עוצם עין אחת | דו"ח הנפש היוצרת

עוזי צור
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עוזי צור

שחר סריג, "שתי שמשות, ירח וירח", גלריה רוזנפלד, תל-אביב

שיא תערוכתו של שחר סריג, אמן צעיר בעל יכולת הבעה עזה שזו תערוכת היחיד הראשונה שלו, חבוי דווקא בארבעת היומנים המונחים על מדף בכניסה לגלריה. אלה הם מעין פרוטוקולים יומיומיים של הנפש היוצרת והתמודדותה עם החיים עצמם, ובהם דימוי גורר טקסט וטקסט גורר דימוי. יש בפרוטוקולים הללו חיות, המשכיות סיזיפית, הפונה פנימה והחוצה, לעתים בו בזמן. היומנים הללו מגלים לאור היום (או הלילה) את תהליך היצירה, הנשזר כפתיל בחומרי חיים ואגדה, מעוררים פרץ עצום של רצון ליצור.

לקראת הסוף מוותר הנראטיב הוויזואלי-מילולי על הגיבוש הסופי. אשה גברית בכתונת לילה ירוקה, בשרה אפרפר ודליל, מצוירת בקו מתאר שחור ואקספרסיבי, נאבקת בתולעים מורעבות, ומעל כל אחת מהן מודבקות שתי מדבקות כתומות, כאותות אזהרה. כשבוחנים את העבודה מקרוב מגלים שתשתיתה הרעועה עשויה על משטח של מדבקות, כמשטחי הצלחות השבורות בבסיס ציוריו של ג'וליאן שנאבל המוקדם, ובעבודה מהדהד משהו מהאקספרסיביות הפסיכוטית של אדוורד מונק. רישום של גבר חותר בסירה; שניהם רשומים בטוש שחור ובקו מיוסר על הדף הלבן, וסביב קרעי צבעים, מלאכים ושדים. בין לבין מודבקות בפראות מדבקות בגווני פסטל מתקתקים, כהפרעות שרירותיות המדגישות את הפגיעות. על ריק העמוד מתחדד ראש גבר בפרופיל, כמין ישו בתכריך של טורינו; תולעים רוחשות בו מבפנים עד שהוא נעשה לגולגולת. בהמשך: אשה-לילית עוגבת על גבר שהוא רוח רפאים, ודיוקן עצמי עם אזוב ירקרק שפשה בבשר הפנים. וכך הדפים הולכים ומתעברים מיומן ליומן, מיום לשבוע, לחודש ולשנה.

בחלל הגלריה תלויים הציורים עצמם, אך החיות של היומנים אובדת בהם. הדינמיות מסתרבלת, ורק ציורים ספורים נחלצים מהקיבעון החלקי הזה. אחד מהם הוא ציור הנדמה למומיה מצמררת של האקספרסיוניזם הגרמני, מין חיזיון של דתיות מופקרת; דמות גוגנית אוחזת בזרועותיה ציפור המנקרת בידה המושטת של אשה הכורעת מנגד, מצביעה על דמות גדולה ועכורה בבגד מדמם - ציור של צבעים פלורסצנטיים וצבעים קודרים, אקספרסיביים להחריד. בחלל הגלריה מוצגים גם פסלי המיצב של סריג, שבבסיסם הם ארוניות על גלגלים שנהפכו למין מזבחות ניידים של אלילות נוצרית. זה שעטנז של פיסוליות המפרזלת ציורים, רישומים, חפצים וחומרים ממוחזרים. דווקא בכאוס של הפסלים יש משהו מרוח יומניו.

"תמוז בלהבות", גלריה 39, תל-אביב

"תמוז בלהבות" הוא שם ספרו של שלמה נקדימון המתעד את הפצצת הכור בעיראק, והשם הזה מחבר את עבודות שלושת האמנים הנוטלים חלק בתערוכה. "מצאנו בתוך פיסת ההיסטוריה המתוארת בדקדקנות (...) רגעים פואטיים מפתיעים. בדרך למשימה בעיראק מתארים הטייסים רגעים קטנים של חוויה מעט הזייתית אל מול נופי המדבריות השוממים ולרגע נדמה שהם טסים אל תוך עצמם בדרכם אל עבר הלא נודע, שבסופו מפץ".

יש באיתן בן-משה משהו מאותו דיבוק יצירתי שיש בשחר סריג. בן-משה מציג הפעם פסלים הנדמים למין גבישי קריסטל, צמחים מוזרים בעלי יופי קטלני. בניגוד לפסליו עד כה, שנדמו למטאורים שנפלו מהביבים של החלל החיצון, הפסלים בתערוכה, אניגמטיים כקודמיהם. בגופם המוארך והקשה נלכדו "מאובנים" צבעוניים, פורחים בתאווה טורפת. מול הפסלים תלויים הציורים של בן-משה, והקשר ביניהם מכושף. בציורים, שתחילתם בתיבות אור (כתיאטרוני צלליות צבעוניים של המודרניזם הראשוני), כמו שוטחו הפסלים למין צילום רנטגן צבעוני של נשמתם. לאחר שאיבדו את עצמיותם הם היו לתמהיל יפה של אורות צבעוניים וצללי רפאים.

את התמונה משלים הווידיאו ההיפנוטי של פרדי כסלו, המתחבר אל הפסלים והציורים של בן-משה באותה חידתיות של אנטומיה סגורה. בווידיאו נראים עוברי יצורים קדמונים הרובצים על אלמוגים מוארים; אד ערפילי עולה ונמוג משום מקום, עוטף אותם בקיפאון מסתורי. ביניהם מנסות להתאזן הנוסחאות של אריק מירנדה, בגירסתן הלילית הפנורמית ובגירסתן היומית המיניאטורית. מירנדה מלהטט בהצלחה בין הדקורטיבי למופשט, בין החידתי ליפה. נוסחאות שתחילתן בקו ישר והמשכן כהסתעפות של עורקים או ענפים.

צדוק בן-דוד, "טבע האדם", מוזיאון תל-אביב

בחלוקת החלל במוזיאון תל-אביב לתערוכתו של צדוק בן-דוד מתחולל הקסם למטה, ואילו המפלס העליון מגלה את אחורי הקלעים של מעשה הקסם. לכן מומלץ לראות קודם את החלל התחתון, שבו הקסם הופך כמעט לנס שיופיו רב מאוד. יש בו מלאות קלה לעיכול הכובשת אותך בפשטותה הכמו נאיבית, "כמו של הטבע". דיונת חול, הדיונה האחרונה, מוצפת אור מלאכותי הנדמה לטבעי, ועל פניה צמחו ופרחו אלפי צמחים ופרחים זעירים. אך אלה צמחים מתוך מגדיר צמחים מילוני, צלליות מתכת דקיקות שנגזרו במדויק. כשנכנסים הן כולן שחורות, כתיאטרון צללים של הטבע האנושי, אך כשמתחילים להקיף את הדיונה מתגלה כי צדן האחר הוא צבעוני וססגוני להפליא. מאות אנשים גוהרים לשדה בהתפעמות, בהתמסרות לפלא הפשוט.

בחלל העליון חושף הקוסם את קלפיו, את הסוד שמאחורי הטריקים. המיניאטורות היו לפסלים גדולי ממדים, בודדים, שאיבדו את אשליית הקסם של הזעיר והמרובה. המונומנטליות השטוחה של צלליות המתכת הגדולות אוצרת בתוכה את המתח הפשטני שבין הרישום לפיסול וכמו מנסה להתנער מחוקי המשיכה והכובד של הפיסול הקלאסי. האפקט, אף שהוא מרשים ואסתטי, נותר דקורטיבי מדי. מה שמעניק לפסלים הללו עניין כלשהו הוא היחס בין ממדי גופם של המבקרים בתערוכה לממדי הפסלים. מעניין להשוותם למגזרות הברזל המאסיביות של מנשה קדישמן, שחלקן מוצגות ברחבת המוזיאון, או ל"שלכת" במוזיאון היהודי בברלין. בניגוד לדקורטיביות ולאיוריות של פסלי בן-דוד, לאלה יש נוכחות מיתולוגית כמעט, אלילית.

*התמונה שנלוותה לרשימתו של עוזי צור בשבוע שעבר לא היתה תמונה מתערוכתו החדשה של יאיר גרבוז.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ