אבנים

רות אלמוג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אלמוג

יום אחד השתגעתי וקניתי לי אבנים.

הכל התחיל בטיול בגבעת פרנצלאואר בברלין. חלפתי על פני חנות גבישים והתעכבתי להביט בחלון הראווה. לידי עמדו אשה עם ילדה, שביקשה מאמה שתקנה לה כמה אבנים יפות. האם סירבה וסחבה את בתה הלאה משם. הילדה בכתה.

בתי הצעירה היתה עמי ואמרתי לה, יש לי רעיון לספר לילדים. בואי נכתוב אותו ביחד. נכנסנו לחנות והבטנו באבנים היפות, אבל לא קנינו דבר. לא הרפיתי מן הרעיון. אבל בתי הצעירה היא אשה עסוקה מדי. יום אחד עברתי ליד חנות של אבנים בלב דיזנגוף וקניתי לי שתיים בגלל יופיין: אמזונייט וסיטרין טבעי.

אמזונייט הוא סוג של פצלת השדה, שממנה מורכבים תשעים אחוזים של קרום כדור הארץ. צבעו טורקיז. כששמעה בתי הבכורה שאני מתעניינת באבנים, הביאה לי במתנה ספר עב כרס בהוצאת "אסטרולוג", "אהבה יש ביקום" מאת מלודי, ובו מידע על כל האבנים הטובות-למחצה שבעולם. לפיו, המינרל פצלת השדה אחראי לרגיעה ולמניעת מצוקה, משכך דאגות וחרדות. הסיטרין הוא סוג של קוורץ. האבן שלי כנראה נפלה ונשברה, והקצה שלה התחספס. צבעיה היפהפיים נעים בין שחור לטורקיז, ויש בה עורקים דקים לבנים. הסיטרין נחשב לאבן הסוחרים, כי כשמניחים אותו בקופסת המזומנים, גדלות ההכנסות של הסוחר. כן הוא מסלק כעס.

אני אוהבת אבנים. מכל מקום שאני מבקרת בו, אני מביאה אתי אבן קטנה. האוסף אינו גדול. ביקרתי במקומות מעטים.

אוניקס שחור

לפני שנים נתנה לי אמי במתנה את הטבעת שענדה דרך קבע על אצבעה, טבעת פלטינה שעליה תושבת מלבנית ובה גר אוניקס שחור. אז הבנתי שהיא עומדת למות. הבוקר אמרתי לבתי, כי אני מבקשת שעל קברי במקום "קדיש", אחותה והיא תשרנה את השיר "אליו" ששרה לילית פיפויאן בקול המתוק ביותר ששמעתי מעולם. גם להן קולות מתוקים וכשהן מבצעות שיר יחדיו, אני יודעת חמדה. בתי נבהלה לשמע הבקשה, אבל אמרתי לה, השבת ט"ו בשבט, שכחת? אמי מתה בט"ו בשבט. 16 שנים חלפו מאז. באוגוסט היתה חוגגת את יום הולדתה ה-102.

יום אחד נעלם האוניקס מן הטבעת והתושבת נותרה ריקה. יכולתי ללכת לצורף שישייף בשבילי אבן אוניקס שחורה ויטביע אותה בריקות. אבל לא עשיתי כן, כי אמי הותירה אחריה חלל שדבר לא ימלא אותו, בוודאי לא אוניקס שחור. בהזדמנות אחת, בעוברי על פני חנות האבנים, קניתי עוד כמה אבנים. ביניהן אוניקס שחור. בצורתו הגולמית הוא מזכיר לי עורב מזדקן, כי החריצים שהותיר בו המלטש אפורים.

חיפשתי בספר של מלודי ומצאתי שאוניקס מתאים לבני מזל אריה, ואמנם אמי נולדה במזל אריה. לעתים מגלפים אותו לצורה של קמיע ואפשר להשתמש בו כדי להעלים צער. עכשיו אני מבינה עד כמה אני זקוקה לאוניקס שחור.

ישפה

בסוף שנות השמונים הייתי מקיצה משנתי בשעה חמש. עם היקיצה הייתי מרכיבה את אוזניות הרדיו הקטן שלי ומאזינה לתחנה לא מוכרת, אולי מונטה קרלו, ושומעת תוכנית בשפה הארמנית. זיהיתי שזו תוכנית דת לפי סימנים שונים. לפעמים היתה מלווה את התוכנית מוסיקה גריגוריאנית. לא הבנתי אף מלה, אבל האזנתי בהנאה ובמתיחות, במאמץ לזהות, לקבל מפתח. הצלילים הזרים ריתקו אותי באיזה יופי זר, רחוק וחסר פשר. כשאיחרתי לקום, או כשלא מצאתי את התחנה, הייתי נמלאת אכזבה, והרגשתי שאיני אלא דימוי של התושבת הריקה בטבעת הפלטינה. חשבתי שאולי השפה הזרה והמוזרה היא האוניקס האבוד שלי.

הישפה הירוק חלק לגמרי. מגעו נעים, וצבעיו מתחלפים בין ירוק בהיר שהוא כמעט אפור לבין ירוק כהה שזרועים בו כתמים זעירים של הבהיר ובעצם הוא נראה כמעט שחור. הישפה הוא אבן מסוג קלציט, ועליה נאמר בספר שהוא מורה דרך. שמאנים נהגו לענוד ישפה כדי לספק הגנה. הוא מתחבר למקלעת השמש ועוזר להם בפעילות הקסם שלהם. הישפה גם שימש כמרים, כמסמל את האיפוק. הישפה הירוק מכונה "לטאת אריזונה". זו אבן שנותנת תקווה במצבי ייאוש. אז אני מחזיקה אותה בכפי לעתים קרובות.

ישפה דלמטי

האבנים מתגלגלות. הן נעלמו מחיי כשחדלתי להתעורר בחמש לפנות בוקר, כי התחלתי להשתמש בסמי שינה ואיבדתי את החלומות. הן חזרו אלי לא מכבר. יום אחד קניתי במרכול שלי עציץ של פעמוני גשם תכולים מזמזמים, ואיש ניגש אלי ושאל אותי עליהם. הוא אמר לי שבארמניה מולדתו הפרח שבידי מבשר את האביב והיה מלא געגועים. שמו של האיש היה דוד והוא היה דומה, כך התברר לי כשחזרתי הביתה, לארשיל גורקי, שגם הוא ארמני.

כשחזרתי הביתה נסערת מן הפגישה במרכול עם הארמני הנאה והגבוה, קראתי בעיתון בריטי שב"טייט מודרן" עומדת להיפתח בפברואר תערוכה גדולה של ארשיל גורקי, הדמות המשפיעה ביותר במופשט האקספרסיוניסטי של אסכולת ניו יורק. הסתכלתי בדיוקנו במרשתת, ולא הפסקתי לראות את עיניו העצובות. די שאעצום את עיני והוא מתייצב נגדן. בדמיוני ראיתי אותו ואת אמו ושלוש אחיותיו נמלטים לרוסיה מכפרם שעל גדת אגם ואן, כדי להציל את נפשותיהם. שני הציורים, שצייר על פי תצלום שלו כנער עם אמו, הם לטעמי הנפלאים בציוריו. בציור שבו הנער גבוה מאמו, היא מביטה בצופה במבט שלא ישכח לעולם. כל הימים מאז חשבתי על ארשיל גורקי. בגלל האופן שבו מת בן 44 בעיר שרמן שבקונטיקט, ארצות הברית.

הישפה הדלמטי הוא האבן היפה ביותר שברשותי. האבן הקטנה שבידי היא בעלת ארבע צלעות בגודל משתנה. מעין טרפז מעוות. היא מזכירה ראש של כלב דלמטי, כי הרקע שלה כמעט לבן ועליו מפוזרות נקודות שחורות. כשאני מחזיקה אותה והזווית החדה שלה כלפי מעלה, היא מעלה בדמיוני כלב מיילל מול ירח. גם אבן זו הולמת את מזל אריה, המזל שבו נולדה אמי.

בעקבות רשימתי על הפגישה במרכול כתב לי המתרגם והמשורר רמי סערי מכתב וצירף שלושה שירים ארמניים. השיר הראשון מלווה אותי עכשיו. לילית פיפויאן שרה בקולה המתוק בשפה הרחוקה והזרה ההיא מן היקיצות של חמש לפנות בוקר. השיר שלה מלווה לסירוגין בתצלומים של נופים מארמניה. "קודר ומלכותי הוא יופיה של ארמניה", כתוב שם בצד הסרטון, "היא טובלת באור ובצבעים, מלוטפת ומתפנקת בשמש שמתחת לקרניה החזקות כל האדמה מתעוררת לחיים. ארץ זו העניקה לעולם לא מעט ציירים נהדרים".

אחד מהם הוא מינאס אווטיסיאן, שציורים שלו מלווים גם הם את השיר. יש דמיון מר ומוזר בין גורלו של ארשיל גורקי (יליד ראשית המאה העשרים) לבין גורלו של מינאס אווטיסיאן, הצעיר ממנו בכעשרים שנים. סדנתו של מינאס - צייר אקספרסיוניסטי, המצייר בצבע עשיר ומצלצל - כסדנתו של ארשיל גורקי, נשרפה. היה זה מזל שהוריו ניצלו מן הטבח של 1915, שכן לא הרחק מכפרו ג'רג'ור, בערוץ בהרים, נרצחו אלפי ארמנים. לעתים קרובות בחורף, בביתו ליד האח, היה מינאס שומע את סיפורי הזוועה. אולי מכאן הדרמטיות של ציוריו, שכמו מהדהדת את זו שבציורי גורקי.

אין ספק שארשיל גורקי מבטא אותן חרדות בציורים המופשטים שלו. אמו מתה ברעב כשחזרו לירוואן אחרי המלחמה. ב-1972 עלתה סדנתו של מינאס בירוואן באש ורוב ציוריו נשרפו. הוא שהה אז עם משפחתו בג'רג'ור. לפיכך אפשר לראות חלק מן הציורים רק כתצלומים. כתוצאה מתאונת דרכים שותקה ידו המציירת של גורקי באופן זמני. אחרי שאשתו עזבה אותו עם ילדיהם, נשבר לבו.

רמי סערי כתב לי, שקשר קשר עם לילית פיפויאן כדי לקבל מידע על מינאס. באחד מציוריו רצה גם להשתמש כעטיפה לספר, והתברר שהוא ספק נרצח, ספק נהרג בתאונת דרכים. גם ארשיל גורקי נרצח, אבל על ידי עצמו.

שבו בוטסואנה

המרכול הוא מקום שאני עושה בו כשמינית מזמני. אני אוהבת לטייל בו, להתבונן באנשים ולהקשיב להם. אני מחבבת את הקופאיות, שאתן אני מתראה בתכיפות רבה יותר מאשר עם חברותי הטובות ביותר. חשבתי שאלך בצהריים למרכול, ואולי אם יהיה לי אומץ, אשאל את דוד הארמני אם הוא מכיר את הזמרת לילית פיפויאן, ועוד חשבתי על תמר, הקופאית שאני כל כך מחבבת, אשה גדולה ויפה, שחורת שיער ושחורת עיניים, שופעת הדר, כוח וסמכותיות, ושמה כשם מלכתה המיתית של מולדתה גיאורגיה.

למלכה תמר היתה פרשת אהבה עם המשורר הגדול שותא רוסתווילי ("עוטה עור הנמר"), וכשנודע הדבר נאלץ להימלט. הוא הגיע לירושלים וישב במנזר שבעמק המצלבה. אני מכירה את הקופאיות מחבר העמים שנים רבות, ואף על פי שאנחנו מחליפות מלים ומחייכות זו אל זו כמודעות ותיקות, איני יודעת עליהן דבר. אבל תמר תמיד מחייכת אלי דרך קירבה כשהיא רואה אותי, ושואלת לשלומי. אני רוצה להקדיש לתמר היפה את אבן שבו (אגת) בוטסואנה שלי, אבן יפהפייה שצורתה כפירמידה, או כארובה, ובראשה כתם לבן עם עורק תכלכל. היא מזכירה לי את האררט. בספר של מלודי כתוב שהיא מתאימה לבני מזל עקרב. האם נולדה תמר במזל עקרב? בכוחו של השבו מבוטסואנה לסייע לגוף להיפטר מרעלים ולהפיג דיכאונות.

עכשיו אני חושבת שמינאס מזכיר לי דווקא את אלכסיי פון יבלונסקי, צייר אקספרסיוניסט רוסי שישב בוויסבאדן שבגרמניה, ואילו הציורים של גורקי המתארים את הצייר ואמו מזכירים לי את איקונין השילוש הקדוש של הנזיר וצייר האיקונות הרוסי אנדרי רובלב, שמשום מה האמנתי כי הוא יליד גיאורגיה. האם הטעה אותי לחשוב כך סרטו של אנדריי טארקובסקי הנושא את שם הנזיר? אילו הייתי עשירה הייתי נוסעת במארס לשלושה ימים ללונדון לראות את התערוכה של ארשיל גורקי. על ירוואן איני יכולה אפילו להתחיל לחלום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ