בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משורר בשטח | קבוצת המגאפון הלבן

תגובות

הפגנה של "גרילה תרבות", 8.11.2009, ברחבה מול משרדי הממשלה בצומת עזריאלי בתל-אביב

בבוקר ההפגנה השביעית של תנועת המשוררים החדשה "גרילה תרבות", שיוחדה הפעם נגד חוק המאגר הביומטרי, נקלעתי בטעות להפגנת נכי צה"ל שמחו על קיצוץ זכויותיהם בידי משרד הביטחון. שם ההפגנה הוטבע על חולצותיהם הירוקות של המפגינים: "סליחה שנפצענו". בעקבות הפגנת הנכים למדתי הרבה דווקא על תנועת "גרילה תרבות": על מה שיש בה; על מה שאין בה ובעיקר על מה שלדעתי צריך יהיה להיות בה בעתיד.

להפגנת נכי צה"ל הגיעו מאות מפגינים מכל רחבי הארץ. היו בהם קטועי גפיים, שרופי פנים, נכים על כיסאות גלגלים או על קביים, עיוורים שהובלו באמצעות כלבי נחייה ועוד. צעדתי יחד עמם בקטע הכביש שנסגר לתנועה בידי המשטרה. למרות הזעם הרב שהביעו המפגינים, אחד מהם צעק פתאום: "אנחנו תרבותיים מדי". כאשר הגיעו לפתח בסיס צה"ל שבקריה, התעלף אחד המפגינים. מפגינה אחרת שאלה: "מה עם התקשורת? למה לא הזמינו עיתונאים וטלוויזיה?" אחר כך נעמדו המפגינים מתחת לגשר המחבר בין קניון עזריאלי לבין הבסיס הצבאי ופצחו בשירה אדירה של "כל העולם כולו גשר צר מאוד".

מאוחר יותר, בערב, כשבאתי להפגנה של משוררי "גרילה תרבות", אמר לי ע' מרמת גן, שהגדיר את עצמו כ"שומע חופשי", שהוא עדיין תוהה על כנות הכוונות של חברי הגרילה. ועוד אמר כי בדרך כלל בהפגנותיהם יש כשלושים משוררים ועוד שניים-שלושה שומעים חופשיים. דבריו וזיכרון הפגנת נכי צה"ל מהבוקר גרמו לי להבין משהו מהותי בקשר לתנועת המשוררים החשובה הזאת.

כדי להעמיק את מחשבותי פניתי בשאלות למייסדי התנועה ומנהיגיה, המשוררים מתי שמואלוף ורועי צ'יקי ארד, וכן לפעילים מרכזיים בה כמו המשוררים ערן הדס (שניהל וערך את האירוע שלפנינו) והמשוררת יודית שחר (שערכה את אירוע הגרילה השישי, "שירת הפליטות", שנערך מול מתקני הכליאה של העובדים הזרים בחולון).

תנועת "גרילה תרבות" היא אחד הסמלים המרכזיים למהפכנות השירית של דור המשוררים החדש בשירה העברית. לצורך העניין, אני מבקש לדמות את "גרילה תרבות" לכתב עת לשירה ואת כל הפגנותיה לשיר אחד ארוך, מעין פואמה הנכתבת ומתפרסמת במסגרתו. ברור לחלוטין שלא היה כדבר הזה בכל הדורות הקודמים של שירתנו. מעולם עד כה לא קמה תנועת משוררים שפרצה את גבולות המרחב הספרותי של השירה היישר אל המרחב הציבורי של החיים. זו חדשנותה של הגרילה, והיא מבטאת חזון דורי הקורא לשינוי פני החברה בישראל והשבת הסולידריות החברתית לקנה הנשימה שלה. אך זו גם חדשנות שנושאת בחובה מחויבות גדולה לכנות אמנותית ומוסרית.

בימים אלה ניצבת התנועה בצומת דרכים חשוב. היא עמלה כעת על עריכת מבחר משירי ההפגנות וכן על הוצאתו לאור של כתב עת אינטרנטי שיתאר את פעילותה. בדיוק בנקודה הזאת כדאי לחזור לרגע אל זירת ההפגנות של נכי צה"ל ומשוררי "גרילה תרבות" במרכז תל-אביב ולפנות בשאלה לכל אותם משוררים המצקצקים בלשונם נגד כנות הכוונות של משוררי הגרילה, ביניהם לעתים גם אני: מה רצוננו, שהמשוררים המפגינים יגדעו מעצמם מטאפורות? שנמצא דימויים שותתי דם משיריהם במקומות ההפגנה? שמשוררים מפגינים יתאבדו לנגד עינינו לאות מחאה? איננו רשאים חלילה לדרוש זאת מהם אך אנו כן רשאים לדרוש מהם מחויבות מוסרית ופואטית לנושאים שכנגדם הם מוחים ושעליהם הם משוררים.

האם כל קוראי השירה בהפגנות של "גרילה תרבות" הם משוררים? בפירוש לא. רבים מהם הם פעילים חברתיים או חברים לדרך, שהטקסטים שלהם אינם שיריים בעליל אלא פלקטיים וחלולים ומורגש כי נכתבו בחיפזון ובלא כל בקרה ספרותית. מתי שמואלוף סבור שיש בזה מחן הנעורים, ויודית שחר לעומתו רואה בכך בעייתיות מסוימת. אני חושב שהצדק עמה ומבקש להסביר. מנהיגי "גרילה תרבות" רואים למשל במגאפון הלבן שבו מוקראים השירים בהפגנות, את סמלם המרכזי. אבל סמלם האמיתי הוא שירתם. ככל שזו תהיה טובה יותר, גם במחיר של צמצום מספר השירים שיוקראו בכל אירוע, כך להפגנות תהיה משמעות תרבותית רבה יותר.

מצד אחר, מנהיגי התנועה טורחים כל העת לתאר את פעילותם במונחים של ניצחון והצלחה על פי יכולתם לשנות את הנושא שכנגדו מחו: פיטורי עובדים, ניצול מועסקים, חוקים דרקוניים מצד הממשלה, יחס מפלה לפליטים וכו'. מנגד, הפגנה שלא הביאה לכל שינוי נתפשת ככישלון. גם זו טעות, שנובעת מנאיביות מבורכת אך גם מיצר התפארות לא מבוטל. למעשה, חברי "גרילה תרבות" כבר ניצחו. הם ניצחו מעצם הקמת התנועה. הם ניצחו בכך שהחדירו את שירתם החברתית למרחב הציבורי שאולי כבר שכח מקיומה, ולמוספי הספרות ומדורי הכלכלה. עכשיו עליהם להחליט מה הם עושים עם הניצחון הזה ולפעול כדי שעוד משוררים יצטרפו אליהם. עכשיו עליהם לעבות את השורות, להעמיק את האמירה ולהצניע לכת.

כל אחד ממשוררי הגרילה שענו על שאלותי השתמש בדימוי מעניין משלו כדי לתאר את פעילותה של "גרילה תרבות". מתי שמואלוף תיאר אותה כדבורה העוקצת, רוקדת כציפור ומכה כפומה; רועי צ'יקי ארד הביע את חששו מכך שהיא תהפוך לסוג של צבא סדיר מדי. ערן הדס חשב שההפגנה נגד חוק המאגר הביומטרי חוללה אפקט פרפר, ולעומתו יודית שחר דימתה את השפעת תנועת הגרילה לרפרוף של כנפי יתוש על גבי טנק פלדה שועט. תפישתו של שמואלוף צריכה להיות תמיד המטרה העליונה של הגרילה, שמחויבת להפתיע ממסדים נינוחים מדי ולמחות נגד עוולות חברתיות המתרחשות בעידודם. אני מצדי שוקל להצטרף אל חברי הקבוצה בהפגנות הבאות וקורא מכאן למשוררים נוספים לעשות זאת. יש לי אפילו רעיון לנושא ההפגנה הבא.



מתי שמואלוף (משמאל) ויהושע סימון בהפגנת "גרילה תרבות". כבר ניצחו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו