רמי סערי
רמי סערי

שמי הוא אדום, מאת אורהאן פאמוק, תירגם מטורקית משה סביליה-שרון, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2009, 476 עמודים

ביקורות על יצירות מופת שזכו לתרגום משובח נוטות לכלול לעתים קרובות את המחמאה הנדושה והמפוקפקת "התרגום קולח והספר נקרא בנשימה עצורה". הרומאן השלישי של אורהאן פאמוק הרואה אור בעברית, "שמי הוא אדום", הוא אמנם יצירת מופת ותרגומו העברי אכן ראוי לכל שבח, אבל הספר אינו נקרא בנשימה עצורה, וטוב שכך. "שמי הוא אדום" מגולל בווירטואוזיות אמיתית ובלשון מרהיבה מאין כמוה את קורותיהם של תשעה ימים חורפיים באיסטנבול בשנת 999 להיג'רה, הלא היא שנת 1591 למניין הנוצרים. ברומאן ההיסטורי המתוחכם שזר פאמוק - יליד איסטנבול (1952) וחתן פרס נובל לספרות (2006) - גם סיפור מתח מרתק וגם סיפור אהבה נפלא, ויצירתו הרבגונית והססקולית ניתנת לתובנות רבות ומגוונות, לפרשנויות אינספור, לניתוח ספרותי מעמיק ולקריאה מענגת גם יחד.

ביסודה של עלילת "שמי הוא אדום" מככב ספר מפואר ומקסים, ששליט האימפריה העותמאנית מזמין אצל צוות של מאיירים עתירי ניסיון כדי לשלוח אותו במתנה לשליטה של ונציה לרגל שנת האלף למניין המוסלמים. מטרת השי היא להרשים את היריב המערבי, אבל כידוע ציורם של הברואים אסור באסלאם, ולכן נרקם מעטה של חשאיות גמורה סביב המלאכה המוטלת על המאיירים, על אחת כמה וכמה מכיוון שמטיף קנאי מארזורום שבמזרח טורקיה תובע את עלבונה של הדת, ואוהדיו חמומי המוח משתלהבים מדרשותיו ומאיימים לקחת את החוק לידיהם. היעלמו של אחד מן המאיירים בצוות הנבחר הוא פתח לתעלומה התובעת פתרון נהיר ומהיר, אבל בה בעת יוצרת כר נרחב לספקות, לסברות ולהשערות.

במקביל לניסיון המורכב לגלות מה באמת עלה בגורלו של המאייר ומי הוא האחראי להיעלמו, שוטח אורהאן פאמוק לפני קוראיו את סיפורה של שקורה היפהפייה, בתו של ראש סדנת המאיירים ואם לשני ילדים, שבעלה לא שב זה ארבע שנים משדה הקרב בפרס. שקורה היא מושא חלומותיו של בן דודה המכונה שחור, איש שהורחק מאיסטנבול בנעוריו למשך תריסר שנים, אבל נשא עמו בכל מסעותיו במזרח את זכר אהבתו לחברת ילדותו הנכספת. הסתבכות סיפור אהבתם של שקורה ושחור על רקע העדרו של אבי הילדים קשור קשר הדוק לאירועים המתרחשים בסדנת המאיירים, ולשחור המסרב בתוקף לוותר על אהובתו יש תפקיד מרכזי בפענוחה של התעלומה המרתקת.

מבחינת עלילתו, תכניו ומבנהו אפשר למצוא קווי דמיון לא מעטים בין "שמי הוא אדום" מאת פאמוק לבין ספרים דוגמת "שם הוורד" ו"המטוטלת של פוקו" מאת אומברטו אקו ו"הצופן הפלמי" מאת ארתורו פרס-רוורטה. בכל הספרים האלה השכילו יוצריהם לשלב בהצלחה מרובה סיפור מותח בתיאור עומק מסקרן ומושך של מקום, תקופה ואנשים.

מעבר לסיפור התעלומה ולאופן פתרונה מצליח פאמוק לדון בכובד ראש בסוגיות מהותיות: מהו תפקידו של האמן? מהי משמעות הסגנון ביצירתו? האם קנאת יוצרים מרבה יצירה, והאם המטרה מקדשת את האמצעים? האם אפשר לשלב בין אמונה דתית לבין יצירה אמנותית, ואם כן איך? מה מקומו של חופש הביטוי בחברה שמשטרה אינו דמוקרטי, וזכויות הפרט ממילא מוטלות בה בספק חדשים לבקרים? ומה ניתן להסיק מן ההיסטוריה של יחסי המזרח והמערב ולו רק בתחום האיור? כמובן, פאמוק אינו נופל בפח של מתן מענה חד-משמעי על תהיות מורכבות כל כך.

רבים ממשפטיו של הסופר מצטיינים בפיוטיות ובתבונה, ודימוייו לעולם טובים ורעננים: "הסבירות להתגשמות הבלתי אפשרית לא רק הציקה לי, אלא גם הסבה לי תחושה של ריקנות, כמי שהתייתם מאביו, כמי שנקרע ממכורתו" (עמ' 423). אוהבי השירה ימצאו בספר שירה, אוהבי הציור - ציור, אוהבי ההגות - הגות, ואוהבי הסיפורת - סיפורת במיטבה. מנעד הקולות ביצירה רחב מאוד, וב-59 פרקיה יש דוברים המתחלפים תדיר, אחדים המופיעים באופן חד-פעמי ואחרים החוזרים ונשנים. מלבד גיבורי הספר נמנים עם הדוברים ביצירה גם חיות, צמחים, צבעים ועצמים, שהרי דבר אינו זר לעולמו של הצייר השואף להתבונן בעולם וללכוד אותו בזיכרונו לפני שיוכל להנציחו. ביצירה המתמקדת בתקופה ובחברה שאין להקל בהן ראש בחשיבות הדת, דווקא סוס הוא הפוצה את פיו ואומר: "אף שכל הסוסים יצאו שונים אלה מאלה מתחת ידו של הצייר הגדול מכולם, אללה בכבודו ובעצמו, כל הציירים מציירים אותנו מהזיכרון באותו האופן" (עמ' 261).

הקריאה האטית והמהנה בתרגום הנהדר של משה סביליה-שרון ל"שמי הוא אדום" היא מדריך נפלא לאיסטנבול של עת שעברה לבלי שוב. היריעה הרחבה, הצבעונית והמפוארת שפורש פאמוק בספרו נטולת מלל מפוטפט, והחסות הנעימה בצלה מאפשרת לכל החושים להשתולל ולחגוג. פאמוק הוא אמן בחסד עליון של הצבע, של הטעם, של הריח ושל המגע, ופעמים הרבה משולבים בתיאוריו כמה וכמה חושים בעת ובעונה אחת, עד שראש הקוראים סחרחר עליהם מרוב עונג: "סקרתי בפליאה, לאור העששית, את שקי הקפה, הזנגוויל והקינמון, את תיבות המסטיק בשלל הצבעים, את ערמות הכמנון, הקצח והזעפרן. רציתי לטעום מהכל ולצייר את הכל" (עמ' 329).

"שמי הוא אדום" מצטיין בחושניות עזה אף יותר משני ספריו הקודמים של פאמוק שהתפרסמו בעברית, "הספר השחור" בתרגום שלמה אביו (כתר 1998) ו"המבצר הלבן" בתרגום משה סביליה-שרון (כתר 2003). למרות חושניותו החריפה דומה שבין המגע לבין הרגש יש בספר כמעט תמיד שילוב במינון נכון ונבון. גם מי שמעדיף את תענוגות החך על תאוות הבשרים יבוא כאן על סיפוקו: "אני אוהבת לשתות מיץ דובדבנים באירועים שהסולטאן מארגן בכיכר הסוסים, לאכול מכל הבא ליד בחתונות, לבלוע פרוסות חלווה בדבש שהשכנים שולחים למתאבלים באזכרות" (עמ' 286), נאום אסתר, הרוכלת והשדכנית היהודייה. דיוק המתרגם בהעברת המשלבים, המגוון העצום של התחושות שהספר מספק וסגנונו הייחודי של הסופר המוכשר מבטיחים ש"שמי הוא אדום" יענג כל קורא. לאוהבי ספרות ולכל המתעניינים בציור זה ממש ספר חובה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ