רוסטוב על הדון ואודסה היו רק שניות לה"), ובשל סחף החול המצטבר ומסילת הרכבת החדשה מרוסטוב שעל הדון לוולדיקווקז "הפכה למיותרת". מושלגת בחורף, מרופשת בעונות המעבר, מאובקת בקיץ ודוממת כל השנה, טגנרוג מצטיירת כאב-טיפוס קלאסי של העיירה הנידחת הרוסית: "איש לא חשב לצבוע את ביתו, לתקן את הדלת או את הגג. הסתפקו במה שיש". ועם זאת, אנטון הילד מוצא יופי בספינות ובים, בערבה הפראית, ברגעי חסד של שעות דמדומים מלנכוליות. לאחר מכן נישאת נמירובסקי על פני התבגרותו של צ'כוב - אנטון כעלם יפה-תואר וסקרן, בעל חיבה למעשי משובה, שמקים עם חבריו לגימנסיה תיאטרון חובבים, כותב את עיתון המשפחה "המגמגם" וטיוטות ראשונות של טרגדיות וקומדיות.

לאחר סיום חוק לימודיו אנטון מצטרף למשפחתו שעברה למוסקווה, וממשיכה לנדוד באותה הוויה צוענית בין דירה עלובה אחת לאחרת. אחיו הבכורים המוכשרים והמבטיחים מתחילים להידרדר, וצ'כוב מתחיל בלימודי הרפואה. כהכנסה צדדית הוא כותב לעיתונים שונים, לעתים קרובות נאלץ לחזר אחר הפתחים כדי לדרוש את המעט שחייבים לו. "אנטושה צ'כונטה" היה הפסוודונים שבו חתם על רשימותיו ההיתוליות, רשימות שכתב "באופן חצי-אוטומטי", בלי שום יומרות, רק כדי להרוויח כמה פרוטות כדי לתמוך במשפחתו הנזקקת תמידית - "לכתוב היה קל כמו לדבר, כמו לנשום". כשהוא נשכר על ידי ניקולאי לייקין, עורכו של העיתון הפטרבורגי והפופולרי "אוסקולקי" ("רסיסים"), הוא גם מתחיל לשמש ככתב. צ'כוב שבה את קוראיו ברשימותיו ההומוריסטיות ומלאות הסקרנות - הכל נראה לו מעניין.

לאחר סקירה של המצב החברתי ברוסיה בסוף המאה ה-19, יש סדרת צילומים של צ'כוב ומשפחתו, והפרק הבא נפתח במכתב התפעלות לצ'כוב מ-1886 מאת דמיטרי גריגורייביץ', אבי ה"נארודניקיות" בספרות הרוסית. ההצלחה שצ'כוב זכה לה, בקצב שבו נמירובסקי מתארת אותה בשלב זה, מכה כמעט כרעם ביום בהיר, וצ'כוב כבר נחשב לאחד המבריקים והמבטיחים שבסופרי רוסיה.

מצבו הכלכלי משתפר, הוא עורך מסע לסחלין ומתחיל לכתוב גם מחזות. כשעולה מחזהו "איוואנוב", שגיבורו הוא "גבר חלש ונשמה בינונית", הקהל והביקורת דורסים אותו: "בולמוס המוסריות והדידקטיות ברוסיה לא פסח על התיאטרון", כתבה נמירובסקי. "גם בו ביקשו להריע לדמויות טובות, מוסריות, אנרגטיות, ישרות. מעמד הבורגנים הרוסי מצא סיפוק רב כשהקשיב לנאומים אציליים על חירות, כבוד אנושי, אושרו של העם. מצפונו נותר נקי והוא יכול היה להמשיך לחיות כפי שרצה, שרוי בעצלנותו, באדישות אנוכית ורווחים קטנוניים. הוא חשב שכך הוא מקנטר את השלטונות ומעליב את הממשלה, ושאב מכך תענוג נאיבי רב. קהל הצופים בתיאטרון מעולם לא אהב את האמת, ודווקא אותה החליט צ'כוב הצעיר להראות לו". שנה לאחר מכן, מועלה המחזה בפטרבורג וזוכה להצלחה אדירה.

נמירובסקי מתארת את הבתים שהתגורר בהם כשרווח לו מעט, את הקצב הרצחני שבו המשיך לעבוד, את מחלת השחפת (שהיא מתייחסת אליה כמעט כמו צ'כוב עצמו, רק בציון התקפי השיעול וכמעט ללא כל התייחסות נרחבת יותר), ולקראת הסוף, את מערכת היחסים שלו עם מי שנהפכה לבסוף לאשתו - שחקנית "התיאטרון האמנותי", אולגה קניפר.

פרקי הילדות וההתבגרות בביוגרפיה הם המקיפים והמפורטים ביותר - עד מחציתו של הספר נדמה כי נפשה של נמירובסקי מקננת על כתפו של צ'כוב, מגיבה בשמו לכל התרשמות ותחושה, מתארת את פרטי היומיום ואת המטענים שעיצבו את מבנהו הנפשי וראיית עולמו. אך ככל שמתקדמת נמירובסקי בכרונולוגיה, כן הזמן עף מהר יותר, התפתחות המאורעות כללית יותר והציטוטים הישירים ממכתביו של צ'כוב ומכותביו תכופים יותר. נדמה כי במחציתו השנייה של הספר נמירובסקי כתבה בתחושה שחרב תלויה מעל צווארה - לולא היו ידועות נסיבות החיפזון שבו כתבה (בזמן שהסתתרה מאימת הנאצים בכפר קטן בחבל בורגונדי), היה אפשר להאשים אותה בחוסר איזון בין חלקו הראשון, המפורט והמעמיק של הספר, וחלקו השני, הלאקוני לפרקים, שמשאיר תחושה של חוסר סיפוק עמום בנוגע לשנותיו האחרונות של צ'כוב.

ויחד עם זאת, "חיי צ'כוב" הוא ספר שמרחיב את הדעת, עדין ומדויק, מפוכח וסובלני מאוד, בדיוק כפי שנראה כי אנטון פאבלוביץ' צ'כוב אכן היה. אירן נמירובסקי צדקה כשנחפזה - לולא היתה נחפזת לא היה הספר מגיע אל סופו. חוסר האיזון שבו אינו גורע מהיותו ספר שמפעים את הלב ובה בעת צובט אותו בעוצמה - כמו כל הדברים הטובים באמת; אם כבר, הוא מוסיף לו עוד יריעה, יריעה נסתרת וטראגית, השזורה בעצם מעשה כתיבתו.

La Vie de Tchekhov \ Irene Nemirovsky

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ