קר שם בחוץ: לה קארה מתגעגע למלחמה הקרה

סופה של המלחמה הקרה שמט, לכאורה, את הקרקע מתחת לסוגה המשגשגת של סיפורי ריגול. "איש מבוקש מאוד" הוא צעד עכשווי במסע חיפושים אחרי הקונפליקט הבא

אמנון ז'קונט
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמנון ז'קונט

איש מבוקש מאוד

ג'ון לה קארה. תירגם מאנגלית: יוסי מילוא. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 348 עמ',89 שקלים

מלחמת העולם השנייה הניבה יבול ספרותי רב, שהמאפיין הבולט בו היה תפישתה כמלחמה "צודקת". לאיש לא היה ספק: גרמניה הנאצית ושותפותיה היו האויב האולטימטיבי, והניצחון בשדה הקרב וגם בספרות של אותן שנים הגיע כמעט תמיד למדינות נאורות והצודקות - הלא הן בעלות הברית. גם המלחמה הקרה, בתה החורגת של קודמתה, היתה לכאורה "צודקת", ומטבע הדברים התמקדה באויב ברור ומובהק: המעצמה הרוסית-סובייטית וגרורותיה.

עד לאותה מלחמה טיפלו סופרים בעלילות של ריגול ומסתורין פוליטי מבלי להתמקד ביריב קבוע. ג'וזף קונראד, מחברו של מה שהיה כנראה ספר הריגול הראשון, "הסוכן החשאי" (1901), תיאר היערכות מודיעינית מפני פעילותם של טרוריסטים בלונדון; ג'ון בוקאן, מחבר "שלושים ותשע המדרגות" (1915), ליהק בתפקיד האויב את גרמניה הקיסרית של טרום מלחמת העולם הראשונה. גישה מגוונת זו באה אל קצה בשנות ה-50 של המאה הקודמת, ומאז ועד להתמוטטותה של חומת ברלין היו כמעט כל ספרי המתח והריגול שנכתבו במערב מגויסים לטובת התפישה המערבית שראתה בגוש הסובייטי מעצמה של רשע.

כך לחם ג'יימס בונד ב"סמארש" הסובייטי, ובחלק מספריו של לן דייטון ("תיק איפקרס", למשל), הופיעו סוכנים ממזרח אירופה כמפיצים של רשע. כמוהם השכילו גם סופרים אחרים לשתול את עלילותיהם באזורי החיכוך שבין המערב החופשי לבין המזרח הטוטליטרי חורש המזימות. במציאות זאת היו ספריו הראשונים של ג'ון לה קארה בבחינת חידוש מעורר השראה.

ללה קארה, דיפלומט ואיש ביון בעברו, היתה אוריינטציה מערבית שלא פחתה מזו של סופרי המלחמה הקרה האחרים, אך בניגוד להם גילה אמפתיה וחסד אנושי כלפי שלוחיו של הגוש המזרחי. בספריו הראשונים זוכים גיבורים מן המזרח והמערב לטיפול דומה: ב"המרגל שחזר מן הכפור" הקוראים יכולים לחוש אותה מידה של התמצאות בעולמם הרגשי של הגיבורים המזרח-גרמנים - מונדט ופידלר - כמו זו שהם חשים כלפי גיבור הספר, לימאס. גם מפקדו של לימאס, הלא הוא סמיילי הנודע, אינו סימפטי או מעורר כבוד יותר מיריבו, קרלה. עם זאת, לה קארה לא מעורר בלב קוראיו ספקות מיותרים: על אף החריגה מאמות מידה מוסריות כאלה ואחרות, אין ברירה - ועל ה"טובים" שלנו להביא חורבן על ה"טובים" שלהם, למען עתידו של העולם החופשי.

האמפתיה והחסד הדו-צדדיים ששופע לה קארה בספריו אינם מלאכותיים, אלא נובעים מקונפליקט רב שנים שהמלחמה הקרה שבה ועוררה ביתר חדות: ההתנגשות שבין ערכי הנאורות המערבית לבין המנדט שהדמוקרטיות הליברליות במערב מסרו לארגוני הביון שלהן - לפעול בניגוד לערכים אלו

סופה של המלחמה הקרה שמט, לכאורה, את הקרקע מתחת לסוגה המשגשגת של סיפורי ריגול בכלל וסיפורי ריגול בעלי ממד מוסרי, פילוסופי ואינטלקטואלי בפרט. סופרים אחדים פנו לעסוק ברוסיה החדשה, אחרים פנו אל מלחמות באפריקה או במזרח התיכון, אל המלחמה בהשתלטותו של ההון היפאני על ארצות הברית, אל המלחמה בסמים, המלחמה בהון שחור, המלחמה בטרור העולמי ועוד עימותים. איש מהם לא הצליח לכתוב ספר שהתעלה לרמתה של ספרות המלחמה הקרה, וזאת מהסיבה הפשוטה, שלאף אחת מן המלחמות שתוארו בספרים אלו לא התלווה קונסנסוס רב לאומי מוצק בנוגע לזהותו של הצד הצודק, ועל כן גם אי אפשר היה לעורר את הקונפליקט הערכי שאיפיין את הטובים והמעמיקים שבספרי המלחמה הקרה.

גם לה קארה היה בין מחפשי הדרך. הוא עבר את מסלול החיפושים שעברו ותיקי המלחמה הקרה האחרים. ואפילו נכשל בו כשכתב פלגיאט זהיר, אך ברור לגמרי, של "האיש שלנו בהוואנה" מאת גראהם גרין (1956), והכתיר אותו בשם שאפילו הוא מרמז על מקור הרעיון: "החייט מפנמה" (1996). ספרו האחרון, "איש מבוקש מאוד", הוא הצעד העכשווי ביותר באותו מסע חיפושים, ולמרבה הצער - גם הגרוע שבהם.

הציר שעליו נעה עלילתו של הספר הוא דמותו של עיסא קרפוב, צעיר מוסלמי שנולד כתוצאה ממעשה אונס שביצע קצין רוסי בכיר ביפהפייה צ'צ'נית. עיסא מתייצב על סף דלתה של משפחה טורקית בהמבורג ומבקש מקלט. בין כליו מצויה כתובתו של בנק מקומי, שם ניהל אביו חשבון המכונה "ליפיצאנר" על שם הסוסים הווינאים הידועים, שבלידתם צבע עורם אפור כהה, ובבגרותם הוא נהפך ללבן כשלג. הכינוי מייצג כמובן את התהליך שעובר הכסף המופקד באותו בנק: בכניסתו לחשבון הוא שחור מרוב מעשי העוול והפורענויות שהיו כרוכים בהשגתו, ובהמשך הוא נעשה לבן ומוכן לשימוש גלוי ולגיטימי.

הקונפליקט הפעם הוא בין עקרונותיו של עיסא, שאינו רוצה בכסף הדמים, ובין רצונו להתיישב בהמבורג, ללמוד רפואה ולהיעשות לאדם מועיל. אלא שעיסא המוסלמי התמהוני אינו דמות שקורא מערבי יכול ליצור אתה קשר רגשי, ולה קארה יודע זאת. לכן משתלבות בסיפור שתי דמויות נוספות הנתונות בהתלבטות. האחת, אנבל ריכטר, עורכת דין גרמנייה המועסקת במקלט לפליטים ומתלבטת בין חובתה המוסרית לסייע כמיטב יכולתה לנרדפים המתגלגלים אל העיר ובין יראתה מפני שלטונות גרמניה, אשר מפעילים עליה לחצים לבגוד בעיסא; דמות אחרת היא זו של הבנקאי טומי ברו, אנגלי שנקרע בין חובתו למורשת המשפחתית ובעיקר לאביו - מקימו של הבנק שפתח את "חשבונות הליפיצאנר" - לבין משיכתו הפיסית והרגשית אל אנבל ואל הערכים שהיא מייצגת.

לכאורה חוזר לה קארה אל הקונפליקט הבסיסי של ספרי המלחמה הקרה: ההתלבטות בין הציווי הפנימי-מוסרי ובין החובה לנקוט את ה"מעשה הנכון" כשהנסיבות מחייבות זאת. אלא שלא כל קונפליקט יכול להפוך לדרמה. יש צורך לבנות דמויות בעלות ממד רגשי שייגע בלבם של הקוראים ויגרום להם לחוש מעורבות ולעתים אפילו הזדהות. הדמויות שלה קארה יצר בספר זה אינן יכולות לעורר רגשות כאלה: הן חד ממדיות, פלקטיות ובעיקר - בלתי אמינות. גם אם נקבל שמקורותיו ונבכי נפשו של עיסא חייבים להיות סתומים, שכן הוא זה המספק את המסתורין בסיפור זה, אין סיבה לכך שאנבל וטומי יישארו דמויות שטוחות ושהמידע על עברם ועל עולמם הרגשי יינתן במשורה. אל הצייקנות שבתיאור עולמן הפנימי של שלוש הדמויות הראשיות מצטרף תיאור חיצוני פרטני ומעט טרחני של מראיהן, של הסביבה שהן חיות בה וכיוצא בזה. מסביבן נע בתזזית עדר של דמויות משנה, כולן סוכנים של הביון הגרמני או האמריקאי, שמציפים את הקוראים בבליל של שמות ושל קורות חיים קצרות.

לה קארה הוא סופר נפלא, שרבות מיצירותיו נהפכו לנכס צאן ברזל של ספרות הריגול המערבית וגם של הספרות הנחשבת קאנונית. ואולם, ספריו האחרונים, ובמיוחד "איש מבוקש מאוד", ממחישים שלמרבה הצער אין הוא מצליח לנשום על החוף, מחוץ למימיה של המלחמה הקרה.

A Most Wanted Man \ John La Carre

ספרו של אמנון ז'קונט "חידת מותי" ראה אור בהוצאת כתר

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ