משא כיפה: חילונים ומתנחלים על פי אלעזר שטרן

מספרו החדש מצטייר אלעזר שטרן כקצין שאינו מסוגל להשתחרר מכבלי הדוגמה של הציונות הדתית שעל ברכיה התחנך, ולמרבה צערו חלפה מן העולם

ראובן פדהצור
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ראובן פדהצור

משא כומתה אלעזר שטרן. הוצאת ידיעות ספרים, 319 עמ', 98 שקלים

מוטב היה לקרוא לספרו של שטרן "משא כיפה" ולא "משא כומתה", משום שרוחה של הכיפה שעל ראשו מרחפת על פני דפי הספר הזה. בפרפראזה על מכתם מפורסם, המתייחס לקציני צבא, "הרואים את העולם דרך כוונת הרובה", אלעזר שטרן רואה את העולם דרך חורי הכיפה הסרוגה שלראשו. תפישת העולם שלו שטוחה וחד-ממדית, ובבסיסה האמונה בעליונותו של הדתי על החילוני. כל ניסיונותיו להסתיר את ההתנשאות של מי שחובש כיפה, כמוהו, על החילונים, עולים בתוהו, ומדי פעם בפעם מרימה ההתנשאות הזאת את ראשה מבין דפי הספר.

כך, למשל, כשהוא מספר על החלטתו לפזר את החיילים הדתיים המגיעים מישיבות ההסדר במחלקות חילוניות. לא מעט מהרבנים התנגדו לכך, בטענה שחיילים אלה לא יוכלו לקיים את אורח חייהם הדתי. בהתייחסו להתנגדות זו קבע שטרן, כי אם מספרם של החיילים הדתיים בכל מחלקה חילונית יהיה גדול דיו, תיפתר בעיית שמירת אורח החיים הדתי. ואז הוא כותב: "אפילו ענייני שפה נקייה וכדומה נפתרים נוכח כמות החיילים שיכולים להשפיע באופן חיובי ולדאוג לכך שידברו בלשון נקייה בנוכחותם". שהרי ברור וידוע הוא שחיילים חילונים, בניגוד לדתיים, מנבלים את פיהם ושפתם אינה "נקייה".

שטרן משוכנע שעל צה"ל לחנך את חייליו ברוח היהדות כדי שהם יהיו חיילים טובים יותר. "אנחנו מאמינים", מבהיר ראש אכ"א, האלוף שטרן, "שקצין בצה"ל שלא יודע לדבר עשרים דקות עם הפקודים שלו על מהו יהודי - לא ינצח בקרב, ולכן אנחנו מקדישים לזה הרבה זמן". מעניין האם קצינים דרוזים ובדואים, שקרוב לוודאי לא יודעים "לדבר עשרים דקות על מהו יהודי", יכולים לנצח בקרב.

בתפקידיו כמפקד בית הספר לקצינים וכראש אגף כוח אדם במטה הכללי פעל שטרן נמרצות "להחדיר את ערכי היהדות" ולטפח את הזהות היהודית בכל היחידות ולכל החיילים בצה"ל. בין השאר התחלחל לגלות את מספרם הגדול של חיילים, עולים חדשים, לא יהודים המשרתים בצה"ל. מיד יזם תהליך "גיור ידידותי". כל זה, כמובן, טוב ויפה ומעיד על פתיחותו של שטרן, המבקש להקל על מי שמבקש להצטרף לעם היהודי. אך מיד לאחר שהוא מספר על יוזמתו לגיור הנוח הזה, מתבררת הסיבה לכך. "חיילים אלה (המתגיירים) יהיו חיילים טובים יותר", הוא קובע נחרצות. כלומר, חייל טוב הוא חייל יהודי. שוב מבצבצת ההתנשאות הגובלת בגזענות. האם החייל המתגייר יהיה חייל טוב יותר מהחייל הדרוזי?

כשמונה למפקד בסיס האימונים והטירונות של הצנחנים הוסיף את המלים "בעזרת השם" על ההזמנות שנשלחו למשפחות החיילים לטקס השבעתם בכותל. כאשר אחד מקציני המילואים, איש קיבוץ, אמר לו: "אצלנו בתנועה נהוג לכתוב ?בשם אחוות העמים', אז למה שבראש העמוד של ההזמנה לא יהיה כתוב כך?" השיב שטרן ברצינות גמורה: "אם אשתכנע שאחוות העמים עוזרת לנו כמו שם ה', אולי אכתוב גם את זה".

לא להקדים שלום

המוטיב המרכזי המלווה את הספר כולו הוא השבר שחווה שטרן כשגילה שדווקא הוא נתפש על ידי המחנה שממנו בא - הציונות הדתית - כאויב, כ"קלגס" ו"פושע" וכמי שפוגע בערכיו. שטרן מתקשה לעכל זאת. כיצד קרה שהוא, שפעל למען טיפוח הזהות היהודית, שטרח לגייר חיילים עולים ושייצג במטה הכללי של צה"ל את היהדות במיטבה, נהפך למוקצה דווקא אצל אלה שאמורים היו לרוות נחת ממעשיו.

המציאות המרה טפחה על פניו של שטרן בעיקר לאחר שמצא עצמו בתפקיד צבאי בכיר בתקופת ההתנתקות. עמדתו המובנת נגד סרבנות נתפשה על ידי המחנה הדתי-ציוני כבגידה. "מאז ההתנתקות וקצת לפניה", הוא כותב, "העציבו אותי מאוד מפגשים אקראיים שלי עם הציבור הדתי. כל המפגשים הללו ארעו כתוצאה מהיותי דתי. לולא הייתי דתי, לא הייתי מטרה לכל כך הרבה הערות, גערות ונזיפות, במין תחושה של ?אנחנו שלחנו אותך', או אולי אפילו ?אתה שם כדי לעבוד בשבילנו'".

וככל שחלף הזמן כך גברה אכזבתו ממחנהו, עד כדי שהוא מגבש עמדה שבמסגרתה הוא מכליל את כל "הציבור הדתי". שוב מתגלה שטרן החד-ממדי: בעקבות נוכחותו בחתונה שבה סרב חובש כיפה ללחוץ את ידו, מבהיר שטרן: "מאז אותו ארוע, אף על פי שאמי תמיד הקפידה שאקדים שלום לכל אדם, אני כמעט ונמנע מלהקדים שלום לאנשים חובשי כיפה שאיני מכירם, אלא ממתין שהם יושיטו לי קודם את ידם". ובמקום אחר: "במשך חודשים ואף לאחר שנים, כשהייתי מוזמן לחתונה של קהל חילוני, הלכתי כאחד האדם, ואילו לחתונה של קהל דתי, גם של קרובי או שכני, נאלצתי ללכת עם מאבטחים".

שטרן אינו מהסס מלתקוף את הרבנים, שלדעתו התנהגותם פוגעת דווקא בצאן מרעיתם. "אני מאשים את אלה מרבני הציונות הדתית שלא ידעו להוביל נכונה את הציבור, החריפו את השבר ואף הונו את קהלם. השבר בציבור הדתי שלאחר ההתנתקות... ובעיקר הבלבול הגדול אצל בני הנוער ואובדן האמונה בדת או במדינה, כל אלה יכלו להתעדן, להתרכך או אפילו להימנע כמעט, לו נהגו הרבנים אחרת... בעיני, אותם רבנים הפקירו הפקרה של ממש את הציבור ההולך אחריהם... אלו רבנים ששמו עצמם במקומו של ריבונו של עולם, ספק מפרשים אותו, ספק אומרים לו מה לעשות".

עתיד עולם הרוח

שטרן מנהל בספרו מלחמת חורמה נגד רבנים שבמשך הקריירה הצבאית שלו ביקרו אותו ותקפו אותו על מעשיו. בכך נחשף פן חיובי בהתנהגותו, ומידה רבה של אומץ לב אזרחי: בניגוד לעמיתיו הקצינים הבכירים, המעדיפים להתבטא בחדרי חדרים נגד התנהגותם של הרבנים האלה, ולמחול על כבודם וכבודו של הצבא, שטרן תוקף אותם, בצדק רב - בשמם, ובחימה שפוכה.

הוא תוקף את הרב דב ליאור מקרית ארבע, ומאשים אותו בגזענות; הוא יוצא נגד הרב דודי דודקביץ מיצהר, שדיבר בשבחו של קצין מהנח"ל שאמר לפקודיו כי הרפורמים והקונסרווטיבים הם גרועים יותר מהנאצים, שכן הנאצים השמידו רק שישה מיליון יהודים ואילו הרפורמים או הקונסרווטיבים גרמו להשמדתם של שמונה מיליון; הרב יעקב אריאל, רבה של רמת-גן ונשיא ישיבת ההסדר בה, זוכה לביקורתו של שטרן, לאחר שפירסם כי השמיט את המלה "כל" מהברכה לחיילי צה"ל, והבהיר כי אינו מתפלל על מי שלקח חלק בפינוי תושבי גוש קטיף; על הרב שמואל אליהו, רבה של העיר צפת ובנו של הרב הראשי מרדכי אליהו, כותב שטרן, "אני סבור שהתואר ?רב' אינו הולם אותו".

עם ועד רבני ישיבות ההסדר יש לו חשבון נוקב, משום שאלה תקפו אותו ללא הרף רק משום שהחליט כי יש לשנות את מסלול ההסדר, לפזר את החיילים הדתיים ביחידות צה"ל השונות, ואף הצביע על כך שלא כל הצעירים המשתייכים לישיבות ההסדר אכן לומדים תורה. שטרן מגלה, כי בין השנים 1999 ל-2003 חל גידול של יותר מ-35% במספר תלמידי ישיבות ההסדר. הוא מדגיש גם כי חיילי ההסדר משרתים רק 16 חודשים בשירות סדיר, לעומת 36 חודשים שמשרתים כל השאר. הוא ער כמובן לאפליה שנוצרת בשל כך בין חיילים חילונים לדתיים, אך "איני קורא חלילה לעזוב את המסלול". ימשיכו הדתיים לשרת כשליש ממשך השירות של החילונים, כי "צריך... לדאוג לחיילי ההסדר למען עתידו של עולם הרוח בחברה הישראלית". המקסימום שצריך לשנות הוא הקטנה במספרם של הדואגים לעתידנו הרוחני.

התבטאויות שערוריותיות

עולמו הרוחני ומערכת הנורמות של ראש אכ"א לשעבר באות לידי ביטוי באיגרת שפירסם שטרן ב-2002 (שאותה הוא לא הזכיר בספר), ובה התייחס להתנהגות חיילי צה"ל בשטחים. "גם הישר בבני האדם, כמעט מצווה ללבוש מידה מסוימת של אכזריות וחימה בצאתו למלחמה", כתב שטרן, "אי אפשר לנצח במלחמה עם רגישות יתר. על החייל להיות בעל מידה של נוקשות או קשיחות שבאמצעותן יצליח לדבוק במטרה הצבאית הלגיטימית שלו".

אך במקביל לצורך לגלות מידה מסוימת של אכזריות, שטרן משוכנע ש"אנחנו הצבא הכי מוסרי בעולם". ואנחנו הכי מוסריים בעולם "כיוון שהיינו בפולין (שטרן מתכוון למשלחות החיילים היוצאות למחנות ההשמדה, פרויקט שהוא יזם), ואנחנו זוכרים שהיינו בפולין מכוח הזיכרון הקולקטיבי, הזיכרון שלנו כעם".

הספר עמוס בטיעונים אפולוגטיים שבאמצעותם מנסה שטרן להסביר ולתרץ שלל התבטאויות שערורייתיות שליוו את דרכו כקצין בכיר. אחת מהן נאמרה בשידור ישיר, כאשר שאל אותו רזי ברקאי על ביקוריו בבתי חיילים נופלים: "אתה מתכוון שאתה לא הולך לבתים בתל אביב?", ושטרן ענה: "אתה אמרת, אבל כמעט שלא". כלומר, במדינת תל אביב אין שכול, כי הרי ידוע הוא שצעירי העיר תל אביב משתמטים משירות צבאי, או במקרה הטוב משרתים כג'ובניקים. "האמת היא שבכלל לא התכוונתי לתל אביב", הוא כותב בהסברו המגושם, "התכוונתי לאוכלוסייה אחרת לגמרי מהמרכז... התכוונתי לאותם אנשים חרדים שלא הולכים לצבא... אבל כיוון שנושא הבועה התל-אביבית היה באותה עת בכותרות, חשב רזי או רצה לחשוב על תל אביב במובן הזה דווקא". אך שטרן אינו מוותר. הסבר לחוד ותפישת עולם לחוד. "כשנה וחצי לאחר שכבר סיימתי את שירותי הפעיל בצה"ל, התפרסמו נתונים נוספים ובהם רשימת 50 בתי הספר המובילים בהליכה לשירות קרבי. תל אביב לא היתה שם", הוא מציין בסיפוק בלתי מוסתר.

לצוערים בבית הספר לקצינים הבהיר כי אם תתייעץ אתו בתו: "'אבא, יש שני בחורים שרוצים לצאת איתי, אחד מהם קרבי והשני לא-קרבי, עם מי כדאי לצאת?' אני מניח שאתם יכולים לנחש את התשובה". אך כמובן ששוב לא הובן. "אין כאן אמירה מעשית ובוודאי לא אישית, אלא יש כאן מסר: מישהו שיכול להיות קרבי צריך להיות קרבי". אכן, דרך נאותה לקרוא לשירות קרבי.

לשטרן יש בטן מלאה על התקשורת שסילפה תמיד, לטענתו, את דבריו. פעמים רבות הופתע "לגלות כיצד מסרים מורכבים הפכו בעיתון שלמחרת לכותרות מסולפות, אם לא מופרכות מעיקרן". היה זה נפוליאון שקבע כי "כל טוראי נושא בתרמילו שרביט של גנרל". דומה שבשנים האחרונות אפשר לומר כי בצה"ל מתרחש תהליך שבו "כל גנרל נושא בתרמילו שרביט של סופר". הרושם הוא שקצינים בכירים המשתחררים לאחר שנות שירות ארוכות חשים בדחף שאינו בר-כיבוש לכתוב ספרים. אין ספק שחלקם ראוי ויש בהם תרומה של ממש להבנת תהליכים והתפתחויות שעברו על צה"ל, או שיש בהם תובנות חשובות המסייעות לפענח את מערכת היחסים בתוך המטה הכללי, ואת הקשר שבין צמרת צה"ל לדרג המדיני. ספרו של שטרן אינו נמנה על אלה.

חלק נכבד מהספר מקדיש שטרן לסיפורים, הגדושים בפרטי פרטים, על הקורות אותו מאז ילדותו ועד שחרורו מצה"ל. הבעיה כאן היא כפולה. ראשית, לא ברור מדוע צריכים הסיפורים האלה, שחלקם מביך ומגוחך ממש, לעניין את הקוראים שאינם חבריו הקרובים. שנית, רובם נקראים כמו דברי מדריך בצופים (או בבני עקיבא במקרה הזה), המעביר פעולה לחניכיו בני הנעורים.

מהספר מצטייר קצין מלא רצון טוב שאינו מסוגל, וקרוב לוודאי גם אינו רוצה, להשתחרר מכבלי הדוגמה של הציונות הדתית שעל ברכיה התחנך, שלמרבה צערו הוא מגלה בהדרגה כי היא חלפה מן העולם. זהו כאמור "משא הכיפה" של אלעזר שטרן, שהיה למסע שבו התגייס כקצין לנהל את מלחמת המאסף של המפד"ל הישנה והטובה, שפינתה את הבמה לרבנים קיצונים ולנערי הגבעות. נראה כי שטרן מבין שקיים חשש אמיתי שהוא יובס במלחמה הזאת. "זה לא העלבון האישי", הוא כותב בהתייחסו לדתיים שיידו בו אבנים בדרכו לכותל ולדברי השטנה שלהם, "זו האימה ממה שהפכנו להיות כחברה, ובייחוד ממה שאנחנו עלולים להפוך אליו".

לכל כותרות מוסף ספרים לחץ כאן

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ