בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעבר לכל המלים: הקסמים של יואל הופמן

את הספר "מצבי רוח" מאפיינת אותה הזרה המלווה את יואל הופמן מראשית דרכו, אך נדמה כי מאחורי כל ההסוואות מתגלה ספר נוסטלגי ואפילו רגשני

תגובות

מצבי רוח יואל הופמן. הוצאת כתר, 191 פסקאות (אין מספרי עמודים), 98 שקלים


בתוך כל זה בא אלינו פעם משורר ואשתי הראשונה (כאן קשה לדבר בלשון רבים) בשלה לכבודו אוז. ראינו את צפרניו של המשורר ואת שניו ונזכרנו בציור המפרסם של הרונימוס בוש דג אוכל דג שאוכל דג.

ולפעמים (בהודו או באפריקה) נמר טורף משורר והדבר הזה הוא בטבעו שכל הדברים בסופו של דבר נבלעים בתו? דברים גדולים יותר אבל איננו יודעים מי בולע את העולם כלו. כך או אחרת שירים נכתבים וגם אנחנו נכתב עכשו שיר אהבה לכל הנשים שקוראות את הספר הזה:

ספר שאת נוגעת בו מתחיל לקרא את עצמו

מתוך "מצבי רוח"


"הזרה" היא המונח שטבע חוקר הספרות הפורמליסט הרוסי, ויקטור שקלובסקי, לציון דרכה של לשון הספרות לחרוג מן ההסתכלות האוטומטית ולשוות "מוזרות" לדברים לצורך ראייתם מחדש. והיטיב לבטא את העניין שנים רבות לפני שקלובסקי המשורר האנגלי, פרסי ביש שלי, ב"סניגוריה על השירה" שלו: "השירה מסירה את הלוט מעל פני היופי הנעלם שבתבל ומגלה כל דבר ידוע משכבר, כאילו לא היה ידוע כלל... היא מטהרת את ראייתנו הפנימית מתבלול הקרתנות, המאפילה לעינינו את פלא הווייתנו... היא יוצרת לנו את העולם מחדש, אחרי אשר כלה ונפסד בנפשנו מתוך חזרת רשמים, שנתקהו משימוש תכוף" (תרגום שמעון הלקין).

מה שהלקין, בלשונו המרהיבה, קורא "תבלול הקרתנות", ואנחנו היינו קוראים "דוק של היכרות", או "מעטה של פמיליאריות", הוא מה שצריכה השירה לסלק כדי לראות את העולם מחדש. היא אומרת, למשל, כעמיחי - " פני את" ולא "פני?", כדי לראות מחדש את פני האשה במלוא נוכחותן; או היא מתארת זקן שבפיו מקטרת, ו"מן המקטרת נתמשך צינור, הצינור נכנס אל תוך בקבוק, ובבקבוק עמדו מים", וזאת כדי לראות מחדש את הזקן המעשן נרגילה, כדרך שהילד קצכן, גיבור סיפורו של יואל הופמן, "קצכן", רואה נרגילה בפעם הראשונה בחייו. על המקום המרכזי שתופסת ההזרה ביצירתו של הופמן עמדה הביקורת מזמן. "הזרה הוא שם המשחק ביצירתו הספרותית של הופמן", כתבה עוד בראשית דרכו חוקרת הספרות, חנה הרציג.

ובראשית דרכו עומד הסיפור "קצכן" מתוך קובץ הסיפורים "ספר יוסף" (כתר, 1988), גילום מופלא של עולמו של ילד קטן, מן היפים שאני מכיר. הופמן מצליח כאן לגלם חשיבה ראשונית של ילד, בלתי-אמצעית ופיסית, בתוך עולם שעדיין לא נמתחו גבולות בינו ובין הנפש הקולטת אותו. ואיזה כלי טוב יותר לגילום חשיבה כזאת מן ה"הזרה", החומקת מן הקלישאות של ההסתכלות הבוגרת וחותרת אל ההשתאות של המבט הראשוני? ב"קצכן" יש פגישה מאושרת בין הנושא שבחר בו הופמן, כלומר עולמו של הילד הקטן, ובין מה שנראה כנטיית לבו הטבעית של הסופר למפתיע ולמוזר. תמונת העולם מנקודת הראות של הנעליים - כשקצכן יושב מתחת לשולחן ומביט בנעלי הדוד והדודה - היא גילום נפלא מאוד של הסתכלות היולית: "חשב לעצמו קצכן שכל איש נועל את נעליו ויוצא לדרכו. אבל אחר-כך הפך בדעתו והחליט שכל נעל מכניסה אל תוך עצמה את הרגל ואת האיש שבקצה הרגל, ויוצאת לדרכה".

לעומת זאת, ניכר כבר ב"ספר יוסף" צד אחר של הופמן, שהוא כרוך או אינו כרוך ביצר ההזרה הזה. כבר שם ניכרת, בעיקר בסיפור "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת", התלבטות קשה ביחס לדרכי הנראטיב המקובלות, וחיבה יתרה - כמעט אובססיבית - למה שקוראים מטא-סיפור, כלומר עיסוק במלאכת המספר עצמו. "בנקודה זו עלינו לעצור לרגע", הוא כותב, למשל, וקוטע את שטף הסיפור; "ישנם סופרים המזלזלים באחריות שכתיבתם מטילה עליהם ומציגים לפני קוראיהם רק את האפשרויות שנתממשו. אבל סיפור עלילה מכיל, אם תרצו בכך, גם את האפשרויות שלא נתממשו" וכמה שורות אחר כך: "יהא זה בהחלט מן הדין לשתף את הקורא בשיקולים שהביאו לפסילתה של הגירסה הראשונה ולאימוצה של הגירסה השנייה" וגו'. לא כל אחד יסכים שזה "בהחלט מן הדין" לשתף את הקורא, אבל הופמן בטוח בכך, ומכאן ואילך, לאורך כל דרכו, כמדומה, הוא נוטש את דרכי הסיפור המסורתיות ומעלה שוב ושוב אל פני השטח, אם במפורש ואם במובלע, את אינסוף השיקולים המטרידים את המספר, שיקולים החותרים בלי הרף תחת המבנה הנראטיבי עצמו.

בספריו "ברנהרט" המוקדם (כתר, 1989) או "אפרים" המאוחר (כתר, 2003), עם כל הנוכחות, מילולית וטיפוגרפית, של המספר המעיד על עיסתו, דבק הופמן בקורותיה של דמות אחת, וזו משמשת חוט שני המלכד פחות או יותר את הדברים. בספרו החדש הוא מתיר את הרסן האחרון הזה. "מצבי רוח" הוא, כעדותו, "ספר של מצבי הרוח... פעם אנחנו אוהבים ופעם אנחנו שונאים. ולפעמים אנחנו שונאים את הדברים שאהבנו או אוהבים את הדברים ששנאנו ואין לדבר הזה סוף". כמה דמויות מן הילדות (כנראה, שהרי אנחנו מוזהרים בפתח הספר שהקשר בין הדמויות ואנשים חיים או מתים הוא "לעתים מקרי בהחלט"), ובהן אם חורגת, דודה, דוד ועוד, חוזרות שוב ושוב על דפי הספר. אבל בסופו של דבר יש לנו כאן סדרה ארוכה של מצבי רוח צבעוניים, מעין חרוזים מבין קפלי המניפה.

את מצבי הרוח האלה מאפיינת שוב אותה הזרה המלווה את הופמן מראשית דרכו. אבל אם ב"קצכן" היתה ההזרה כפופה לנקודת הראות הטרייה של ילד, כאן היא אינה כפופה אלא לרצונו של הכותב להפתיע. ודרכי ההפתעה שונות ורבות. הוא קוטע דברים באמצע, מערבב מין בשאינו מינו, פולט דברי שנינה פרדוקסליים (המוזות "מפתות אותנו לכתוב דברי הבל או מה שגרוע יותר, דברי אמת"), מציג רשימות סתמיות (רשימת השעות של האוטובוסים שיוצאים מנהריה למעלות), עושה ריאליזציה של מטבעות לשון בנוסח עמיחי ("תמיד רצינו לקחת את עצמנו בידיים אלא שלשם כך היינו צריכים להאריך אותן ולא ידענו איך נעמוד על הקרקע אם ניקח את עצמנו בידיים"). הוא עושה כל שביכולתו להיות אקסצנטרי.

לא שכל זה נטול קסם. בקצה כל ההתחכמויות עומדת לעתים קרובות איזו נוסטלגיה, "צער היולי, אפור", שאינו יכול שלא לצבוט את הלב. גם הבקשה מן הקוראים שישלחו אליו (באמצעות משרדי הוצאת כתר) את כל מלות השיר "חמש שנים על מיכאל" צובטת את הלב, לפחות את לבי. וגם הרשימה של שאר דברים השוברים את הלב: "דלת ישנה. כוס ששכחו בחצר. כף רגלה של אישה שנלחצה בנעליים צרות ועל כן האצבעות מפותלות זו בזו. חנוונים שאיש אינו פוקד את חנות המכולת שלהם. בעיקר בעל ואשתו שאינם מדברים זה עם זו. חתולים שחסרים עין אחת. מגרשי גרוטאות. חדרי מדרגות של בניינים ישנים. ילד קטן שהולך לבית הספר. נשים זקנות שיושבות כל היום בחלון. חלונות ראווה שיש בהם רק חפץ או שניים שמכוסים אבק. רשימת קניות. נורות של ארבעים ואט. שלטים עם המלה את (כמו זילברשטיין את חמניצר) וכשאדם שאנחנו אוהבים מתרחק (בתחנת רכבת וכולי) והולך".

מעניין: בלב ההזרה טמון, מתברר, משהו כלל לא מוזר; קוראים לו רגשנות. ולא רק רגשנות טמונה שם, אלא גם געגועים לטרנסצנדנץ, למה שמעבר לכל המלים. טמונה שם ההצעה לנפץ את כל הנורות ולהגיד לילדים ש"עכשיו שעתם של האורות האחרים". מתגלה כאן, כמדומה, קו פילוסופי שגם הוא מלווה את הופמן לכל אורך דרכו, וזאת עוד מימיו הפרה-סיפוריים, כשתירגם סיפורי זן ושירי הייקו והקדים להם דברי מבוא מאלפים. ה"ככות", שהיא אחדות הפרטי והמוחלט בזן בודהיזם, "אינה ניתנת להשגה באמצעות ניתוח שכלי", הוא כותב במבוא לתרגומיו מסינית ויפאנית, "לאן נעלמו הקולות?" (כתר, 1980). מה שנדרש כאן הוא "יציאה מן הדעת", אך "יציאה זו מן הדעת היא גם כניסה אל דעת אחרת, והגיונה של דעת זו, שפת ההיגיון המקובל קצרה מלהביע אותו". דומה שגם הפילוסופיה הזאת מסבירה הרבה מן האבסורד ההופמני וגעגועיו אל מה שמעבר: "במה נשמח? אולי בזה שהעבר כבר היה והעתיד עוד איננו וההווה הוא או זה או זה. כלומר שהכול הוא לא-כלום. אין שמחה גדולה מזו שכן אם אנחנו מסתכלים סביבנו הלא-כלום מלא עד אפס מקום".

גם הפילוסופיה הזאת אינה נטולת קסם. הופמן מלביש אותה לבושים שונים ומקסימים. אך מה לשמחה בודהיסטית זו ולאגרסיביות הפורצת פתאום בעוצמה מפתיעה: "איננו חייבים דבר לאיש. ודאי לא סיפור. אם אנחנו רוצים אנחנו יכולים לכתוב מלה אחת שבעת אלפים שמונה מאות שלושים ושבע פעמים... או אנחנו יכולים לכתוב משפטים על פי התחביר היפאני (כלומר מן הסוף להתחלה). או לתבוע מהוצאת הספרים לשרוף את קצהו התחתון של הספר כך שידו של הקורא תשחיר מנייר מפוחם. מי שאיננו מבין שילך לעזאזל. שילכו לעזאזל כל המשכילים ששפתיהם קפוצות..."

ואם תשאלו מי הם אותם יצורים קפוצי-שפתיים, אני חושש שהמדובר באחד כמוני, כלומר במבקרי הספרות: "אפרופו מלחמה. צריך להקים צבא של מבקרים ספרותיים. האויב יוכרע מכוחן של האמירות החדות. חוקרי הספרות יוכלו אחר כך לוודא שהאויב מובס בעזרת כוחות ההרס של הסיבוך הלשוני ומראי המקומות. תארו לעצמכם את תדהמתם של קנאים דתיים (למשל) לנוכח הטכנולוגיות האלה".

באירוניה דקה מוכרע כאן לא כל כך האויב, כלומר הסופר, אלא המבקר, יצור הרסני המוודא הריגה באמצעות לשונו המסובכת וציטוטיו הלמדניים. לא נותר לי אלא להרגיש כבעלה של הגברת אונגר, שבפסקה 170 נאמר עליה שהיתה בדרך כלל אשה רכה האופה עוגיות אגוזים ופרג, "אבל לפעמים, אולי אחת לחדשיים, הניפה פתאום את ידה הימנית (מבלי שהזיזה כלל את גופה) וסטרה לבעלה". אולי כדאי לי לנהוג כמו האדון אונגר, ש"נע כל הימים סביב אשתו במעגלים מרוחקים".

"שיר אהבה", לקט בעריכתו ובתרגומו של הפרופ' שמעון זנדבנק, ראה אור בהוצאת חרגול-עם עובד

איורים של יואל הופמן המעטרים את עטיפת הספר "מצבי רוח"


מחסיר הפעימות

לא כל מה שרע לבריאות רע בהכרח לספרות, למשל הפרעות בקצב הלב. זה בדיוק מה שגורם יואל הופמן: קוראים ופתאום הלב מחסיר פעימה לנוכח מלה, משפט ופסקה כל כך יפים או מפתיעים, מצחיקים או עצובים. והפסקאות הללו עולות מן הדף הפרוש ומשפיעות על קוראיהן אהבה, כמו בדוגמאות שכאן, מתוך ספרו החדש "מצבי רוח":

(103) המלים רשום כוזב במסמכי תאגיד מפחידות אותנו. אולי גם אנחנו עוברים עברה שכזאת. אבל מן הצד השני ספרים כאלה קרוב לודאי שאינם מסמכי תאגיד ואנחנו משתדלים מאוד שלא לשקר. ולראיה הפרק הקודם. סופרים אחרים משקרים כל הזמן. הם מסלפים שמות ומשנ ים תאריכים ומה לא. אנחנו, לעמת זאת, שקרנו רק בענין הילדות שאהבנו בכתה הא ובכתה וו מפני שהן עכשיו נשואות (אמנם כמה מהן אלמנות) וכבר ראינו אי? בעלה של אחת מהן הביט בנו. סופרים צריך להעמיד לדין לא על דברים כאלה אלא על הטלת שעמום. צרי? להיות סעיף כזה במשפט הפלילי. וגם אנחנו חוטאים בזה לפעמים. תארו לעצמכם שאנחנו נדונים על הטלת שעמום ונקלעים למעשיהו ויושבים שם עם משפחות הפשע. במחשבה שניה, מוטב כ? מאשר לשבת בתל אביב, ב"תולעת ספרים".

(108) אנחנו רוצים להמליץ על אונדציל. זאת משחה מצינת נגד פטריות (כלומר נגעים בעור). אפשר למרח אותה בין אצבעות הרגלים או באזור המבושים והגרוי חולף מיד. אם הקוראים יכולים לתת לנו עצה כנגד שלפוחית רגיזה נודה להם מאוד. הם יכולים לכתב להוצאת כתר או לעירית מעלות ואלה כבר יעבירו אלינו את המכתבים. אנחנו גם יכולים ליעץ לקוראים איך להוריד את לחץ הדם באמצעות הרוח (האנושית. לא זו שנושבת בחוץ). בכלל. צריך שסופרים יגלו מדה רבה של נדיבות כלפי קוראיהם. אבל נדיבות של אמת, לא כמו במקומות מסימים שמלעיטים את המחשב בתאריכים של ימי הלדת וזה פולט ברכה ביום המתאים. אנחנו רוצים לחבק את כל הקוראים. גברים נשים זקנים וטף (חשבו על המלה טף. אין לה אח ורע בשום שפה. מלבד אולי בניבים אפריקניים מסימים).

(114) אנחנו שואלים את עצמנו מה הטעם בספר הזה או בספרים בכלל. בשום מקום לא ראינו חלקה של ספרים לסוגיהם. כלומר ראינו. אבל לא ראינו חלקה נכונה. מה הטעם לחלק את הספרים לספרי בדיה או ספרי הגות, למשל, כשהבדיה כרוכה בהגות וההגות כל כלה בדיה?

או קחו למשל ספרי מדע. אלו אינם ספורים? נכונים. אבל ספורים. או החלקה לביוגרפיות ורומנים. ישנה ביוגרפיה שאיננה רומן? או רומן שאיננו ספור חיים?

אם רוצים לחלק את הספרים לסוגיהם צריך לעשות זאת אחרת לגמרי. ראשית, צריך להבחין בין ספרים שמחים לספרים עצובים. לא ספרים שגורמים לשמחה או ספרים שגורמים לעצב. ספרים שמחים פשוטו כמשמעו. ספר שיכול לצחוק או לחיך או לבכות. הספר עצמו. והקורא יכול לנהג כאות נפשו. אפלו ההפך הגמור מן הספר.

מבקרי הספרות למשל בוכים למראה ספרים ששמחים ושמחים למראה ספרים שבוכים. חוקרי הספרות מעמידים פני שיש למראה כל סוגי הספרים. לא פלא שמרביתם (כלומר מרבית הספרים) נעלבים.

מלבד חלקה על פי הרגשות אפשר לחלק ספרים על פי נושאיהם. קבוצה עקרית היא ספרים אודות שקנאי (כלומר פליקן). או קבוצה גדולה של ספרים אודות סלעי חוף. וגם כאן ישנן קבוצות משנה (כמו פליקנים על פי צבעיהם או סלעים על פי צורתם וכלי). אבל מוטב לחלק אותם (כלומר את הספרים) על פי רגשותיהם.

(115) למראית עין הספר הזה הוא ספר מערב. כלומר ספר שלפעמים צוחק ולפעמים בוכה. אבל באמת הוא (כמו שמנסחים זאת הלוגיקנים) צוחק ובוכה בעת ובעונה אחת ומאותה בחינה.

הגבור הראשי בספר הזה הוא האדם. וגבור המשנה הוא האלוהים. ועל כן הוא (כלומר הספר) כשלון חרוץ מפני שהוא אינו מגיע באמת לא אל זה ולא אל ההוא. אלו נדפס על ניר דק יותר היינו מציעים לקורא לגלגל בו טבק ולעשן אותו. העשן היה כותב את הספר באויר כפי שהוא באמת.

אבי (אברהם אנדריאס) ידע לצר בעשן צורות עגלות. ולמרבה הפליאה הוא יכל לעשן סיגריה שלמה מבלי שתתפורר. כלומר כל כלה הפכה לגליל ארך של אפר והוא לא נער אותה אפלו פעם אחת אל תוך המאפרה.

(121) כח אחר הוא הכח להפנות לעברנו נשים. בכח הזה זכינו רק במדה בינונית. לפעמים אשה הלכה לעברנו כמו בעל כרחה אבל בדר? כלל היתה זו אשה שלא רצינו בה כמו נשים ששמן כנרת ליפשיץ או זהרה. אנחנו רצינו בנשים אפלות יותר אבל אלו הלכו בדרך כלל לדרכן בקו ישר (כלומר לא סטו אל הכוון שלנו). ובכל זאת אנחנו נושאים תפלת הודיה על כל אשה שנעתרה לנו. אסור להגס את הלב בדברים האלה. זה והמרבד הירק שמכסה את ההרים בעונת הגשמים. או נדודי החסידות. או חוטי הכביסה שעל הגגות עם הסדינים הלבנים. או צפירות של רכבות או אניות שעוגנות בנמל. או ריחות הבשם באולם ההמתנה של בית קולנוע. כל אלו הן ברכות שחסד אלוהי משפיע עלינו. ובעקר הרשרוש הדק של שמלות כשנשים פושטות אותן.

(156) בלילה הזה (אלפים ותשע. בין השלישי לרביעי בינואר) התותחים רועמים ועל כן צריך להשתיק את המוזות. ממילא הן נקבות ארורות שטורדות את מנוחתו של האדם.

כל מה שאנחנו יכולים לחשב עליו הוא אותו שיר ששמענו מזמן, כשהיינו ילדים. אולי פרנציסקה, אמי החורגת, שרה אותו. הו אוגוסטין היקר, אוגוסטין, אוגוסטין, הו אוגוסטין היקר, הכל נחרב.

את הדוד מקס, אחי אביה של פרנציסקה, אמי החורגת, לקחו הגסטפו למחנה הרכוז. הוא הצמיד לחזהו את המדליות שקבל במלחמת העולם הראשונה וצלע על רגל העץ שלו (את רגל הבשר נתן במתנה לגרמניה) אל הרחוב.

רגלו נשרפה מן הסתם באושויץ. אבל לו היתה בידנו היינו מבעירים אותה עכשיו כדי לחמם את אנשי עזה הקפואים.

לכל כותרות מוסף ספרים לחץ כאן



''דג גדול אוכל דג קטן'', פיטר ואן דר היידן בעקבות פיטר ברויגל האב, 1557. על הציור חתום: ''הירונימוס בוש''


יואל הופמן. חיבה יתרה לעיסוק במלאכת המחבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו