משורר בשטח | מחוץ לבימה, מתחת לשולחנות ובין השירים

אילן ברקוביץ'
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילן ברקוביץ'

פסטיבל "שער" התשיעי של "הליקון", על קו העימות, 29-31 באוקטובר 2009, בתל-אביב

איך יכול משורר להיות אותנטי כשהוא מופיע בפסטיבל לשירה? והרי הפסטיבל לוקח ממנו את כל הרוח החופשית של משורריותו ותוחם אותה בזמן ובכמות: ארבע דקות ושלושה-ארבעה שירים לכל משורר. הפסטיבל מגדר את שירתו למושבים ספרותיים על פי נושאים. הפסטיבל גם פוקד עליו להצטלם בחגיגיות ומפרט את הישגיו כאילו היה ספורטאי. כך, מבלי משים, נהפך לו המשורר סעור-הדעת והנפש למין ברייה משונה, תרבותית-מעונבת שכזאת, שברגע אחד היא קוראת שירים נסערים וברגע הבא היא סועדת את לבה בחברת משוררים אחרים, ומאבדת את כל רוחה המשוררית בין עלי החסה לבין כוסות המשקה והסיגריות.

בפסטיבל השירה הבינלאומי התשיעי של עמותת "הליקון" ראיתי את זה קורה אצל משוררים רבים, ששוררו וקראו כמצופה מהם. הגילויים האותנטיים של הפסטיבל התרחשו בכל המקומות שבהם הפסטיבל עצמו לא התרחש: מחוץ לבימה, מתחת לשולחנות ובין השירים.

כך למשל, כאשר שתי משוררות צעירות בכתיבתן כמו ננו שבתאי ורחל פרץ קראו משיריהן הבוטים במקצת, "אוי" ו"צא, צא, צא" בהתאמה, ניגשה אלי המשוררת הוותיקה סבינה מסג ואמרה לי שהיה לה קשה לשומעם (בשירים שולבו מלים כמו "שפיך", "זין" ו"תחת"). היא שאלה לדעתי על עצם שילובן של מלים גסות בשירה וזו היתה דוגמה חיה להתגלות פער הדורות השירי כשהוא במערומיו.

מקרה מעניין אחר אירע כאשר המשוררת ענת לוין ביקשה מאחת היח"צניות של הליקון להעביר לידיה בקבוק של ערק כדי שבעלה, המשורר עדי עסיס, ינחה בעזרתו את הייד-פארק המשוררים, שהתקיים ברחבת הכניסה של התיאטרון הערבי-עברי ביפו. הבקבוק, שהוסתר מתחת לשולחן ונעטף בשקית לבנה, נמסר אל המנחה בהיחבא ורק אז הוא יכול היה להשתחרר מאימת הפסטיבל החונט. ואמנם הנחייתו היתה פשוטה ונטולת מניירות, וכל כולה אהבה אמיתית לשירה.

גם הכלת זקני השבט, חיים גורי, שולמית אלוני ואחרים, כדוברים המרכזיים של הפסטיבל (בערב הראשון, שחל ביום השנה להירצחו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין) או תרגום דעותיהם של המשוררים החוץ-לארציים על השירה בחוברת הפסטיבל, רחוקה מלהיות אותנטית. זו שמרנות לשמה שהגיע הזמן כבר להתנער ממנה ב"הליקון". עם כל הכבוד לחתן פרס ישראל לשירה, המשורר חיים גורי, ולמשוררים האורחים, האם לא יכול להיות מעניין לשמוע לשם שינוי גם מה חושבים משוררים ומשוררות צעירים משלנו על השירה או על האלימות בחברה הישראלית העכשווית, שאותה הם מתארים לעתים קרובות בשיריהם?

בתום אירוע אחר הקשור לפסטיבל, שהתקיים במרכז הגאווה בגן מאיר, שוחחתי ממושכות עם המשוררים שלומי חסקי (יליד 1965) ואופיר נוריאל (יליד 1979) על שירתם וחייהם. שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה. הם היו חפים לחלוטין מכל פוזה. כשחסקי קרא שיר על השכול במשפחתו מעל הבימה ("אחד במאי") הוא התרגש וגימגם אבל המלים עברו וחדרו ונותרו בחיים. אחר כך הוא שיבח באוזני את חברו, נוריאל, בעת שהלה התרחק מעט מאתנו. הוא הפנה אותי לשיריו של נוריאל בגיליון החדש של כתב העת "שבו" ושם אמנם מצאתי שירים מצוינים מפרי עטו. לשונם הפרוזאיזמית שומרת על טריותם התמידית, כמו למשל בשיר הבא, החותך ממש בבשר החי:

הדבר היחיד שגורם לי להרגיש שאני ראוי לתואר אדם הן מלים / שאני קורא או מוחק. זאת הסיבה שאצלי בתיק תמיד יש ספרי / שירה שבלעדיהם אסור לי לצאת מהבית. הם עוזרים לי לא / לטעות או ללכת לאיבוד באמצע היום או הרחוב. / אבל עכשיו שום משפט מספר אהוב לא מצליח לחלץ אותי / מתוגת הבשר. וכל כולי עמוק בצער שנקרא אני. אז אני מוציא / אותי קצת לרחוב, למוות, ודופק בעצמי מנה שווארמה בלאפה / במקום כדור בראש (עמ' 110).

ב"כותל השירים", מעין מיצג שהופיע על קיר קטן בכניסה לתיאטרון ושבו התבקשו המשוררים לכתוב את שיריהם בכתב יד, מצאתי את שירו המחוספס של שלומי חסקי, "קרבי", שבו הדובר הופך את זהותו ומעצים בכך את מובנו הארוטי. חסקי, שעבר באחרונה להתגורר עם משפחתו בקיבוץ איילת השחר, סיפר לי שלדעתו סצינת השירה בצפון הארץ מתה. שירתו שלו, מכל מקום, חיה ביותר:

אני צריכה אותך, בשר טרי, מגולח, קצוץ שיער, / לא מוגבל בכושר קרבי, צרוד, צייתן עד גבול הפחד. / ליד גדר המחנה, כשהגשם יורד בחבטות של כלב בקורבנו, / אצליף בך את הפקודה שאף רס"ר עוד לא אמר לך ("האקדמיה ללשון מגומגמת", הוצאת כרמל, 2009, עמ' 11).

בהייד-פארק השירי של הפסטיבל פגשתי את יונתן ברג, כותב שירים צעיר, שלאחרונה התוודעתי לכמה משיריו, הייחודיים במרחבי הנוף והתודעה שלהם. בסוף האירוע שנקרא "מנות קרב", הוא אמר לי בביקורתיות כי רוב השירים ששמע עוסקים באני האישי ובזוגיות וכי הוא מחפש גם מישהו שידבר בשיריו על הכלל, על בעיות בחברה. בשירו, "רעות", הרחוק שנות דור משיר הרעות המפורסם של חיים גורי, הוא מדבר בדיוק על המקום הזה. ברג מתוודה בו על חרדת השכחה של לוחמים הממשיכים לחיות לאחר שחבריהם נפלו בשדה הקרב, ועושה זאת ביכולת שירית מבטיחה.

הנה קטע מהשיר:

כמו מסע שאינו תם, אנו מוסיפים / לצעוד בעייפות, בצער הקת הקרה. / ולמרות שצלחנו יבשות, פידרנו / פנינו בנשים זרות, / התבוללנו בשפות אהבה, / הופחת לנו משקל הזיכרון. // לילות שאנחנו אורבים לצל גוף / דוד, איגור, אביעד / וצליל שמותם כמו ניסוי צופרים / בטרם מתקפת חורף.

כשגמר לקרוא, הוא נשק לחברתו על שפתיה והתיישב מכונס בתוך עצמו, בצד. לדעתי, הוא לא חשב אז על הפסטיבל הבא שבו יופיע אלא פשוט על תוכנו העצוב של השיר שקרא.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ