להיאחז בכיסא

סוכן סי-איי-אי הביא ללשכתו של המלך חוסיין, באופן קבוע, מזוודה מלאה מזומנים. איך אפשר לתאר "גדולה" במקביל לטקס קבוע כזה?

יצחק לאור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יצחק לאור

המלך חוסיין, ביוגרפיה פוליטית, מאת אבי שליים, תירגמה מאנגלית דפנה ברעם, הוצאת דביר, 2009, 623 עמודים

האימפריה הבריטית הטילה שתי ביצים קטנות בקן המרחב הזה: הצהרת בלפור וההבטחה הסותרת, בחלקה, להמליך את שושלת ההאשמים על כל העולם הערבי אחרי מלחמת העולם הראשונה. באותה עת ירשה בריטניה את האימפריה העותמאנית במרחב העשיר מאוד בנפט, שנהפך מאז ובמקביל לעליית חשיבותו של הנפט לכלכלת המערב, לאזור של סכסוכי דמים. שיאה בלי ספק בכיבוש של עיראק במרחץ דמים מתמשך. הצהרת בלפור הצליחה מעל ומעבר למשוער. כלומר "הבית הלאומי", שהובטח לווייצמן כלנציג מעט היהודים שישבו בפלשתינה, היה לענק צבאי אזורי. הדבר המוזר ביותר, בדרך כלל, בקריאת הבנתם של הישראלים את ההיסטוריה שלהם, ניכרת בחשיבות שמקבלת ההצהרה הזאת במערכת החינוך, למשל.

שליים סבור כי הצהרת בלפור היתה הטעות הגדולה ביותר של בריטניה. הוא סותם ואינו מפרש: האם המפעל הציוני יכול היה להתגשם בלא ההצהרה ומה שנבע ממנה, או שמא יכול היה להתקיים מפעל ציוני אחר? כיוון ששליים אינו כותב בספר הזה את ההיסטוריה של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, הוא משוחרר כמובן מהצורך לפתח את העניין. לכתיבת ההיסטוריה ההאשמית הגיע שליים בעצם מספרו המפורסם "מזימה על הירדן", שבה פיתח את הקשרים החשאיים בין ההנהגה הציונית ערב המלחמה ב-1948 ובין עבדאללה, סבו של חוסיין. כידוע, שיתוף הפעולה הזה הסתיים, בעצם, רק ביוני 1967, כאשר פירות הקשר ההוא (חלוקת הארץ בין ישראל לירדן על חשבון הפלסטינים) נקטפו בידי ישראל.

מכל מקום, בספר הזה מגלה שליים את מפח הנפש שלו מהמדיניות הבריטית באזור, וזה מקבל ממד מעניין בתיאור של גורל השושלת ההאשמית. ההבטחה האימפריאלית לא ממש קוימה, או מוטב, ההבטחה נראית כמו המרת לאס וגאס, שסבא הבטיח, בקזינו בבת ים שהנכד ירש. קודם גורשו ההאשמים מחצי האי ערב, שהובטח להם, משום שסייעו לסלק ממנו את העותמאנים ולהביא לשם את הבריטים, וחצי האי ההוא נקרא על שם סעוד, ראש השבט היריב. אחר כך הבינו ההאשמים מהבריטים שסוריה תהיה שלהם, בקצה האחר של העולם הערבי, אבל הבריטים - כמו בעניין פלסטין - עשו עוד עיסקה סותרת, עם הצרפתים, והמלך ההאשמי שיובא מדמשק פשוט גורש משם.

אחר כך, ב-1958, הודחו ההאשמים מהשלטון בעיראק העשירה, בהפיכה אכזרית, ומה שנשאר בידיהם היתה מלוכה קטנה, יחסית. ושוב, ב-1967, צומצמה הממלכה ההאשמית היחידה, השארית מכל ההבטחה האימפריאלית, בלי הגדה המערבית שלה, בלי ירושלים, ובמרכזם המסגדים הקדושים לאסלאם. בשביל משפחה המתייחסת לנביא מוחמד, ושליים משוכנע שהייחוס הזה ממשי, התבוסה הזאת אמורה היתה להיות הקש האחרון. למרות זאת, בלי לקבל אפילו דגל על המסגדים, כרת בסופו של דבר חוסיין, המלך ההאשמי הוותיק ביותר עד היום, הסכם שלום עם מדינת ישראל. שליים מרבה לתת לו ציונים לשבח על השלום הזה.

הפופולריות של חוסיין בארץ, עוד לפני שכרת הסכם שלום עם ישראל, היתה תמיד מרשימה. שליים סבור כי מדינת ישראל גמלה לחוסיין תמיד רעה תחת טובה, ועל שיתוף הפעולה הסודי אתה, כולל הרבה מאוד פגישות עם מנהיגים ופקידים בכירים, זכה חוסיין ליחס ציני, כאילו יחסים בין מדינות - עולה מהחיבור של שליים - אינם יחסי כוח פשוטים: מה יש לך להציע ומה ניתן לך בתמורה. ישראל אף פעם לא התייחסה בכבוד של ממש למלך האשמי. שיאה של השחצנות היה בניסיון ההתנקשות הכושל בחאלד משעל בעמאן, בירת ירדן. את ההוראה להפר את הריבונות הירדנית בצורה גסה כל כך הוציא ראש המוסד אז, דני יתום, ממש אחרי שבילה עם משפחת המלך בארמונו בעקבה. שליים מטיל את האחריות לדחיפת חוסיין לברית עם הרדיקלים בעולם הערבי על ישראל, בעיקר ערב המלחמה ב-1967.

בית המלוכה פתח לפני שליים את המסמכים, והאמת היא שקלונה של ישראל נחשף לא פעם ולא פעמיים. צריך להדגיש כאן: בניגוד לבני מוריס, שאינו קורא מלה אחת בערבית, ומצויד בהרבה בוז לערבים (גם בספרים שהביאו לו תהילה בשמאל), כמי שאינם ראויים להתייחסות, שליים, כמו אילן פפה, שוחים היטב בחומרים בשפה הערבית. אבל בניגוד לאילן פפה, שחייו באוניברסיטה של חיפה הפכו בלתי נסבלים, שליים זוכה להרבה כבוד בארץ. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין את זה: כל מי שביקר באוקספורד, יודע את מעמדו של שליים באוניברסיטה ובמחלקה היוקרתית ללימודי המזרח התיכון שם, וכל מי שמכיר את הצורך הישראלי לעלות לרגל למלומדים בעלי קשרים באוניברסיטה ובהוצאות הספרים, יכול להבחין עד מהרה במה שאילן פפה עבר עד שעזב. משליים אין הם מעזים להתעלם.

שליים אוהב את הז'אנר הכל כך אנגלי של הביוגרפיה הפוליטית. הוא גם אוהב את גיבור הביוגרפיה שלו. כאשר הוא מספר על שנות לימודיו של הנער חוסיין בפנימייה היוקרתית הבריטית, כמעט אפשר לקרוא אצלו הזדהות רגשית של הנער העיראקי מרמת גן שנסע ללמוד בבריטניה. אבל כבר בתיאוריו של הנער חוסיין בבריטניה ניכרים מאמציו של שליים להצניע נקודות סימפטומטיות במידה מסוימת. למשל: כשנזכרות מסיבות שבהן בילה חוסיין הנער בלונדון, אין מלה אחת על אלכוהול. אלמלא היתה זו נקודה רגישה אצל צאצא ישיר של מוחמד, נינו של השריף ממכה, ואלמלא היתה זו נקודה רגישה ביחסים של הערבים אל המלך, היתה התעלמות קטנטנה כזאת זניחה, אבל לפעמים היא מעלה שאלות גדולות יותר.

שוב ושוב מתאר שליים את חוסיין כאדם גדול. מצד שני הוא מתאר את האופן שבו קיבל שוחד קבוע מהסי-איי-אי במשך כמעט שלושה עשורים (רק בתקופת הנשיא קרטר הופסק הנוהג הזה). זה לא עניין של מה בכך. לא מדובר בתשלומים שנכנסו לאוצר בית המלוכה מתקציב הסיוע של האמריקאים. מדובר בסוכן שהביא ללשכתו של המלך, באופן קבוע, מזוודה מלאה מזומנים, דולרים, הרבה מיליוני דולרים. איך אפשר לתאר "גדולה" במקביל לטקס קבוע כזה?

אחרי שפרשה זו נסקרת בכנות, אבל בקצרה, נזכרים מדי פעם בפעם חטאיו של המלך: למשל עצימת עין למראה שחיתותם של אנשי ממשלו. לפעמים מינה אנשים לא מושחתים ואז שליים מתרגש מאוד מהניסיון הכן של המלך להיפטר מהשחיתות, אבל משך כל השנים הללו קיבל המלך תשלומים ליד. דומה כי ההתלהבות של שליים נובעת מעצם העובדה שבשלב כלשהו הוא התוודע למלך, ראיין אותו, שמע ממנו בכנות על כל מה שעבר בתוך המזרח התיכון, בין ישראל והלאומיות הערבית. היו שנים שההאשמים לא נתפשו כחלק מהלאומיות הערבית. שליים סבור כי ההאשמים מגלמים את עליית הלאומיות הערבית, והוא מיטיב לתאר את ההתעקשות של המלך להיאחז בכסאו. דומה כי זו כותרת המשנה של הביוגרפיה המרתקת הזאת: להישאר על הכיסא.