לא על דרך השירה אלא לפי כאב

הקינה של שמעון אדף על אחותו אינה מסתפקת בקול הלירי, אלא רוצה להיות טקס אבלות

לילך לחמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לילך לחמן

אביבה-לא, מאת שמעון אדף, הוצאת דביר, 2009, 71 עמודים

הרושם העולה מספרו החדש של שמעון אדף הוא תדהמה. תערובת של הלם, צער וזעזוע ממשיכה להדהד בתודעת הקורא זמן רב לאחר שהניח את הספר, ומעידה על כך שאותו "מצב" המניע את מחזור השירים - קינה, כעין הספד או "קדיש" המוקדש לאביבה, אחותו של המשורר, עודו מתהווה. משהו בעולמם של השירים ובצורת כתיבתם מסרב להגדרה, נרתע מדיבור, מתנגד לקיומם כשיר, מתחנן לא להפקיע את אביבה: "אביבה-לא". אולי בטאבו הזה שמובלע בשם הספר נרמז גם הקושי לכתוב עליו.

אני במצב איך להגדירו ואקראהו אביבה-לא אקראהו אינחות

ואדברה בו ישירות לא על דרך השירה אלא לפי כאב

וזאת היא תורתו אין לו תורה - מלאכים מחנקים נשימה וחיות

בוערות עיניים, באינטרנט ממעל ובספרים הנקברים, אין

לו תורה, רק הרגע בעצמות החלל הוא נוקב כסיכה בזכוכית

והלב החדול וקרוי הבל

משום שלוש מאות שישים וחמישה מינים של עשן שבו

כנגד שלוש מאות שישים וחמישה מניין ימות.

כך נשמע חיתוך הדיבור המתהווה בראשון מתוך מ"ג המזמורים לזכרה של האחות: מגשש בישירות אכזרית שחוצה גבולות ואופני קיום, טוטאלי בחקירתו הנוקבת גוף וחומר, אך בד בבד מסייג את היגדיו; חשוף באי-ידיעה, אשמה, תיקוני קללה וברכה. קשת המנעדים הזאת, אטמוספרית ולשונית, שנישאת בתנועת תודעה שהיא גם נשימת דיבור ותחביר ונמתחת על פני כל אחד משירי המחזור, כרוכה במעברים חותכים ומפתיעים מהיחיד לעולם, לעולמות אחרים, לנפש, לרעל החומר, למופלא, וממנו אל זמן טקסי שהוא זמן האבלות. כל אלה נגזרים על דרך היגיון דיבורי-שירי הכרחי.

"אינחות" - זו הנחת מוצא לחזרה הכפויה לשוב ולספר מה שאי אפשר לקלוט, לעבד ולגולל כרצף, כעין שחרור נצרה ההולך ומקרב את הכותב לתום מג שנותיה של אביבה, קרי למותה שהוא האופק של השיר, ההווה והעתיד אך גם העבר שלו. העדר בלתי-נתפש נטבע כאן כשם עצם פרטי - "אינחות" - מעין כתיבה מחדש של דימוי ההוויה כ"חללהעולם" אצל רילקה; "מצב" הכותש אל תוכו את הגעגוע הרומנטי - "היי לי אם ואחות" - אך מומחש כמהות צלילית-קיומית חדשה אשר מסיעה אותנו יחד עם הדובר אל תופת מודרנית: אין-מנוחה, אין-הנחות ואין-חוט - מעין ליל-רפאים טכנולוגי שבו נחצים הגבולות בין הבדוי לממשי, הגוף והאין, הקללה וההלל.

הספר בנוי כקינה או קסידה, ונע מחקר מותה של האחות ("דבר 1"), דרך נסיונות להשביע את דמותה ("שירה 2") וחותם בפרידה ממנה ("עזוב 3"). אלא שתוך כדי עיבוד האבל מוצא עצמו הקורא שותף בפענוח של מציאות שדימוייה ומפתחותיה מתחלפים ללא-הרף: רגע נוקב כסיכה בזכוכית, אחת האחיות המטליאות דוקרה, ירח מושלך באשפה, הודעת טקסט בצג הסלולרי, מתלה נייר טואלט ניתק בשרותים, אח בשערי הפתלוגיה, אם מכסה את גופת בתה בנשיקות. הדקירה הגורלית מעבירה אותנו מן הרגע הלירי אל המרחב הביתי וממנו למופלא, לפרוזאי ולעירוב ביניהם. מה שנתפש כמעקב אחר שרשרת עדויות וראיות נהפך למסע אורפיאי של משורר החוקר את יחסיו עם אחותו בחיפוש המקום שבו נגמרת היא ומתחיל הוא. אולם ככל שמסע האבל נקרא כסיפור של גירוש ועריקה וכהתקרבות לא-נגמרת ל"עיניים עתיקות של השירה" ("אני לקחתי אבן, היא / - פיסה / חרכה למעני / אמרה לי להביט / בשמש בעדה"), החידה אינה נפתרת וקו הגבול בין השניים הולך ונמחק.

מקובל לחשוב כי המתח בין העולמות וההיסוס בין מפתחות מציאות הם תכונות מובהקות של הפרוזה הפנטסטית ולא של השירה. ואכן, פעולת האלגיה הזאת ביחס למציאות וזיקתה אליה חורגת מן הליריקה ושואלת אסטרגיות מן הסיפר. אחרי שני ספרי שירה נפרד אדף מהשיר הלירי ומריאליזם אוטוביוגרפי בגישוש אחר צורות בידיון שיאפשרו לו לספר את סיפורו כחלק מהיסטוריה חדשה. "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" (2004) מתעד את חייה ומותה של זמרת-כותבת על רקע שקיעת הרוק הישראלי. "הלב הקבור" (2006) בודק את כוחה של לשון התגלותית-מאגית ככלי לשינוי העולם. ו"פנים צרובי חמה" (2008) שואל על אפשרות קיומו של הפלאי בעולם חילוני-טכנולוגי.

מדוע ספרו הנוכחי בנוי על הפנמה של מסורות סיפוריות ("מטאמורפוזיס" לאובידיוס, "הבריכה" לביאליק; "המגדלית ושלושים עמוד" לאבות ישורון, אך גם "שירי חלום" לג'ון ברימן, "קדיש" לאלן גינצבורג והפרוזה השערוריתית של רוברט בולניו) ומדוע הוא מיישם ב"אביבה-לא", האישי מבין ספריו, עקרונות שהפעיל בשלושת ספרי הפרוזה שלו?

בניגוד לשני ספרי השירה המוקדמים שלו, "אביבה-לא" אינו מסתפק בקול הלירי או ביצירת דימוי של המציאות, אלא מבקש לבחון אותה, לפעול עליה ולכתוב אותה מחדש כגלגול צורה, כטקס אבלות ובעקיפין גם כהיסטוריה. התביעה לרתום את השיר לפעולה טקסית שיש לה תכלית שבטית-קהילתית מבדילה אותו מן האלגיה של רילקה, שלא מעט משורותיה נקראות ונכתבות כאן מחדש.

בד בבד עם הטמעה של התפילה ולשון ההתגלות העברית, גריסתם של טקסטים שיריים קאנוניים, עירובם ברוק ובעגת אם מרוקאית, אדף יוצר איזו שפה פרטית המנקה את "לשון השבט" על ידי חילולה וטעינתה מחדש. כך, באופן פרדוקסלי, הוא זוכה מחדש באמירה השירית, שדימינו שכבר פשטה את הרגל.

במקום שנכשלים כל הניסיונות לשרטט את דיוקנה של אביבה, במקום שהעולם מלא את חללה, והיא עצמה כבר נמוגה בזמן מרוסק ("דקה מן / הדקה, דקה כמו מפתן / כמו חיתוך אימה"), אדף מנסה להפיק מדוממותה דיבור, לספר סיפור שיכלול גם את ההיסטוריה השתוקה שלה כאחות, כאהובה, כאם לשירתו. ההיסטוריה המפורקת שאפשר לשחזר מתוך "אביבה-לא" היא היסטוריה של יחיד, וזירת המאבק שלה היא לא פוליטיקה של זהויות, כי אם הדיבור השירי, יכולתו לתת קול, לפנות אל ולהתעמת. עם זאת, יש יראה, כבוד ורוך שלא ייאמן במגע השירי החושף ומצפין את "רשותה", מערטל את דו-פניה של הלשון הנקייה ומעז לשתול את הבזוי-לכאורה בתוך טקס פרידה יהודי: "סנטים מחריד / את בית הכיסא / מכיסא הכבוד".

המתח הזה ששירתו של אדף מקיימת עם דגמים ומסורות, חיוני לזעזוע המוסרי והאסתטי שקוראיו עוברים במהלך הקריאה, והוא המבדיל את "אביבה-לא" הן מהכתיבה הפוליטית והן מהכתיבה המגזרית שהספרות הישראלית משופעת בה. מה שמפעים כאן הוא החיות העצומה של העברית, ההתחלפות המסחררת של דוברים, משלבים ומנעדים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ