קלמן קימרלינג: חוקר פרטי בעזרת השם | הבלש החרדי הראשון

ספר מתח אמור לתפוס אותך ולא להניח לך לעזוב אותו. אם בכל זאת הנחת אותו, הוא אמור לרדוף אחריך. קלמן קימרלינג לא רדף אחרי לשום מקום

שחר אילן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שחר אילן

קלמן קימרלינג: חוקר פרטי בעזרת השם

אשר קרביץ. ידיעות ספרים, 318 עמ', 88 שקלים

את הספר "קלמן קימרלינג: חוקר פרטי, בעזרת השם" קראתי בשני המשכים שביניהם הפסקה של כמה שבועות. ספק אם יש ביקורת קשה יותר על ספר מתח. ספר מתח, אפילו בינוני, אמור לתפוס אותך ולא להניח לך לעזוב אותו. אם בכל זאת הנחת אותו, כי הלכת לישון או כי העבודה לחצה, הוא אמור לרדוף אחריך. קלמן קימרלינג לא רדף אחרי לשום מקום.

למחבר אשר קרביץ היה רעיון נהדר - לכתוב ספר מתח על בלש פרטי חרדי. ספר עם רעיון פורץ דרך שכזה זכאי בוודאי להנחות. אבל ספר מתח לא מותח זו כבר הנחה גדולה מדי. סיבה אחת להעדר המתח היא תעלומה לא נורא מוצלחת. הפתרון כל כך פשוט, שלא ברור למה המשטרה היתה זקוקה לקימרלינג כדי להגיע אליו. סיבה שנייה היא העדר כל בנייה של אווירת פחד ואימה. אולי הרגע המפחיד ביותר בכל הספר מגיע עם המשפט: "לאחר שהדליקה את האור בחדר המקווה, כמעט שפרחה נשמתה, במים צפה גופת גבר". התגובה שלי למשפט הזה היתה שוות ערך ל"מה, באמת?" אולי אני סובל מעודף צפייה בסדרות הטלוויזיה "דקסטר" ו"מחשבות פליליות" וסף הריגוש שלי גבוה מדי. עם זאת, לא רק אני לא התרגשתי ממציאת גופת הגבר במקווה הנשים. גם פרומי הבלנית לא ממש התרגשה וגם השוטרים לא. רצח אחד היה מספיק כדי להכניס את כל הרובע החרדי להיסטריה, שלא לדבר על סדרת רציחות מהסוג שיש ב"קלמן קימרלינג, בלש פרטי". אבל בספר היא לא מורגשת כלל.

גם לא קל להזדהות עם רוב הדמויות, אלה שחיות ואלה שנרצחות, אולי משום שלרובן יש עובי דק מקרטון, וכך האמת היא שלאורך רוב הספר ממש לא אכפת לך מי רצח את מי ומי תקף את מי ומי פרץ למי ואפילו מי מפיץ נחשים ארסיים במאה שערים. התעלומה היחידה שבאמת העסיקה אותי לאורך הספר היא האם ייכנעו קלמן קימרלינג הבלש ולאה פרומי הבלנית מסורבת הגט לייצרם ולאהבתם, וכיוון שזו התעלומה החשובה ביותר בספר לא אסתכן ואגלה אותה. לא רק אני חושב שהעיקר בספר זו הרומנטיקה הכבושה. גם זופניק המנעולן מסרב לעזור לקימרלינג לפרוץ לבית סריניאן הארמני אפילו כדי למצוא ראיות שיזכו את זופניק עצמו. אבל כשהוא שומע שאולי זה יסייע לשחרר את פרומי מעגינותה ויסדר לקימרלינג שידוך, הוא משתכנע לסייע בפריצה הפלילית.

קרביץ מתאר את הציבור החרדי בצורה אמינה למדי, חיים ערכיים לצד עוני, אמונה דתית יוקדת, לצד הביקורת הפנימית עליה. אבל יש לו גם נפילות. יש רגע בספר שבו קימרלינג מואשם בפשקעוויל שהוא "מוייסר", כלומר משתף פעולה עם השלטונות. כמו שפרומי לא מוטרדת מהגופה שמצאה במקווה, גם קימרלינג לא ממש מוטרד מההאשמה הנוראה, שספק אם יש קשה ממנה בציבור החרדי. בפועל סביר להניח שאדם כמוהו, שמשתף פעולה עם המשטרה על בסיס קבוע ואף מסייע לה לבצע מעצרים של חרדים, היה חי עם צל טענת ה"מוייסר" כל חייו המקצועיים. זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו לאורך כל הספר כמעט.

הספר גם מצטט קטעי כתבות פלילים צבעוניות מביטאונה של דגל התורה, "יתד נאמן". בפועל אחת הסיבות העיקריות לקיומם של עיתונים כמו יתד נאמן היא כדי שהקוראים יקבלו עיתונים ללא סיפורי פלילים. אבל, כאמור, אם היינו זוכים לספר מתח טוב ומרתק על הציבור החרדי, אפשר היה לסלוח לאשר קרביץ על תחקיר קצת לקוי. מלבד הרומן בין פרומי לבין קימרלינג, מה עוד יש בספר שבגללו שווה לקרוא אותו? כמה ביטויים ומשפטים נפלאים שקרביץ שם בפי גיבוריו. למשל הביטוי "טינופת צופים" בהחלט שווה שימוש. והמשפט הבא הוא תחמושת נהדרת לשיחות ליל שבת: "אמיתות התנ"ך אינה תלויה בממשות היסטורית. יש מאורעות אשר התרחשו במציאות והם בדיה מוחלטת ויש סיפורים אשר לא ארעו מעולם ואין אמת גדולה מהם". קסום.

שחר אילן היה פרשן לענייני חרדים ב"הארץ" ומשמש כסמנכ"ל של עמותת חדו"ש, לחופש דת ושוויון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ