בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משורר בשטח | הנשק החם של משורר

כמה משיריו של עדי עסיס צריכים להיכנס למחזור הדם של השירה העברית בדלת הראשית

תגובות

למקרא השיר הבא, "הרתעה", ביקשתי להיפגש עם המשורר הנפלא עדי עסיס (יליד 1967) כדי לשאול אותו הכזקפתו: "אני מתפשט / בגבי לחלון / חושף בפני השכנים / את ישבני הצהבהב. // אני זקוק למבטיהם / ולמגע הקיר הקריר / בכף ידי השמאלית / כדי ליצר לעצמי / זיקפה. // אם תעלה בידי / אצודד אותה. / שיראו. // אם לא יריעו / אצא אליהם / ואעשה בה שימוש".

השיר הזה מופיע בספר הביכורים המצוין של עסיס, "הנשק החם" (2009, הליקון), המחזיק 41 קטעי שירה ופרוזה מיוחדים במינם. הנשק החם, אם עוד לא הבנתם, הוא אבר המין הזכרי אבל גם כלי הנשק של האתוס הצה"לי והציוני בכללותו, המועמדים כאן לביקורת מושחזת. יש בספר הזה כמה וכמה שירים שצריכים לדעתי להיכנס למחזור הדם של השירה העברית בדלת הראשית, אם לא דרך חור המנעול שלה (כלשון אחד מן המוטיבים החוזרים בשירה הזאת).

הנה לדוגמה שני מכתמים המדגימים את מלאכת השירה המשובחת של עסיס. באמצעותם אפשר להסביר איך קורה הפלא הזה של השירה הצרופה. תחילה שיר ארס-פואטי מבריק, "שיר": "כמו צלצול / טלפון בבית ריק / אני ממשיך / לכתוב" (עמ' 54), ומיד אחריו שיר רחב-אופקים הנקרא בפשטות "ישו": "ישו המציא את הרוחב / כשפרש ידיו לצדדים. / הצולב לחש על אוזנו: / ?תעשה בידיים כמו ציפור'" (עמ' 55). הקורא את שני השירים הללו כפי שיש לקרוא שירה מלכתחילה, בהתמסרות גמורה (הביקורת תבוא אחר כך), לא יוכל שלא לשמוע את צלצול הטלפון (בשיר הראשון) או לחקות בעצמו את תנועת הצלוב המדומיינת (בשיר השני). בזה ניכר יופיה של השירה, ולמעשה של כל שירה אמיתית; שכשהיא במיטבה היא מסוגלת לפרוץ מבעד לדף.

שיריו של עסיס מהודקי צורה, ותכונתם הבולטת ביותר בהקשר הזה היא שורותיהם הקצרות, בנות שתיים-ארבע מלים לשורת שיר. את המוסיקה המדודה שלהם אפשר לשמוע היטב בשיר המופת האנאפורי "תרמתי את גופי למשרד", שצריך לדעתי להיעשות להמנון המחאה של כל עובדי המשרדים באשר הם. הנה קטע מתוכו: "המשרד מניח / את הישבן שלי / על ריפוד כיסא קרוע. // המשרד מפשק רחב / את האצבעות שלי / על המקלדת. // המשרד מגלגל / את העין שלי / על מסך המחשב... // המשרד מצמיד לצווארי קולר / לזהות אותי. / מכדרר שטרות כסף / לתוך הפה שלי (עמ' 36-37). בתוך מסגרות הצורה והמוסיקה המהודקות האלה מרשה לעצמו המשורר להתפרע ומעמיד שירה ניאו-סוריאליסטית שאת שורשיה העמוקים יש לחפש בשירה ובספרות הסוריאליסטית והניאו-סוריאליסטית הצרפתית, שלדעתי עסיס הושפע ממנה לא מעט (הן בשיריו והן בקטעי הפרוזה הסאטיריים המשולבים בספרו).

כדי להבין גם את מבני העומק התימטיים של השירה הזאת נקרא בשני השירים הבאים: "רק משורר עיוור" ו"כדי להיות פרח". הראשון מעמיד דמות של איקרוס אורבני-מודרני שכנפיו הלוהטות נמסות אל ארוחת הבוקר: "רק משורר עיוור / מסוגל באמת לדמות / גלגל עין לשמש // את הנוצה שלו / הוא טובל בחושך, / כותב ביומנו: // הבוקר החלטתי / לגנוב אש מעיניה / של אהובתי // בפתח המטבח / היא הסבה אלי מבטה. / כנפי נמסו. // שוב הסתפקתי בסלט וחביתה" (עמ' 7).

השיר השני ממשיך כביכול אותו קו ומשתמש במוטיבים דומים: "כדי להיות פרח / יש להכות את העין / באבן. // אז עולה גבעול / מהבשר העיוור / והשמש נפתחת לעלי כותרת. // ראשה הזקוף / מעל שפת האגרטל / נשמט אט אט / עד שהחדר מחשיך / ועומד בו // ריח רע של מים" (עמ' 10). שירים אלה הם הבסיס לתבנית העומק התימטית בשירה שלפנינו: כדי להתמודד עם העולם המודרני המנוכר שסביבו, המשורר בוחר לעוור את עצמו בתחילה, מתוך מודעות לאפסותו הקיומית של האדם הבודד. שוב ושוב מופיעים בשירים עיניים שלא רואות; חורים של מנעול שקשה לראות בעדם וראשים תלושים או צפים בחידלון. הלילה והחושך הכחלחל הם הזמנים והצבעים הרווחים של השירה הזאת, ששואפת אל הבוקר והזריחה כאל הארץ המובטחת.

דווקא מן המקום המתעוור הזה מצליח עסיס להתבונן בעולמנו בפיקחון ובפיכחות מרשימים במיוחד. הוא מבקר אותו בשיריו הפוליטיים הסרקסטיים, דוגמת "פנטסיה", "אביב נעורים" ו"כחול לבן", אבל מציג גם את יופיו באמצעות שירי האהבה האירוטיים שלו, דוגמת: "הבהלה לבשר" ו"תנוחה" או באמצעות שירי הנוף והחלום, כדוגמת "לילה בעמק" ו"שורשים". השילובים שעושה עסיס בין הפוליטי, האירוטי והיומיומי בשירתו הם ייחודיים מאין כמוהם.

באמצעותם, דמויות גדולות וסמלים בולטים בתרבות עוברים בשירים תהליך של פרסוניפיקציה מחודשת והקטנה ומועמדים לבחינה מחדש, גם אם פרודית (ראו למשל בשירים: "משה דיין 2009", "אליזבת ישבני דבש" ו"הסעודה האחרונה"). זו תחבולה ספרותית מוכרת, המאפיינת כאן מגמת עומק נוספת, שבה המשורר מעוור עצמו לדעת גם לנוכח המיתוסים הגדולים של השירה, המדינה, הדתות והעולם. השיר "כ"ט בנובמבר" מדגים את זה יפה: "בכ"ט בנובמבר (התנהלה הצבעה)... / בעניין כלשהו. // אצלי התריסים מוגפים, / מתנדנד בכיסא נדנדה. ... // כשהתבררה תוצאת ההצבעה / פרצו שכני בשאגות שמחה. / מרוב בהלה, במקום ביסקוויט / טבלתי אצבעותי בתה הרותח" (עמ' 12).

החופש הפרוע של תוכני שירתו מצד אחד, והגבולות הצורניים הברורים שלה ממהצד האחר, מובילים גם לכתיבתם של שירים מנייריסטיים, שבהם משחקי הלשון והשעשוע הפילוסופי גוברים על התכנים, והפואזיה גולשת אל הפטפוט השירי (ראו למשל בשירים: "יושב", "הייתי אופטימי בנוגע לשמעון", "קראתי אלוהים" ו"עץ הדעת"). דווקא בזכות השירים האלה אפשר לקרוא בצלילות יתרה את השירים המצוינים. אלה גם אלה כוללים בכל זאת גם חומות מגן גבוהות, שהלבנים המרכיבות אותן הן הפרודיה וההומור. כדי לעלות מדרגה בשירתו, צריך לחשוף יותר מבעד לחומות ולהעמיק ולתאר את "האצטדיון שבראשו" שבעטיו עסיס "צורח בייאוש" (עמ' 56). אז גם לא יהיה חשוב לדעת אם אכן התרחשה לה זיקפה מצודדת בחלון, כמוזכר בשיר שבו נפתחה הרשימה, משום שהשירים כבר יזדקפו מאליהם.



עדי עסיס. לכתוב, כמו צלצול טלפון בבית ריק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו