מישל פוקו בוחן כליות ולב

מישל פוקו חיבר ספר פילוסופי שבו הרפואה של תקופה מסוימת נדונה בהרחבה, מתוך בקיאות רבה, אולם למעשה הרפואה בו היא רק משל ודוגמה למצבם של האדם והחברה האנושית

ערן דולב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ערן דולב

הולדת הקליניקה: ארכיאולוגיה של המבט הרפואי

מישל פוקו. תירגם מצרפתית: נועם ברוך. הוצאת רסלינג, 300 עמ', 89 שקלים

בתקופה שלאחר המהפכה החלה החברה הצרפתית לגלות עניין רב בבריאות האזרחים. שלטונות המהפכה ראו לעצמם חובה לדאוג לבריאותם, לפקח על פעילות בתי החולים ולמנוע מגפות. בתקופה זו אף עלתה לראשונה ההבחנה בין רופאים מומחים לבין רופאים שאינם מומחים. באותה עת ממש עברה הרפואה הקלינית מהפך מעמיק: מרפואה מסורתית שהניחה הנחות בלתי בדוקות לרפואה שהתבססה על ידע אנטומי ופתולוגי. במבט בן זמננו אפשר לראות בהתפתחויות הללו פריצות דרך של ממש. האם פריצת הדרך המקצועית-רפואית אשר חלה בצרפת ראויה להגדרה של "הולדת הקליניקה", כפי שטען מישל פוקו בספרו?

פוקו, מחשובי ההוגים במאה ה-20 בתחום ההיסטוריה והפילוסופיה של הידע, גילה עניין רב בקבוצות שוליים, במיעוטים ובמוסדות חברתיים. במחקריו עסק פוקו בעיקר בשיח האינטלקטואלי ובבדיקת התפתחותם של מוסדות חברתיים שונים. כמי שהוכשר כפסיכולוג וכמטפל חקר את תולדות השיגעון, בית הסוהר, המיניות ונושאים אחרים. גישתו החדשנית והמקורית הביאה אותו לבדוק מסגרות חשיבה מסורתיות ומתוך כך אף לשבור חלק מהן או לעורר ספק בנוגע לאחרות שנראו לכאורה ברורות ומוסכמות על הכל.

ספרו "הולדת הקליניקה" פורסם בצרפת ב-1963. הספר עוסק בתיאור ההתפתחות הדרמטית ברפואה הקלינית והוראתה בצרפת בשנים 1790-1835, התקופה שלאחר המהפכה הצרפתית. ככלל, גורסים רוב ההיסטוריונים כי ההתפתחות במקצוע הרפואה באותה עת אירעה על רקע השינויים החברתיים, הצטברות הידע ובזכות תרומתם של רופאים מסוימים. לדעת פוקו, ההתפתחות נבעה אכן כתוצאת מהתמורות החברתיות בצרפת, אולם לא פחות מכך עקב שבר בשיח האקדמי הרפואי. היה זה שבר אפיסטמולוגי, הכרתי של ממש: הופעת גישה רפואית חדשה שדחקה את הגישה הקודמת מבלי להתבסס עליה. הגישה הרפואית ששררה עד לאותה תקופה התמקדה בשאיפה להבין את המחלות באמצעות סיווגן, בדומה לגישה הטקסונומית של סיווג הצמחים למשפחות, סוגים ומינים. על פי גישה זו תיאור המחלה, אפיונה ושיוכה לקבוצה של מחלות דומות, יביאו להבנה טובה יותר של מהות המחלה ולגישה טיפולית יעילה יותר. כך הוגדרו "מחלות החום", "מחלות קוצר הנשימה" וכו'. הגדרות וסיווגים אלה לא התייחסו כלל לגורם אטיולוגי, סיבתי או למיקום המחלה בגוף.

לעומת זאת, הגישה החדשה למחלות התבססה על ידע באנטומיה ובפתולוגיה, שהיה בהן משום הסבר טוב יותר למהות המחלות השונות. אמנם לא נוצרה גישה המתייחסת באופן עקבי לאטיולוגיה אפשרית, אבל אפשר לזהות בבירור מגמה של הישענות על עובדות שאפשר לזהותן ועל תופעות החוזרות במחלות שונות. הנושא העיקרי במחקרו של פוקו היה האבחנה הנעשית על ידי המבט הרפואי והתובנות הנקנות בעזרתו.

חשוב לציין, כי במונח "קליניקה", בספרו של פוקו, אין הכוונה למושג כפי שאנו מבינים אותו היום: "חדר טיפולים" כמרחב מוגדר, שבו נערך המפגש בין המטופל לבין המטפל, ובו נעשית האבחנה וניתן טיפול. פוקו מכליל בהגדרת ה"קליניקה" שני נושאים שונים ומשלימים: העשייה הרפואית עצמה וכן לימוד רפואה בבתי החולים שבהם התקיימה הוראה קלינית.

על פי פוקו, פריצת הדרך העיקרית היתה, מעבר לשבר האפיסטמולוגי, חזרת הרופא אל מיטת החולה וההתבוננות בו ובסימני המחלה שלו. לטענתו, הוראת הרפואה עד אותה עת היתה בעיקרה עיונית והנושא הקליני: הכרת המחלות השונות והוראתן - לא התרחשו בבתי החולים ליד מיטת החולה.

כדי להוכיח את טענתו מביא פוקו מכתביהם של חוקרים ורופאים רבים מבני התקופה, כמעט כולם צרפתים. הטענה כי במשך מאות שנים חולים כמעט שלא נבדקו על ידי רופאים נכונה, אבל פריצות הדרך בתחום זה החלו זמן רב לפני תקופת המהפכה הצרפתית: תומאס סידנהאם (1624-1689) הוא אחד הרופאים הבודדים שאינם צרפתים, שפוקו מזכיר. הוא כונה בשם "היפוקרטס האנגלי", מאחר שתיאר מחלות מתוך תצפיותיו ליד מיטות החולים, ברוח המסורת ההיפוקרטית. הוא טען שכדי ללמוד רפואה יש להימצא ליד מיטת החולה.

הרמן בורהאבה באוניברסיטת ליידן בהולנד עסק בהוראת רפואה ליד מיטת החולה זמן רב לפני המהפכה בצרפת. ב-1761, כשנות דור לפני הולדת הקליניקה על פי פוקו, דיווח ליאופולד אאונברוגר, רופא וינאי, על תגלית חדשה: הוא פיתח טכניקה של ניקוש (Percussion) של בית החזה, שבעזרתו אפשר לאבחן מחלות ריאה. הטכניקה התבססה על ניסיונו העשיר כרופא, על מתאמים בין שיטתו לממצאים בנתיחות שביצע וכנראה גם על ידע שרכש מאביו הפונדקאי שאמוד את כמות השיכר שנותר בחביות על ידי ניקוש וטפיחות. התגלית התקבלה באורח פושר בצרפת והוכנסה כשיטה קלינית מקובלת רק בתחילת המאה ה-19.

פוקו מתעלם מהישגי המדע והמחקר הרפואי טרם התקופה שאותה חקר ומחוץ לצרפת ובכך יוצר את התחושה כי לא היו כאלה. העובדה כי אינו מזכיר את המצאת המיקרוסקופ במאה ה-17 היא דוגמה אופיינית.

אי אפשר, לדעתי, לכתוב על ספרו של פוקו מבלי להתייחס למושג המחלה כפי שהוא בא לביטוי בו. מדפי הספר עולה המחלה, כמין מפלצת שיש לה לא רק נוכחות אלא גם ישות, וההתייחסות אליה מאוד אמוציונלית. הקוראים נתקלים בביטויים כמו "המחלה נוכחת בגוף הייחודי לה, גוף שאיננו גוף החולה, אלא גופה של האמת". כדאי לזכור כי אנו חיים בתקופה שבה ברור כי למחלה אין יישות או קיום ללא החולה. עיסוקו של הרופא הוא בריפוי החולה ולא המחלה. ולדוגמה, פריצת הדרך שנעשתה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי הפרופ' לורנס וויד מוורמונט, שהגה את הגישה הקלינית אל החולה באמצעות הבעיות שהוא עצמו מתאר (Problem Oriented Medicine). יחד עם זאת, דווקא בתקופתנו מתייחסים מקצועות הבריאות אל מחלות רבות כאל בעיה המנותקת מגוף החולה. לדוגמה, הגישה של העוסקים בבריאות אל ה"מלחמה" במחלות מגפתיות היא כאל מדינה הנדרשת לאיום קיומי.

בפרק הסיכום לספרו כותב פוקו: "הספר שקראתם זה עתה הוא ניסיון נוסף ליישומה של מתודה בתחום ההיסטוריה של הרעיונות, תחום כה מבולבל הסובל מארגון כה קלוש", ואמנם זהו ספר פילוסופי שבו הרפואה של תקופה מסוימת נדונה בהרחבה, מתוך בקיאות רבה, אולם למעשה הרפואה בו היא רק משל ודוגמה למצבם של האדם והחברה האנושית.

תרגום הספר מקשה על קריאתו ומתאפיין בכמה ליקויים: חוסר עקיבות בתרגום של מלים, שימוש במלים לועזיות שיש להן מקבילות עבריות ושימוש במונחים, לכאורה רפואיים, שאינם מוכרים. פרק המבוא שכתב הד"ר דני פילק, רופא ומלומד מוכר וראוי בתחום ההיסטוריה והפילוסופיה של הרפואה, הוא מעניין וחשוב לפחות כמו רוב פרקי הספר שלפנינו. בצורה מורחבת יכול היה לעמוד כמאמר לעצמו. חשיבותו בהציגו את רעיונותיו של פוקו כרלוונטיים לתקופתנו אנו (גנאולוגיה על פי פוקו). המשמעות הפילוסופית והמעשית של ה"רפואה מבוססת העובדות" בכלל והקשר שלה לכאורה לממשל ניאו-ליברלי בפרט הם נושא מרתק הראוי לדיון מעמיק.

נושא אחר העולה לדיון בספר הוא אי-הוודאות המאפיינת את העשייה הרפואית. פוקו מצטט את הרופא שארל-ויקטור דארמברג, שכתב בשנת 1870 כי "מרגע שאפשר, בעזרת האוזן או האצבע, לזהות באדם החי את מה שהבתירה היתה רגילה לגלות בגופה, אזי תאור המחלות והתרפויטיקה... עולים על דרך חדשה לגמרי". הדברים אינם כה חד-משמעיים: כיום מצויים בידי הרופאים אמצעי אבחון הרבה יותר משוכללים מאשר האוזן או האצבע: מכשירי רנטגן, על-קול, טומוגרפיה ואחרים, ועדיין אחד מיסודות הרפואה הקלינית הוא קבלת החלטות, לעתים גורליות, בתנאים של אי-ודאות. המידע המצוי בידי רופאים היום בוודאי רב לאין ערוך מאשר זה שהיה בידי עמיתיהם במאה ה-18, אבל אפשר להניח די בביטחון כי אי-הוודאות תלווה אותנו, הרופאים, לעד.

האם הספר הזה, שהטריד רבים בעבר, עדיין מטריד כיום? איני חושב כך. אני סבור שכיום פוקו ורעיונותיו, אינם מהווים עוד איום. אלא משמשים דוגמה לכך שיש מקום גם לחשיבה אחרת ולגישות שונות במחקר ההיסטורי והאינטלקטואלי. אני מקווה, אם כי תקוותי תלושה מן המציאות, שהעוסקים בקביעת מדיניות בריאות יכירו את הספר. הוא יוסיף להם לפחות בתחום אחד: הוא יעורר בהם ספקות ראויים.

\ Naissance de la clinique Michel Foucault

הפרופ' ערן דולב הוא רופא והיסטוריון. ספרו "פרקים בתולדות הרפואה הצבאית" ראה אור בהוצאה לאור של משרד הביטחון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ