בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדה יונת על רוזלינד פרנקלין, מפצחת הקוד הגנטי

ביוגרפיה חדשה מטילה אור על רוזלינד פרנקלין, שאף כי היתה בין החלוצים בפיענוח מבנה הד-נ-א הושכחה ולא זכתה בפרס נובל על גילוייה. האם נדחקה לשולי ההיסטוריה בשל היותה אשה? עדה יונת כלל אינה בטוחה

תגובות

רוזלינד פרנקלין: הגברת האפלה של הדנ"א

ברנדה מדוקס. מאנגלית: עדי מרקוזה-הס. הוצאת ספריי עליית הגג, ידיעות ספרים, 461 עמ', 98 שקלים

רק בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 פוענח מבנה הד-נ-א. לפני כן היה תעלומה מדעית. מבנה זה סלל את הדרך למחקרים המתקדמים והיישומיים המרהיבים בגנטיקה ובביולוגיה מולקולרית, שהם נחלתנו כיום. לרוזלינד פרנקלין היה תפקיד מכריע במחקר פורץ גבולות זה.

בספרה "הגברת האפלה של הד-נ-א" מתארת חברתה, ברנדה מדוקס, את חייה המרתקים של רוזלינד פרנקלין, חוקרת רצינית, ממוקדת, מקורית ואמיצה, בת למשפחה יהודית משכילה שהשתייכה לאצולה הבריטית. מדוקס מצליחה להעביר לקוראים שאינם אנשי מקצוע את מורכבות הסיפור המדעי על הבטיו הרבים המגוונים, ואת זיקתו להצלחה המטאורית של ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק, שנחשבים לשני החוקרים שגילו את מבנה הד-נ-א וזכו על כך בפרס נובל ב-1962.

הספר הזה סוחף, ממכר ומעורר הערצה והזדהות. מדוקס היתה חברה קרובה של פרנקלין, ובזכות עובדה זו הקוראים נחשפים לצדדים חבויים באישיותה, שלא הוזכרו בספרים אחרים שנכתבו עליה. אף על פי שבמקרה הצורך המחברת אינה נרתעת מהסברים מדעיים, הקריאה בספר שוטפת, מהנה ומסקרנת. אפילו שם הספר, "הגברת האפלה", מסקרן: מה פירוש המלה "אפלה"? האם הסופרת התכוונה לומר שפרנקלין עבדה במחתרת? האם "אפלה" היה הכינוי שלה בפי עמיתיה לעבודה? ואולי בפי מתנגדיה? האם המחברת התכוונה לומר שפרנקלין שמרה את תוצאות מחקריה באפלה? האם כך קראו לה אלו שלא הבינו אותה?

רוזלינד פרנקלין נולדה ב-1920 למשפחה יהודית מכובדת. דודה היה הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי בפלשתינה, ונכדו, פרופ' אמריטוס דוד סמואל, ממכון ויצמן, מספר שבמשפחתם הזיקה למדע היתה שולית. רק הוא ובת דודו רוזלינד, מבין כל בני המשפחה הגדולה, למדו מדעים - הוא באוניברסיטת אוקספורד והיא באוניברסיטת קיימברידג'. משחר ילדותה סווגה כ"חכמה עד אימה" והיתה מאוד תחרותית. היא הציבה לעצמה יעדים דורשניים עד מאוד: להיות הראשונה בכיתה מחד גיסא; ולעסוק בפעילות ספורטיבית, כמו הליכה וטיפוס על הרים, מאידך גיסא. בנעוריה ובבגרותה היתה ערכית להפליא, פרפקציוניסטית, שואפת לשלמות בלימודיה, בעבודתה, בחייה האישיים והרומנטיים, וגם בבחירת חבריה. היא מתה מסרטן בגיל 37.

בסרט שהפיקה רשת בי-בי-סי על חייה היא נראית נזירית. האם היתה כזאת? חבריה הקרובים, שנבחרו בקפידה, טוענים שהיתה מלאת חיים, דמות מרשימה, "זורמת" בקלות, אוהבת טבע ואנשים. נראה שבחברת אנשים שלא השתייכו למעגל המצומצם המקורב לה היתה פחות משוחררת.

לאשה המבריקה הזאת היה הומור אנגלי סרקסטי. בחיק משפחתה ובמקום עבודתה דיברה תמיד גלויות. היא חשפה את מחשבותיה בכנות. בכל מהלכיה התנהלה ללא מורא פנים וללא שמץ של צביעות. עם זאת, היתה חסרת סבלנות כלפי אנשים שתפישתם אטית, לעתים גם זילזלה בהם.

בעבודתה הפגינה נחישות ודבקות במטרה ונמנעה מקיצורי דרך. בניסויים שערכה בתחום מבנה הפחם, הנגיפים, הרנטגן והד-נ-א, התגלתה כאשה מבריקה, שנונה, דעתנית, אמינה ויסודית להפליא, אבל היתה זהירה עד מאוד בהסקת מסקנות: היא היתה אובססיבית ברצונה לוודא, לבדוק, לשקול מחדש ורק אז להתקדם - כיאה למדענית איכותית. דווקא התנהלות זו לא התקבלה באהדה רבה בין עמיתיה, ומטבע הדברים התגלעו בינה ובינם חילוקי דעות משמעותיים שהחריפו עקב אהבתה את אורח החיים הצרפתי, שאותו ספגה כאשר עבדה בפאריס בין 1947-1950.

גישתה העצמאית

כמדענית ביקשה להבין את חוקי הטבע לעומקם. היא בחרה לעסוק בנושאים שנמצאו בחזית המדע, מבלי להתחשב ברמת הקושי הטכנולוגי והקונצפטואלי שהיה כרוך במחקר שלהם. כדי להגיע להבנה המדויקת ביותר היא הציבה לעצמה משימות שלעתים נראו בלתי אפשריות.

נראה שהאתגר הקשה ביותר שהציבה לעצמה היה הבנה מדויקת של אופן ארגון הצופן הגנטי בד-נ-א. הבנה ברמה כזאת של כל תהליכי חיים מתאפשרת רק כאשר המבנה ידוע והשיטה היחידה המאפשרת פענוח מבנים קרויה קריסטלוגרפיה, כלומר מחקר מבנים של מולקולות על ידי שימוש בגבישים. לשם כך נהפכה להיות קריסטלוגרפית, אף כי ענף מדעי זה הוא רב תחומי ומאוד דורשני. בתקופת עבודתה של פרנקלין שיטת מחקר זו היתה בשלביה הראשוניים, ולכן היה עליה לפתח שיטות חדישות גם למדידות וגם לעיבוד התוצאות.

כמה מדענים נוספים שניסו לפענח את מבנה הד-נ-א במקביל אליה לא הצליחו לבצע מדידות בדיוק המאפשר זאת. לעומתם, פרנקלין כבר בתחילת דרכה זיהתה שד-נ-א קיים בשתי צורות מבניות: האחת רוויה במים והשנייה כמעט יבשה, וקבעה שמדידות מדויקות יתאפשרו רק כאשר כל אחת מהצורות המבניות תימדד בנפרד. לשם כך פיתחה שיטה מיוחדת ומתוחכמת להפרדה ביניהן. כתוצאה מההפרדה בין שתי הצורות, לצד שיפורים משמעותיים במכשירי המדידה שאותם הכניסה, פרנקלין קבעה את הנתונים הקריסטלוגרפיים המדויקים ביותר.

כן קראה תיגר על ההנחה שרווחה אז - ואף שהיתה הגיונית, בסופו של דבר הוכחה כמוטעית - כאילו ארבע האותיות המרכיבות את הקוד הגנטי של הד-נ-א פונות לכיוון החיצוני של הסליל הכפול, כדי שיוכלו לבוא במגע עם מרכיבי התא המכתיבים את התגובות ההדדיות.

אפילו הכימאי ליינוס פאולינג, זוכה פרס נובל, הניח את ההנחה הזאת. אבל פרנקלין הבינה מתוך מדידותיה שחומצות הגרעין חייבות לפנות פנימה, לכיוון מרכז הסליל. ממצא מהפכני זה הוכח כנכון לאחר זמן, אך כשהציגה אותו בתחילה היא הקימה לעצמה מתנגדים בקרב כל חוקרי מבנה הד-נ-א בעולם כולו.

מוריס וילקינס, שהיה למעשה מקביל לפרנקלין בדרגתו המדעית, וגם שירת כסגנו של ראש המעבדה שבה פעלו ביחד בקינגס קולג' שבלונדון, היה אחד מהמערערים על קביעותיה המדעיות. הוא ניסה להשפיע על דעותיה וציפה שתסור למרותו עקב מעמדו האדמיניסטרטיבי. אולם פרנקלין נקטה גישה עצמאית.

בתוקף תפקידו נחשף וילקינס למסמך פנימי, שכלל את תצלומי הרנטגן שפרנקלין ביצעה בסיבי הד-נ-א, והוכנו על ידה כחומר לוועדת שיפוט מדעית שהתכנסה מפעם לפעם. הוא לא ראה פסול בהעברת החומר המדעי - שהיה אמור להישמר חסוי - למדען מאוניברסיטת קיימברידג' המתחרה, פרנסיס קריק, ולחוקר-אורח צעיר ששהה אצלו, ג'ים ווטסון בן ה-24 מארצות הברית. וכך, הנתונים הקריסטלוגרפיים, שהם המפתח לפתרון מבנה הד-נ-א, שפרנקלין שקדה על איסופם במו ידיה, נפלו ללא ידיעתה לידיים הזרות של ווטסון וקריק.

התעלמות מכוונת

האיכות הגבוהה להפליא והדיוק יוצא הדופן של ממצאיה של רוזלינד פרנקלין גירו את התיאבון האינטלקטואלי של ווטסון וקריק. הם בחנו את הממצאים ובהסתמך עליהם, ללא צורך בניסויים נוספים, הם פיענחו את מבנה הד-נ-א בתוך זמן קצר. מאותה הנקודה הם שעטו קדימה ובחנו את המשמעות הביולוגית של המבנה, וכאשר הראו לעולם את דגם הסליל הכפול המפורסם שלהם, טענו, בצדק, שהם ערים לקישורים האפשריים בין מבנה הד-נ-א לאופן הכפלת החומר התורשתי והעברתו מדור לדור (מבנה הד-נ-א הוא של גדיל כפול, שכל אחת משרשרותיו פונה לכיוון הפוך משלימה את השנייה על ידי שלבים הבנויים משני סוגי "זוגות" הבנויים מארבעת מרכיבי הד-נ-א - מרמז על הדרך שבה החומר התורשתי מועתק ומועבר מדור לדור: הסליל הכפול נפתח וכל אחד מהגדילים משמש תבנית לבנייה של גדיל חדש. כלומר, אופן זיווג הבסיסים מצביע על מנגנון אפשרי להעברת חומר התורשתי).

ווטסון, יחד עם עמיתו המבריק, קריק, והמדען ששימש כ"צינור העברת המידע", וילקינס, קיבלו את פרס נובל ב-1962, לאחר מותה ללא עת שלפרנקלין. הם קנו לעצמם תהילת עולם, ואף כי נבנו מתוצאות מדידותיה של פרנקלין, היא לא שותפה בכתיבת המאמר המתאר את המבנה של הסליל הכפול, ושמה כמעט שלא הוזכר בהרצאותיהם הרבות ובמאמרים הרבים שפירסמו בהמשך, ואף לא בנאום פרס נובל.

נראה שההתעלמות מרוזלינד פרנקלין ומהמידע המהימן שסיפקו מחקריה, שהביא לפענוח מבנה הד-נ-א, נבע מכוונה שלהם להשכיח אותה, ומתוך רדיפת הכבוד. ואכן, כיום שמם של ווטסון וקריק ידוע לכל סטודנט במדעי החיים, היות שהקשרים שבין שני הגדילים שבסליל הכפול ("המדרגות שבסולם") נקראים על שמם: "זוגות ווטסון-קריק".

לווטסון, שניחן בכישרון מיוחד במינו לעורר מחלוקות עד עצם היום הזה, ושידוע כשחצן סדרתי, לא הספיקה התהילה העצומה. בהנחה שהציבור מתחבר יותר אל המאבקים האישיים בין מדענים והסיפור שמאחורי ההישגים מאשר לתיאורים על איסוף נתונים, מכשירי מדידה ומבחנות, הוא כתב ספר שערורייתי, "תעלומת הסליל הכפול", שבו הוא מתאר בחד-צדדיות משוועת את ההתרחשויות המרתקות שהובילו לפענוח הקוד הגנטי. מהספר עולה כאילו פרנקלין החזיקה בידיה אוצר מדעי, אך לא הבינה איך לפרשו עד שווטסון וקריק המבריקים פענחו את הסתום.

בשל ההישענות המוחלטת שלו ושל עמיתו על ממצאיה של פרנקלין, לא קשה להבין את המניע של ווטסון להציג אותה כחוקרת ממוצעת, מבצעת ניסויים סבירה וקפדנית להחריד, אך חסרת אינטואיציה, חוקרת שמתנהלת באטיות מבלי להבין את התוצאות שאליהן הגיעה. ברוח הסנסציונית של הספר ווטסון נסחף לתיאורים לא מחמיאים אפילו על הופעתה החיצונית והציג אותה כ"רוזי המרשעת" והקשוחה - מאפיינים שלדעתו הצדיקו את הזלזול המדעי שהפגין כלפיה. יתרה מזאת, נראה כי ווטסון לא היה מתרכז בזוטות כמו המראה החיצוני של פרנקלין אלולא חמס את התוצאות המאוד-משמעותיות של מחקריה.

גסות הרוח וההגזמות בתיאורים שבספרו של ווטסון גרמו הרמת גבות בעולם המדע: איך ייתכן שמדענית ממוצעת הגיעה לתוצאות כל כך משמעותיות, עד כדי כך שווטסון החכם השתמש בהן? איך ייתכן שהיא צברה הערכה וכוח עד כדי כך שיזמה והצליחה לקבל לעבודה מדעני צמרת, כמו את חתן פרס נובל ארון קלוג - שגם היה לעמיתה לעבודה בחקר הנגיפים? איך ייתכן שהוזמנה לעבוד במוסדות המחקר המובילים בבריטניה? שהורשתה לחנך סטודנטים? שסייעה למדענים צעירים בעבודתם? האם באמת ובתמים היתה מרשעת ותמימה בעת ובעונה אחת?

בלתי נשכחת

שאלות אלה דירבנו חוקרים וסופרים להעמיק חקר בחייה של רוזלינד פרנקלין, וכך, לאחר שבמשך שנים רבות לא הוזכרה תרומתה העצומה לפענוח מבנה הד-נ-א, ולמעשה לאחר ששמה כבר צלל לתהום הנשייה, היא שבה והופיעה בתודעת הקהילה המדעית וזכתה לאהדה בלתי מקובלת. יתרה מזאת, בשל הפן האנושי המסעיר של סיפורה האישי והתגלגלותו, נכתבו ספרים נוספים עליה והיא זכתה לכבוד רב גם בתודעת הציבור הרחב.

כלומר, בספרו הנבזי ווטסון למעשה הטיל את קללת בלעם, שהפכה לברכה לפרנקלין. כך היא נהפכה ממדענית מוערכת חלקית בחוג מצומצם של מדענים, ואנונימית לקהל הרחב, לדמות בלתי נשכחת בקרב קהל רב ומגוון.

מבין הספרים שנכתבו על רוזלינד פרנקלין וסרט בי-בי-סי על חייה, ספרה של ברנדה מדוקס מאיר ומחדד פרטים לא ידועים באישיותה ובאופיה של פרנקלין שהם בעלי חשיבות להבנת המחקר שלה והישגיה. כך, לדוגמה, רוב המדענים, כולל חלק מעמיתיה, טענו כי ההבדלים העיקריים בין ווטסון לפרנקלין נעוצים ברמת התחרותיות שלהם. הדעה שרווחה היתה כי ווטסון תחרותי מאוד, בעוד שפרנקלין חסרה את התכונה הזאת. ספרה של מדוקס מציג עד כמה פרנקלין היתה לוחמנית ותחרותית כאחת. עצמאותה ועקשנותה שלא לקבל עצות מאחרים הביאו אותה להישגים מדעיים שלא ייאמנו כבר בתחילת מחקריה, אך גם גרמו העדר של גמישות אינטלקטואלית - דבר שבסופו של דבר היה בעוכריה.

במבט לאחור, אף שעל פניו קל לשייך את ווטסון וקריק לציבור החמסנים חסרי המעצורים בדרכם לתהילה, יש לזכור כי בנוסף לתכונותיהם הלא-תרומיות ולדרכם הנלוזה הם היו מדענים מבריקים, מקוריים ויצירתיים, מהירי תפישה, חדי עין, המסוגלים למחשבה אנליטית, ובעלי כושר הפשטה מדהים. כמובן שאין לבטל את תרומתם העצומה למחקר הד-נ-א, ורבים תוהים אם פרנקלין אכן היתה מגיעה בעצמה לפענוח הקוד הגנטי תוך זמן קצר.

לשאלה זו אין תשובה, היות שאף כי כל התוצאות הניסיוניות שהיו יכולות להוליך לפתרון מבנה הד-נ-א היו בידיה של פרנקלין, הרי שקריק, ולא היא, הוא שתפש את המשמעות המבנית של ממצאיה במהירות מעוררת השתאות - ווטסון הוסיף על כך את הנפח הביולוגי. לעומת זאת, פרנקלין דיכאה הסברים אינטואיטיביים באופן עקבי, ואף דחתה את קריק שהזהיר אותה בזמן אמת מכך שקיימים הסברים חלופיים להסבריה. בנוסף, אין לשכוח כי אף על פי שלווילקינס ולחבר השופטים היתה גישה ישירה וחוקית לממצאיה, ויש לשער שהתפתו לנסות להשתמש בהם, איש מהם לא הבין את משמעות המדידות של פרנקלין מלבד ווטסון וקריק.

באותו שלב, כאשר כל הפרמטרים המבניים כבר היו בידיה, הלכה פרנקלין צעד אחרי צעד בזהירות ובהתמדה, מתוך הנחה שזמנה בידה. פרנקלין התרכזה בבדיקה יסודית של תוצאותיה, והתקדמה ללא פחד או חרדה שמא ממצאיה יימסרו מאחורי גבה על ידי עמיתיה לצמד מתחרים; וששני אלה יסתמכו עליהם מבלי שיידעו אותה על כך. אם היתה ממשיכה בדרכה העצמאית היה עליה "לצעוד" זמן רב, אך היות שבשלב מסוים החלה להתגמש ולבדוק גם מודלים שאולי יתאימו לממצאיה, הרי שקיים סיכוי סביר לכך שהיתה יכולה לפענח את המבנה של הד-נ-א כמעט בצמידות לווטסון וקריק.

אולם, לאור החסר שלה בידע ביולוגי - שהוא הצד החזק ביותר של ווטסון - תמהני אם בשלב הפתרון הראשוני פרנקלין אכן היתה מגלה את המשמעות הביולוגית של מבנה הד-נ-א. כך שאמנם ממצאיה נמסרו לאחרים מאחורי גבה, אך הם היו גם בידיה באותו הזמן, ובאופן עקרוני היא היתה יכולה להגיע לפתרון בעצמה, או עם עמיתיה.

בידי פרנקלין נמצאו אפוא כל הכלים המדעיים הנחוצים לפתרון, חוץ מההארה המבריקה של קריק והידע הביולוגי של ווטסון. אני חושבת על עצמי: גם אם כל הממצאים של רוזלינד פרנקלין היו בידי כיום, איני בטוחה שהייתי מגיעה בקלות לפענוח מבנה הד-נ-א ולמסקנות הביולוגיות המתחייבות ממנו.

לא סמל לקיפוח

בחוגי נשים לוחמניות נתפשת פרנקלין לעתים כסמל פמיניסטי, אף על פי שהסיפור שלה ייחודי ואינו מכיל את רוב הסממנים השייכים לזרם הפמיניסטי. מקובל להניח שהמגדר של הגיבורה היה הסיבה העיקרית להתנהגות הבלתי-קולגיאלית והשחצנית של מתחריה הגברים.

אבל רוזלינד פרנקלין ללא ספק אינה סמל הקיפוח הנשי. לדעתי, היריבות בינה לבין וילקינס היתה יכולה להיווצר בין שני מדענים מאותו המגדר, גברים או נשים. למעשה נראה שפרנקלין בזה לווילקינס יותר מכפי שהוא בז לה. אכן, היה זה הוא שהתנהג כלפיה בנבזות והעביר את ממצאיה לידי חוקרים אחרים, אך ידועים מקרים דומים שבהם תהילתם של מדענים "נשדדת" מהם על ידי עמיתים או מתחרים שאפתנים ללא קשר למגדרם. הדעה המקובלת היא שנשים יותר תמימות ועל כן הן מטרה נוחה יותר ל"קירקוס" שכזה, אבל קשה לתאר את רוזלינד פרנקלין בתור אחת שכזאת.

סיפורה של רוזלינד פרנקלין מעורר שאלות מהותיות מבחינה מדעית ומבחינה אנושית. בראייה כוללת, המדע והחברה האנושית יצאו נשכרים מפענוח מבנה הד-נ-א. כמו במחקרים אחרים ברור שלשמו של המדען שהגיע לפתרון יש חשיבות משנית. התשובה לשאלה ההיפותטית: האם פרנקלין היתה מגיעה לפתרון בעצמה אינה ברורה, והמדע לא צריך לעסוק ב"נבואות" מסוג זה, אלא להציע לציבור פתרונות ויישומים מיד לאחר גילוים. אולם העולם אינו מרחב אבסטרקטי. את המחקרים מבצעים מדענים שאינם שונים מבני אנוש אחרים. רובם ככולם מצפים להכרה במאמציהם, והכרה כזאת יכולה להינתן רק על ידי עמיתיהם, שאמורים להתייחס בכבוד לממצאיהם.

בנוסף, מקובל שבמקרים שבהם הממצאים משמשים להמשך המחקר, החוקרים המקוריים יכולים לבחור אם ברצונם להשתתף בו. רוזלינד פרנקלין כלל לא ידעה על מחקר שמתבצע על בסיס התוצאות שהשיגה, וכמובן שלא הוצע לה לההשתתף בו. התנהגות נלוזה כזו אופיינית, במידה מסוימת, לחוקרים אמריקאים חסרי מעצורים, אך אין לשכוח שבמקרה זה את מעשה הנבלה העיקרי ביצע וילקינס, פרופסור בריטי מכובד ומכופתר, ובין השלישייה היה עוד חוקר בריטי, פרנסיס קריק, שאפילו אז היה ידוע כמדען מבריק ומפורסם, כך שיכול היה להרשות לעצמו להתחלק בתהילה הצפויה לו עם פרנקלין, שאף כי לא היתה מודעת לכך הגישה לו אותה על "מגש של כסף". עם זאת, נדמה כי דווקא פרנסיס קריק הבין את חומרת מעשיו ורמז לכך אפשר למצוא בהצעתו לפרנקלין לבחון פתרונות המבוססים על שיקולים יצרתיים.

מתחים בין מדענים העובדים באותו מוסד, או במוסדות שונים, על נושאים קרובים, הם שכיחים, אך לעתים רחוקות הם מגיעים לרמות שאליהן הגיעו במחקר מבנה הד-נ-א. קל לייחס את הקיצוניות במקרה של רוזלינד פרנקלין למנהגיה שלא מצאו חן בעיני הסגל הבריטי ה"קורקטי" והנוקשה. אולם לדעתי המתח האיום נבע בעיקר מהחשיבות העצומה של נושא המחקר שעליו פרנקלין עבדה ורק מעט נבע ממחלוקות אישיות או מזלזול בערכה. מבחן הזמן מסביר את חריפות וחומרת המקרה הזה. אכן, הידע שעדיין מתעצם, התובנות שעדיין מלהיבות והיישומים הרבים, מעל הצפוי, הקשורים לתורשה בפרט ולביולוגיה מולקולרית בכלל נובעים מהבנת מבנה הד-נ-א.

לסיכום, רוזלינד פרנקלין קידמה באופן משמעותי שלושה תחומי מחקר מדעי שונים: מבנה הפחם, מבנה הד-נ-א ומבנה הנגיפים. כל אחד מהם תקף בעיה ברומו של עולם ובכל אחד כמעט שהגיעה לפסגה, אך היא לא השלימה אף אחד מתחומי המחקר שלה. אף על פי כן תרומתה למדע לא תסולא בפז. מעבר לתצלום הרנטגן של גביש הד-נ-א, ופיתוח שיטות למדידת חללים פנימיים, היא תרמה תרומה רבת חשיבות לקידום כל שיטות הפענוח של מבנים של מולקולות ביולוגיות. אני עצמי השתמשתי בשיטות האנליזה שלה לקביעת מבנה הקולגן, חלבון תלת-גדילי שהוא המרכיב העיקרי בעור, בסחוס וברמות החיבור.

לשמחתנו, רוזלינד פרנקלין, שהיתה בין החלוצים שניסו לפענח את מבנה הד-נ-א - הממצא המדעי החשוב ביותר במאה ה-20 - לא נעלמה מההיסטוריה המדעית והציבורית. כיום רבים מכירים את שמה וגם הממסד המדעי מחבק אותה. אחרי מותה הוכרה בתואר התלמידה המצטיינת, מתקיימות סדנאות הנושאות את שמה והבניין שבו עבדה ושממנו זלגו ממצאיה קרוי כיום בניין רוזלינד פרנקלין.

Rosalind Franklin: The Dark Lady of DNA \ Brenda Maddox

הפרופ' עדה יונת, זוכת פרס נובל לכימיה ל-2009, היא ביוכימאית המתמחה בקריסטלוגרפיה של חלבונים. מחקריה עוסקים במבנהו ובפעולתו של הריבוזום



תצלומי ארכיון: מתוך הספר


רוזלינד פרנקלין במעבדה בפאריס. הצטיינה תמיד בכל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו