תגובה | לא האיסיים כתבו את המגילות

רחל אליאור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רחל אליאור

לעתים נדירות זוכה מחבר לקרוא בביקורת על ספרו שהוא משתייך "למי שמקובל לראותו כנמנה על ה'אופוזיציה', על הסטרא-אחרא". כך כתבה ברוב טוב טעם ודעת עדנה אולמן-מרגלית על אלה העוסקים במחקר מגילות מדבר יהודה, "הכופרים באחת או יותר מצלעות המשולש איסיים-מגילות-קומראן" ("הארץ, ספרים", 25.11.09). ממילא מובן מדבריה, על דרך ההיפוך, כי אלה האוחזים ב"משולש של איסיים-מגילות-קומראן" הם "סטרא דקדושא", הלא הם "החוקרים המשתייכים כולם לפרדיגמה המחקרית הגדולה", אשר להם ורק להם, כעולה מדבריה, מונופול על האמת.

אולמן-מרגלית רשאית לצדד ב"פרדיגמה המחקרית הגדולה" של איסיים-מגילות-קומראן, להעניק למשתתפיה את בלעדיות סמכות הדעת ולמתוח ביקורת על אלה הסבורים שאין קשר בין האיסיים לבין מגילות קומראן. אולם אני תוהה על הקושיה שהקשתה הכותבת על הגיונה של טענתי, שאין לזהות את הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם, מחברי המגילות, עם האיסיים. האם עלי לנקוט זיהוי זה לדעת המבקרת, חרף העובדה שיגעתי ולא מצאתי שום רמז לאיסיים בשפה העברית בכלל ובשפת המגילות בפרט?

לעומת זאת מצאתי, כפי שאף מצאו רבים וטובים לפני (החל בפרופסורים מ' גושן-גוטשטיין וח' רבין), כי יש קשר הדוק בין לשון המגילות לבין עולם המקרא בכלל ולעולמם של הכוהנים בני צדוק בפרט, וכי אין לקשור את מחברי המגילות לאיסיים, וכלה בחוקרי העשורים האחרונים (כמו הפרופסורים י' באומגרטן, י' זוסמן וי' שיפמן), שהצביעו על הקשר ההדוק בין החוקים והמצוות הנזכרים במגילות, לבין ההלכה הצדוקית הנזכרת במסורת חז"ל, המעמידה בסימן שאלה את הזיהוי עם האיסיים.

ההבדל בין שתי ההשקפות, זו המזהה את המגילות עם האיסיים, שאינם ידועים בשפה העברית אלא רק ביוונית ובלטינית, ומתוארים כאלפי נזירים סגפנים החיים חיי טהרה ופרישות, שאין להם כל קשר לכהונה ולמקדש, לעומת זו המזהה את המגילות עם "הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם", המייחסים חשיבות מרכזית למקדש ולעבודת הקודש, הידועים היטב לקוראי המקרא ולקוראי המגילות, הוא הבדל מהותי.

האיסיים הם כת שמציאותה הספרותית ידועה ממקורות יווניים ולטיניים מן המאה הראשונה לספירה, אולם הווייתה ההיסטורית שנויה במחלוקת בשל העדרה המוחלט מהלשון העברית והארמית, מהמגילות והספרים החיצוניים, מהאגדה ומההלכה; לעומת זאת, הכוהנים בני אהרון בני צדוק או בני לוי, וזיקתם למקדש ולעבודת הקודש, הם עצם מעצמה של ההיסטוריה המקראית, שלא לומר עמוד השדרה שלה, והווייתם ההיסטורית מתועדת במקורות שונים מן העת העתיקה וממסורת חז"ל, ועל כן מן הנמנע לזהות בין האיסיים לכוהנים.

מספרם של חברי "הקואליציה" המצדדים בזיהוי האיסיים ככותבי המגילות, אינו מעלה בעיני ואינו מוריד, שכן אינו משנה את העובדה החותכת שאין בנמצא עדות היסטורית על מציאות האיסיים בשום חיבור הכתוב בשפה העברית או בשפה הארמית שנכתב בתחומי ארץ ישראל (בה היו אמורים לגור במשך אלפי שנים, לדברי ההיסטוריון הרומי פליני), ואין הם נזכרים בשם זה בשום חיבור שנכתב בארץ ישראל בשלהי העת העתיקה או במאה הראשונה לספירה. אין שום עדות בספרות העברית או הארמית על אלפי אנשים שחיו חיי שיתוף, חיי נזירות וטהרה, חיי הינתקות שלמה ממשפחותיהם וחיו חיים אידיאליים של פרישות, צייתנות, איפוק ומידות נעלות, כעולה מדברי פילון האלכסנדרוני.

לעומת זאת, המגילות הכתובות בעברית ובארמית, שהתחברו בשתי המאות האחרונות לפני הספירה, מלמדות בפירוט ובהרחבה על מציאות היסטורית של אנשים שחייהם קשורים קשר הדוק לכתבי קודש המעוגנים בעולם המקראי, לירושלים ולעבודת הקודש, לחיי האבות ולנביאים, לכהונה ולמקדש, ועניינם הספרותי מתמקד במקדש הארצי ובהיכלות עליונים, במשמרות כוהנים שומרי משמרת הקודש ובמשמרות מלאכים המופקדים על עבודת הקודש במרומים.

המגילות מצטיינות, כידוע, בצביון פולמוסי המתאר מאבק עז בין כוהן צדק העומד בראש בני אור, לבין כוהן רשע מנהיגם של בני חושך, ומתארות את כותביהן כאלה ש"פרשו מקרב העם" בשל מחלוקת הקשורה בהלכות המקדש ובלוח שעל פיו התנהלה עבודת הקודש.

שום דבר בעדויות על האיסיים שוחרי השלום, החיים חיי שוויון ושיתוף, בזים לערכי העולם הזה, סולדים ממסחר ומרכוש, ממשפחה ומילדים, נמנעים מלהחזיק עבדים ומקפידים על טיפול בזקנים, אינו מצביע על עניין כוהני מובהק, על קשר לירושלים ולמקדש, על עניין במזבחות עולה ובקורבנות המועלים בידי משמרות כוהנים, על זיקה ללוח שמשי, לבני אהרון ולבני צדוק - המצויים במגילות באזכורים רבים ושונים. איש אינו מזכיר בעדויות על האיסיים מאבקים בין כוהן צדק לכוהן רשע, ויכוחים על טומאה וטהרה במקדש או מאבק על לוח השבתות והמועדים, המצוי בתשתית הסדר הפולחני של מחזורי קורבנות העולה הבולטים במגילות השונות.

אני חולקת מכל וכל על דבריה של אולמן-מרגלית כי "על פניה אמורה היתה ההשקפה שלפיה בעלי המגילות וכותביהן היו קבוצה מודחת של כוהנים בני צדוק, להוביל במהלך טבעי לזיהויה של קבוצה זו עם האיסיים שעליהם מספר יוספוס. כך נהגו בעבר חוקרים רבים אחרים שזיהו את האיסיים עם קבוצות אחרות מבין אלה הידועות לנו מהיהדות של ימי בית שני, ואשר להן הם ייחסו את חיבור המגילות... ואולם אליאור אינה נוקטת מהלך זה". כתבתי ספר שלם ("זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר) כדי להבהיר את ההיבטים השונים של הצביון הכוהני המובהק של המגילות, המתעדות ספרייה רחבת ממדים שכולה ספרי קודש, שמחבריה קושרים אותה במפורש לכוהנים בני צדוק, לכוהנים בני אהרון ולבני בריתם, המאמינים בקדושת לוח השבתות השמשי בשנה בת 364 ימים המתחלקת ל-52 שבועות. קיוויתי שיהיה בדיון המפורט והמנומק כדי לשחרר את המחקר מהסד הכפוי של הזיהוי עם האיסיים, שאינו מוביל לשום הקשר היסטורי שאפשר לעבוד אתו, שכן אין לאיסיים מציאות היסטורית מתועדת בספרות העברית או הארמית ולא בכדי.

את העדרם ההיסטורי מעולמם של בעלי מגילות קומראן ואת העובדה שאינם מוסיפים מאומה לדיון ההיסטורי בתקופה שבה חיו לכאורה לפני הספירה או אחריה, אדגים בכמה דוגמאות קצרות. כאשר הארכיאולוג חוקר המגילות, הפרופ' חנן אשל, כתב לפני שנים ספורות ספר בשם "מגילות קומראן והמדינה החשמונאית" (2004), הוא לא הזכיר את האיסיים ולו פעם אחת. לעומת זאת הזכיר אשל, בהקשרים שונים, את הכוהן מורה הצדק ואת כוהן הרשע, את המדינה החשמונאית והכהונה החשמונאית, שנגדה יוצאים בני צדוק בכל תוקף.

לא מכבר ראה אור באוניברסיטת קיימברידג' כרך של 1,000 עמודים בעריכתו של סטיוון כ"ץ, הדן בהיסטוריה היהודית בתקופה שראשיתה במחצית המאה הראשונה לספירה. באף אחד מ-40 מאמרי הכרך, העוסקים בשלל היבטים של ההיסטוריה היהודית ממחצית המאה הראשונה ואילך, אין אזכור, ולו אחד, של האיסיים. לעומת זאת נמצאים שפע אזכורים למקדש ולכהונה, לצדוקים ולפרושים, לקומראן ולמגילות.

דהיינו, היסטוריונים וחוקרי יהדות של שלהי העת העתיקה על מגוון היבטיה, הכותבים בעשור האחרון, אינם מוצאים כל צורך בתיאוריה האיסיית לשם דיון בהיסטוריה של התקופה החשמונאית (מאה ראשונה ושנייה לפני הספירה), שהיא התקופה שבה התחברו רוב המגילות שנמצאו בקומראן, ואינם רואים משמעות כלשהי למציאות האיסיים בביאור ההיסטוריה המדינית-חברתית או הדתית והתרבותית של ארץ ישראל במאה הראשונה לספירה, בתקופה שבה, או בסמוך אליה, חיו אלפי האיסיים לדברי פילון ופליני ויוסף בן מתתיהו (הברית החדשה שהתחברה בתקופה זו גם היא אינה יודעת מאומה על האיסיים).

אולם דומה שאין לחוקרי קומראן ולחוקרי המדינה החשמונאית, כמו לחוקרי המאה הראשונה לספירה, המתעלמים מקיומם של האיסיים דה-פקטו, את הרצון או את האומץ הדרוש כדי לומר זאת במפורש ולנמק את עמדתם, דה-יורה, שכן ה"הכופרים באחת או יותר מצלעות המשולש איסיים-מגילות-קומראן" מסתכנים ביציאה נגד "הפרדיגמה הגדולה".

בספרי עמדתי בהרחבה על ההיבט הביבליוגרפי הממיין של המגילות, שכולן כתבי קודש הקשורים לאל ולמלאכים, להיסטוריה המקראית ולחוק המקראי; תיארתי את החלוקות השונות של המגילות מבחינת תוכנן ועניינן בזיקה לעולם המקרא ולהרחבותיו בספרות החיצונית, המצביעות על זיכרון חלופי השונה מזה המוכר לנו מן העולם המסורתי; עמדתי על תוכנן המיסטי של מגילות רבות, הקשור בעולמם של כוהנים ומלאכים המשרתים בקודש בהיכל הארצי האידיאלי ובעולמות עליונים נצחיים, והבהרתי את משמעותה של קדושה זו בזיקה לזמן, מקום ופולחן מקודשים, בשעה של משבר ומחלוקת מרה.

איני רואה כלל את "המהלך הטבעי" שרואה המבקרת בזיהוי כותבי המגילות עם האיסיים - לדעתי זהו מהלך שרירותי חסר כל ביסוס, המתייחס להשוואות שוליות, ביחס למכלול העשיר של ספרות קודש, שראשיתו בטעות בשוגג של הארכיאולוג אליעזר ליפא סוקניק, שהתייחס לשורות ספורות שראה במקוטע - טעות שהפכה לקונוונציה מחקרית, שלא העזו לחלוק עליה בשל מעמדם של המחזיקים בה.

תיאוריה טובה נבחנת, בדרך כלל, ביחס בין תמצות הגדרותיה לבין רוחב התחום שאותו היא באה לבאר ולהאיר באור חדש: לאורו של עיקרון זה אפשר לקבוע שכל האמור במקורות היווניים והלטיניים הידועים לנו על האיסיים, אינו מאיר ולו אחוז אחד מאלפי השורות של כתבי הקודש, המצויות במגילות מדבר יהודה, בסיפור בחוק ובשיר, ואינו מבאר מאום בספרות הפולמוסית, בספרות הליטורגית מיסטית, בספרות המקראית, במגילות המביאות הרחבות של המקרא או בספרות המיתית ההיסטוריוגרפית שנודעה לנו לראשונה עם גילוי מגילות מדבר יהודה.

לעומת זאת, ההבנה שמדובר בספרייה כוהנית של "בני צדוק הכוהנים ואנשי בריתם", שנכתבה בחלקה הלא-מקראי בשעת פולמוס ומחלוקת, בזמן שבו השתבשו סדריו של העולם המקראי עם הדחת חוניו בן שמעון הכוהן הגדול מבית צדוק בידי אנטיוכוס הרביעי - מבארת היטב את עוצמת המאבק על זמן מקודש, מקום מקודש, זיכרון מקודש, חוק מקודש ופולחן מקודש, המצוי ברוב המכריע של המגילות.

ייתכן מאוד שדבריו של הסופר הצרפתי, מרסל פרוסט, שנכתבו אחרי עיוות הדין הנורא של משפט דרייפוס על "ההכרח לחיות בעולם הדמיון בשעה שנבצר ממך לשאת את שרירותו של העולם המציאותי", מיטיבים לבאר את עוז רוחם של כותבי ספריית המגילות העוסקים בשירות עולת השבת ב"רוחי דעת אמת וצדק בקודש קודשים צורות אלוהים חיים צורי רוחות מאירים כל מעשיהם קודשי דבקי פלא", בשעה שנבצר מהם לשרת בקודש במקדש המחולל מאז שנת 175 לפני הספירה.

הפרופ' רחל אליאור היא ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ