אורן קקון
אורן קקון

ספר חנוך לוין הצעיר, מטעם 19, כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית, גיליון מיוחד במלאות עשור למותו של חנוך לוין. עורך יצחק לאור, ספטמבר 2009, 191 עמודים

"הטענה כי המוות במלחמה הוא דבר נורא אינה מוליכה בהכרח למסקנה שיש להרפות מן הנשק. אפשר ואפשר לחייב את כורח המלחמה ובעת ובעונה אחת לצעוק שהדבר נורא. חנוך לוין אינו מבקש להוסיף לך, לא פציפיזם ולא היפוכו. אין הוא מבקש להוסיף לך דבר אלא לבטא את הדבר הנורא ולא עוד", דברים אלה כתב חנוך לוין בעצמו תחת השם "דני שחף" בתגובה לקטילה עיתונאית מאת אליעזר שמעוני על "את ואני והמלחמה הבאה" שפורסמה באוגוסט 1968 ב"קול העם" ("מטעם" 19 עמ' 80). שמעוני הוא ללא ספק אדם בלי מידה מספקת, שלא לדבר על רצויה, של היכולת לקלוט תיאטרון, כפי שמראה לוין במכתב הלעגני. הוא גם בוודאי חושף, בתגובתו למחזה הזה, בידיעתו או שלא בידיעתו, את התווים האופייניים לפני השמאל בארץ, תווים שעוררו את לעגו של חנוך לוין הצעיר.

אבל הדבר המעניין בתגובה של לוין הוא עמדתו המרוחקת, המתנשאת, הצינית, המובעת בעיקר בשורה "לחייב את כורח המלחמה ובעת ובעונה אחת לצעוק שהדבר נורא". עמדה כזאת יכול להביע רק תייר מתלוצץ שתוקף דרכונו פג. כמובן, הלעג הזה הוא בראש ובראשונה לעג עצמי, כלומר יש בו ממידת הרצינות. זו היא, מכל מקום, עמדתו הפרדוקסלית של השמאל הנבוב עד היום, לחייב את הלחימה ולהסתייג מזוועותיה, להפציץ אזרחים ולומר "הו, כמה נורא".

שאלת הפוליטיות של חנוך לוין מעניינת לא רק בהקשר של מחזותיו אלא בהקשר הרחב יותר, של הספרות העברית בכלל, אשר מלחמות ישראל הן לה נקודות ציון עיקריות. כמו ליתר הכותבים באותה תקופה נקרתה גם ללוין הצעיר, המלא בלהט, השאפתן, שנהפך כבר "לשמועה מהדהדת" אחרי פרסומים אחדים בלבד, הזדמנות פז בדמות מלחמת ששת הימים יחד עם האפשרות "לצעוק שהדבר נורא" (ההתעסקות בנודים וקקה ופיפי ותחת כמו גם יריקה בפרצוף אימהות שכולות, יש בה לחדד את הנוראות הזאת ולהפוך אותה לדוקרת יותר, מכאיבה, מעציבה, ולא להפך). יותר מכך, ההיסטוריה חיבבה את לוין מעל ומעבר למשוער והעניקה לו שתי מלחמות רצופות, וכל שהיה עליו לעשות, כפי שאמר סופר צרפתי אחד ידוע על ידידו הפילוסוף והמחזאי, הוא "להציב את כורסתו בכיוונה של ההיסטוריה".

משיתוף הפעולה הפורה הזה, מכל מקום, בין לוין האמביציוזי לבין ההיסטוריה גדושת המאורעות, נולדו שלושת מחזותיו הראשונים והפוליטיים מאוד: "את ואני והמלחמה הבאה" "קטשופ" ו"מלכת אמבטיה". במלחמות קוצרים תהילה, לא כך בימי כיבוש. ההתעסקות בדיכוי היומיומי קשה, מייגעת, סיזיפית ובעיקר אזוטרית. חנוך לוין לא נתן מקום משמעותי ביצירותיו לכיבוש, לאזוטריות, ובעצם פסק אחרי "מלכת אמבטיה" לעסוק בעניין הפוליטי באופן ישיר והתמסר כל כולו לתיאטרון הרפרטוארי, להוציא מקרה אחד, קברט סאטירי נוסף ולא חריף במיוחד שלו אשר הועלה בשנות השמונים, "הפטריוט".

הוויכוח על הפוליטיות של יצירת חנוך לוין כמכלול נותר לא פתור. אני נוטה להסכים עם עמדתו של יצחק לאור בגיליון הזה, שלוין הוא אכן מחזאי פוליטי, עמדה הפוכה מהמסקנה שגזר לאור בעבודת הדוקטורט שכתב עליו לפני עשר שנים. חנוך לוין, מכל מקום, הוא יוצר פוליטי מפני שבכל מחזותיו מובעת התנגדות חריפה, בנשק התיאטרוני האדיר שלו, לפולחנים הישראליים המתקיימים סביב השואה, הציונות, הצבריות ובעיקר סביב הגבריות הישראלית - גלגלי השיניים והדלק המפעילים את מכונת הכיבוש.

פוליטי או לא, מה שבאמת פורץ החוצה בגיליון הזה של "מטעם" זו התשוקה של העורך לכתוב ביוגרפיה על חנוך לוין. הוא צמא לכל פרט ביוגרפי על חנוך לוין, אבל אינו מעוניין "לפתור את חידת חנוך לוין" דרך הפרטים המצטברים. הוא את לוין כבר פתר, וכל כוונתו היא רק לשרטט דיוקן של גאון.

בגיליון הזה, שמופיעים טקסטים מעולים של חנוך לוין אשר רובם המכריע אינו מוכר, אבד או נשכח כבר, משלב לאור בין ניתוח הטקסטים לקטעי שיחות עם לוין וידיעות פנימיות שיש לו עליו. שכן מה שלא נמצא בתעודותיו של המחזאי נמצא בחברות שהיתה ביניהם. לאור כותב: "לא מצאנו דרך לעקוב אחרי הפרטים החשובים בלי להיסחף אחר אגדה מסוג ?תמיד ידענו שהוא גאון'. לכן, במקום הביוגרפיה המתוכננת, בחרנו לעקוב אחרי תחילתם של חיי היצירה שלו" (שם עמ' 8).

אלא שב"תחילתם של חיי היצירה שלו" נסחף לאור אחר אגדת חנוך לוין. הוא כמו אומר לנו: יש יוצר אחד ענק, "הסופר הכי גדול שקם לכם" ("הנה אדם", עמ' 81), ואני הולך לטפל בו ולהציגו לקורא העברי. אלא שלמתים אפשר לעולל הכל, ומי שעושה זאת הכי טוב, הם בדרך כלל האנשים הקרובים אליהם ביותר. לאור מסיים את מונולוג הפתיחה בהבטחה: "עוד אשב לכתוב את הביוגרפיה שלו" (מטעם 19, עמ' 9).

בעיני, שאלה ביוגרפית מעניינת בנוגע לחנוך לוין היא היחס שלו לקהלו ואיזה מין קהל הוא זה, ולא כמה גאון היה, או אם היה הטוב שביוצרים.

לוין חייב היה להתנגד לקהל שלו, לבוז לו, להכות בו, משום שאחרת היה עסוק בריצויו. והרי זה מה שעושה הספרות בארץ, מרצה את קהלה. היתה זו הבחירה הראשונה שעשה כמחזאי והקהל הנבחר מעולם לא השתנה, כלומר היה זה אותו קהל תל-אביבי שבע ומשועמם, המצביע למפלגת שמאל פעם בארבע שנים ומבקר בערבים בתיאטרון. לוין היה זקוק למיינסטרים הזה בשביל להעלות את מחזותיו, ועלבון אינו צורב אם אין הנעלב ער לו. הקהל במחזותיו ישב וצחק כשהבדיחה הגדולה היתה הוא עצמו, ואנשים לא תמיד הבינו אבל צחקו ולבסוף גם הבינו, ונהנו מכך רק מסיבה אחת, משום שידעו שלוין אינו שונה מהם, גם הוא וגם הם באו לכאן "לצעוק שהדבר נורא".

אבל גם לוין צריך היה לרצות את קהלו, שידע יפה מאוד איך לרסן אותו ולשמור שלא יגזים יתר על המידה, קהל שגם ידע להוריד הצגה כשלוין חצה את הגבול בעיניו. בגיליון "מטעם" עצמו יש מכתב רציני ביותר, אולי הטקסט הכי רציני של לוין שפורסם עד כה, לשחקני תיאטרון הקאמרי שהחלו למחות נגד העלאת "הזונה הגדולה מבבל" (עמ' 150), והשחקנים האלה היו שליחיו של קהל זועם. מכל מקום, הקהל היה שותף מלא ביצירת מחזותיו של לוין; קטעים רבים צונזרו על ידו, מחזות טובים רבים לא הועלו, והעיקר, הקהל היה לב המחזה. זו היתה המלחמה האמיתית של לוין, וזה משהו שלאור לא מדבר עליו.

חנוך לוין כפי שהתפענח ללאור בעבודת הדוקטור שלו עליו, הוא יוצר לא פוליטי. כך מתוודה לאור בפתח הגיליון הזה: "חשבתי, למשל, שלוין, למרות שלוש הסאטירות הגדולות שלו מראשית הדרך, ביסודו לא היה מחזאי פוליטי (וכך כתבתי גם בעבודת הדוקטורט שלי משנת 1999 על הקומדיה הלוינית). מן החומרים הסאטיריים שהבאנו כאן עולה כי לוין לא רק היה אדם פוליטי, ולא רק שהכתיבה הפוליטית הובילה לשלב הבא של כתיבתו - הקומדיות, אלא שלוין היה רדיקלי בהרבה מחבריו דרכם הגיע לכתיבה הפוליטית" (עמ' 9).

אולי, אם כן, יש בהצגת חנוך לוין כיוצר לא פוליטי במחקר המוגש לאוניברסיטה, משהו היכול להסביר, ולו באופן חלקי, על מה נותנים שם באקדמיה את הציון "מעולה", אבל יש בכך גם משהו היכול לבאר, גם אם על דרך הסמל בלבד, את השבר שנוצר באותה חומת התנגדות מתריסה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהגותו של יצחק לאור שהוא ללא ספק, בלי שום ויכוח, יוצר פוליטי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ