ערן רולניק
ערן רולניק
ערן רולניק
ערן רולניק

על הסדר החברתי של העצמי-ים המרובים: לקראת פסיכואנליזה שלאחר הפוסטמודרניזם שלמה מנדלוביץ. הוצאת רסלינג, 220 עמ', 84 שקלים

הביטויים למגמה זו מגוונים: אסכולות אנליטיות מצטיידות בשחקני חיזוק אינטלקטואלים, שגם אם לא קיימו שעה אנליטית מימיהם, לא יהססו לאתר פירכות לוגיות ומכשלות אפיסטמולוגיות בחשיבתם של קלינאים. מי שמנסה לעמוד בפרץ ולתחום את גבולות השיח האנליטי, נאלץ להקצין את עמדותיו, לכפור לחלוטין באפשרות של דיאלוג מפרה בין הפסיכואנליזה לשכנותיה ולהישמע כשוטה הכפר. בכינוס שהתקיים לא מזמן ניתן היה לשמוע את הפסיכואנליטיקאי אנדריי גרין מטיח כמתוך ייאוש באנליטיקאית שהעזה להזכיר את שמו של ג'ון בולבי בדיון: "גברתי, הרשי לי להזכיר לך שבולבי לא היה אנליטיקאי. אני, כאנליטיקאי, אומר לך שתינוקות אינם קשורים לאמהות שלהם. תינוקות מאוהבים באמהות שלהם".

במשך 120 שנות קיומה הצמיחה הפסיכואנליזה תרבויות אנליטיות שונות. אלה מהן שזהותן העצמית חושלה בסימן של "מלחמת אזרחים" מתמשכת מתגלות כפגיעות פחות להשפעותיה של אי היציבות התיאורטית שהדיסציפלינה מצויה בה היום. כאלה הן למשל התרבויות האנליטיות, שהתפתחו בבריטניה ובצרפת. בתרבויות פסיכואנליטיות פחות אימפריאליות ויותר אדיפאליות ההסתעפות התיאורטית פוגעת אנושות בתפקוד הקבוצתי ובתחושת הסולידריות: לא מזמן קם מישהו ותבע את הסרת דיוקנו של זיגמונד פרויד התלוי במכון הפסיכואנליטי בירושלים. עולם ישן עד היסוד נחריבה.

ועידת יהדות ישראל והעולם

קל לחלוק על השאלתו של מושג פוליטי כמו "מלחמת אזרחים" לתיאור המתרחש בשדה שיח או בתיאוריה מדעית. ובכל זאת, מעטים יחלקו על כך שהמושג "פסיכואנליזה", ואתו תפישת התפקיד של האנליטיקאי, מוגדרים זה מכבר בצורה ביצועית ומקפלים בתוכם עמדות אתיות, אפיסטמולוגיות וטכניות, המנוגדות זו לזו לא פחות משהן סותרות את משמעות המונח פסיכואנליזה בהוראתו הפרוידיאנית: חקירת הלא-מודע בחיי הנפש.

ומה עם הטיפול? עם השאלה מה אירע לה לפסיכואנליזה שאיבדה את הבכורה כשיטה לטיפול בחולי הנפשי מבקש שלמה מנדלוביץ להתמודד בספרו ואף להציע פתרון. לתפישתו, הוויתור על החתירה לגילוי האמת, שעמדה ביסוד תפישתה העצמית של הפסיכואנליזה, הוא אשר הסיט אותה ממסלולה הטיפולי. המחבר שם לו אפוא למטרה להשיב את הפסיכואנליזה לתחומי הידיעה והפעולה המוכוונת כדי להשיב לה את "אופיה הטיפולי". חלקו הראשון של החיבור מוקדש לסקירה היסטורית ולניתוח של התפתחות הפסיכואנליזה מראשית דרכה. באמצעות ניתוח זה נוצקים היסודות לגישה טיפולית שהמחבר מכנה "גישת העצמי-ים המרובים", שבמרכזה הטענה שעולמו הפנימי של האדם מאוכלס בתצורות עצמי שונות, המחזיקות חוקיות חברתית. אותה חוקיות חברתית, טוען המחבר, היא ה"אובייקטיבי שבסובייקטיבי" - החוקיות שהפסיכואנליזה מחפשת בעמל רב כל כך בפרטי ובאישי.

קשה להבחין בין השולי לבין המהותי בהתפתחות הפסיכואנליזה. הספר עומד יפה במשימה זו והוא כתוב בצורה בהירה וסוחפת. מנדלוביץ מצליח להבהיר מושגים מורכבים, לשרטט קווי התפתחות תיאורטיים ולעשות סינתזה בין הלשונות שבהם מדברים אנליטיקאים מאסכולות שונות. אם להתעלם מכמה הכרזות תמוהות בנוסח: היינץ קוהוט הוא התיאורטיקן הראשון שהביא את הפוסטמודרניזם לפסיכואנליזה, הרי שבחלקו הראשון המניפסט מצליח על פי רוב לעמוד בפיתויי הזמן ואינו הולך שבי אחרי צמדי ניגודים חבוטים שבאמצעותם אנליטיקאים מתרגמים העדפות תיאורטיות וקליניות לסיסמאות שנכרכו בשמה של הפוסטמודרניות. אף שאינו אומר זאת במפורש, המחבר מבהיר כי אינו נמנה עם אלה המערבבים בין סמכות לסמכותנות, ואף לא עם אלה המוקיעים את השאיפה לאובייקטיביות בנימוק שהיא מבטלת את ייחודיותו של הזולת.

במניפסט בן שבעת הסעיפים שלו הוא כבר עושה לעצמו פה ושם הנחות. כך, למשל, הוא תולה את העדר השוויוניות ביחסים שבין המטפל למטופל בעובדה שהמטופל סובל. ובכן, ידועים מקרים שבהם סבלו של האנליטיקאי לא נפל ואף עלה על סבלם של מטופליו. העדפתו של הסבר הלקוח מתוך האתיקה הרפואית מבשרת על מה שבהמשך החיבור יתגלה כנטייה לפישוט יתר ולהימנעות מהתמודדות עם האתיקה של הפסיכואנליזה. תחושת התסכול המתגברת של הקורא מקורה גם בכך שהטקסט מרחף כשפירית על פני תיאוריות ותיאורטיקנים ונמנע מלצלול לתוך המורכבות של מנגנוני הריפוי השונים שפועלים זה לצד זה בתיאוריה הפסיכואנליטית. מי שיחפשו את נקודת המבט של מלאני קליין וממשיכיה או של ז'אק לאקאן ייאלצו להסתפק במועט (שגיאות נפלו בתרגום המונחים הקלייניאנים בעמ' 27). פסיכואנליזה, טוען המחבר, היא תורת טיפול המכוונת בראש ובראשונה להקלת סבל. זו טענה בעייתית, שלא מעט פסיכואנליטיקאים יחשבוה לשגויה. אמת, פרויד פיתח את תורתו בד בבד עם ניסיונו לטפל בחולים ולהקל על סבל שמקורו בנוירוזה. לכל אורך עבודתו הוא היה משוכנע בערכה התרפויטי של הפסיכואנליזה. אולם לצד דברים אלה, אין להתעלם מכך שככל שניסיונו הקליני של פרויד גדל הוא נדרש פחות ופחות לשאלה מהו המנגנון שבאמצעותו משיגה הטכניקה האנליטית את תוצאותיה הטיפוליות. הריפוי על פי פרויד הוא תוצר לוואי של האנליזה, ולא מטרתה. אף לא אחד מהמודלים הפרוידיאניים ואף לא אחת מהגישות התיאורטיות הפועלות כיום בפסיכואנליזה לא מצביעים על ההקלה בסבל כעל מטרת הטיפול האנליטי. אדרבה, אהבת האמת וההכרה בהיות הכאב הנפשי חלק בלתי נפרד מההוויה האנושית ומתפקודו המנטאלי התקין של האדם יכולה דווקא לסייע בהבחנה בין פסיכואנליזה לבין פסיכותרפיות שאינן אנליטיות.

מנדלוביץ מזכיר דברים שכתב פרויד ב-1909, על היותה של הפסיכואנליזה התערבות טיפולית, וממהר להוסיף כי תשוקתו היתה "תשוקת הרופא המבקש להביא מזור לחוליו". מן הראוי לסייג את הדברים ולהבחין בין מטרת האנליזה לתשוקת האנליטיקאי, בין הרצון לעשות אנליזה למטופל לבין הרצון לרפאו - הבחנה הנזקפת לעתים לזכותו של וילפריד ביון, אף שמקורה בכתיבתו של פרויד. על הסכנות ש"תאוות הריפוי" צופנת לתהליך הטיפולי פרויד עמד בשלב מוקדם בעבודתו. כבר ב-1909 הוא כתב לקרל גוסטב יונג: "מגיע הרגע שבו לעוסק בפסיכואנליזה, שנחל את הצלחותיו הראשונות, נכונה שעה מרה שבה יקלל אותה ואת מי שהמציא אותה. אחר כך העניינים נרגעים מעט ושיווי המשקל שב על כנו... לעצמי אני אומר לעתים קרובות: רק לא לשאוף לרפא. ללמוד, להרוויח כסף, אלו הן המטרות התכליתיות ביותר". ברור כי אין כאן הכרזה של ציניקן כי אם הכרה בחולשות הגלומות בעמדה הרפואית המסורתית כלפי התהליך האנליטי.

השאלתם של מושגים ודימויים ממדעי החברה לצורך תיאור התרחשויות תוך-נפשיות אינה זרה לשיח הפסיכואנליטי וראשיתה בכתיבתו של פרויד. במקרה שלפנינו קשה לאמוד מי ניזוק יותר, הדיסציפלינה האורחת או הדיסציפלינה המארחת, מבלבול לשונות בין תחומי דעת ומניוד מרושל של דימויים ומושגים מצד לצד. הנה כמה מהרעיונות שהוליד החיפוש אחר החוקיות החברתית במרחבי הנפש: הסכיזופרניה פורצת בגיל ההתבגרות עקב כישלון בניסוחה של "האמנה החברתית"; תזמונה של ההתפרצות הפסיכוטית חופף לתזמונה של ההפיכה הטוטליטרית; הפסיכוזה הינה הפיכה כנגד דיקטטורה; מצבו של המטופל היה כמצבה של החברה הצרפתית מיד לאחר ההפיכה; ואילו החולה הפרנואידי תוקף דווקא את הקרובים לו ממש כשם שבחברה טוטליטרית הדמויות הקרובות לשליט הן המסוכנות ביותר ולכן זוכות לטיפול משתק בשלבים המוקדמים ביותר. הטיפול: "קריסה משחררת" והפיכה פנימית שתשחרר את המטופל מעול הטוטליטריזם.

האנלוגיה המוצעת בין האישיות הכפייתית והביורוקרטיה מסתיימת בקביעה שהאידיאל הטיפולי במטופל הכפייתי דומה לאידיאל הארגוני בחברה.

את התוודעותו אל מדעי החברה מסכם המחבר בקביעה כי הכתיבה אודות הטוטוליטריות אינה כה נפוצה. לתוך העולם התוך-נפשי הוא מטיל את המודל הטיפולוגי של קארל ג' פרידריך וזביגנייב בז'ז'ינסקי, שנולד בעת העימות הבין-גושי של שנות ה-50 ואיפשר לאפיין כטוטליטרי כמעט כל משטר שלא עלה בקנה אחד עם עקרונות הדמוקרטיה הליברלית המערבית. במקום שבו הטוטליטריות הסטאליניסטית והטוטליטריות הנאצית נזכרות כמעט באותו ההינף, אי אפשר שלא לתהות: מדוע נגזר דווקא על הפסיכואנליזה המתעניינת בדינמיקה של תהליכים נפשיים, לייבא לתוכה מודל טוטליטריאניסטי סטאטי, המתעלם מן המורכבות והשונות של משטרים טוטליטריים ומזמין הכללות כה גורפות?

דיבורים ציוריים ומרחיבי דעת על "דמורקרטיזציה פנימית", "כיבוד האחר", או "הפריית העולם הפנימי בעצמי-ים שונים", ואפילו ההנגדה החיננית בין ארגון נפשי דמוקרטי לבין ארגון נפשי טוטליטרי יכולים לשרת את הקלינאי עד גבול מסוים. בתנאי שלא ירצה לדעת דבר על ההבדלים בין סוגים שונים של מבנים טוטליטריים ושאין לו עניין להתעמק במושג "הדמוקרטיה הטוטליטרית" של ההיסטוריון יעקב טלמון. דווקא הוא, שעמד על ריבוי פניו של מושג החירות ועשה שימוש מושכל בתובנות פסיכואנליטיות, מוזכר כלאחר יד באחת מאותן הערות שוליים שהספר משופע בהן.

מעבר לשימוש הלא-ביקורתי בהשוואה שבין תהליכים פוליטיים וחברתיים המתרחשים על פני זמנים היסטוריים ארוכים עד להופעתם הגלויה, לבין תהליכים המתרחשים במשך חייו הקצר של האדם, "על הסדר החברתי של העצמי-ים המרובים" מתיימר להסביר יותר משהוא מבקש להבין, והוא מחמיץ הזדמנויות להתעמק בפרקים ייחודיים בהיסטוריה האנושית שעשויים היו לעדן את המודל הנפשי-חברתי שברצונו לקדם. באידיאולוגיה הנאצית, למשל, נועד מקום מרכזי לערעור על הייררכיות וליצירת כאוס ממוסד, כנגד כל שיקולי התועלת והשימור העצמי. אלמנטים אלה מרמזים על זיקתה של הטוטליטריות הנאצית לתחביר הנפשי הייחודי לפרוורסיה ולאו דווקא לפסיכוזה, כפי שטוען מנדלוביץ. לא קיומו של "קו ברור" בין ידיד לאויב ואף לא "ניטרול הכוחות שהתנגדו לו מתוכו" הם אשר ייחדו את דמדומי המשטר הנאצי, במתקפות כאלה היה דווקא היגיון פנימי מסוים, כי אם המתקפה הלא-רציונלית על הכוחות והמשאבים שהיו יכולים לסייע להישרדותו. התנהגויות מסוג זה, בדומה למושג החולני של "השמדה בעזרת עבודה", שבה דגלו הנאצים, העידו על קריסתה הפרוורטית של ההבחנה בין דחפי החיים והמוות ובין טוב לרע. הופעתם של מבנים פרוורטיים באנליזה מלווה לא אחת בחלומות שבהם ממלאים נאצים תפקיד כלשהו. ודוק, בפילוסופיית המשפט ובפילוסופיית המדע עוינות-האובייקטיביות של הנאציזם אפשר לזהות לא מעט מרכיבים שלימים יאוגדו בתוך הביקורת הפוסטמודרנית על המודרנה.

בדומה לתחומי ידע אחרים, גם השיח הפסיכואנליטי סובל מהנרקיסיזם של ההבדל הקטן. בחינה דקדקנית של עמדות תיאורטיות שונות מגלה כי ההבדלים שבהם מתגדרים אנליטיקאים הם לעתים קרובות סמנטיים יותר מאשר מהותיים. אולם בעייתית עוד יותר מהפרספקטיבה של התפתחות המדע האנליטי היא דווקא הנטייה הרווחת כיום לטשטש הבדלים ולשמר את השימוש במושגי יסוד פסיכואנליטיים גם לאחר ששינו את משמעותם לבלי הכר. המניפסט הפסיכואנליטי הזה לוקה בנטייה כזו של שימוש במושגים אנליטיים כדי לבטא עמדות שאינן אנליטיות. מחברו, הנוטה להרעיף את התארים "מהפכני" ו"דומיננטי" על מי שהוא חפץ ביקרו, מפריז קצת בחשיבותו של הזרם ההתייחסותי בפסיכואנליזה. רוחו של סטיוון מיטשל שורה על המניפסט מתחילתו עד סופו. כמו לכל אנליטיקאי גם למיטשל היה פרויד שלו, שהפך עד מהרה ל"האחר" של הגישה ההתייחסותית. יהיה מעניין לבחון אילו תרבויות אנליטיות הלכו שבי אחרי הקסם הרטורי של התיאורטיקן וההיסטוריוגרף האמריקאי שהתעקש לראות ב"סיפוקו של הדחף" את תמצית ראיית האדם הפרוידיאנית. לפי שעה זו תופעה מוגבלת יחסית המכה גלים בעיקר על גדות ההדסון ועל גדות הירקון. כך או כך, נאמנותו של המניפסט הפסיכואנליטי ל"תיאוריית העצמי-ם המרובים" - אחד מפירות ההילולים של הרומן המפותל שניהל מיטשל עם ההגות הפוסטמודרנית - מונעת ממנו מלהציע אלטרנטיבה אמיתית לתלות האפיסטמית שפיתחה הגישה ההתייחסותית בפוסטמודרניזם הרדיקלי. יש מידה של אירוניה בכך שמנדלוביץ מחפש את הפתרון לפער המטריד אותו, בין הפסיכואנליזה כשיטת ריפוי לבין הפסיכואנליזה כשיטת חקירה ומתן משמעות, דווקא במילון המושגים של שפת מדעי החברה ובארגז הכלים של גישה טיפולית הטוענת ליחסיות של הידע על עולם התופעות הנפשיות. לפעמים משתלם לחפש את המטבע מתחת לפנס, כלומר להקשיב למטופל ולנסות להבין את הנפשי מתוך עצמו.

תיאוריות מדעיות, בדומה לבני אדם, אינן מתפרקות בבת אחת. רגע לפני כן הן נשמעות תיאולוגיות. ההרהורים על הריפוי הפסיכואנליטי, שהיו בתחילת החיבור מלמדים ומכבדים, נשמעים בהדרגה כדברים בעלמא: "הטענה הבסיסית המלווה את הפסיכואנליזה מאז ראשיתה היא שהעבר, קרי ההיסטוריה האישית של המטופל, קובע את ההווה ובכלל זה את ההפרעה הנפשית". אם אכן זו "הטענה הבסיסית" של הפסיכואנליזה מה לנו כי נלין על האופן הקריקטוריסטי שבו מוצגים מטפלים אנליטיים בתרבות הפופולרית, כמי שמעודדים את מטופליהם לנבור בעברם ולהאשים את אבא ואת אמא במר גורלם. למרבה המזל, זו אינה הטענה הבסיסית של הפסיכואנליזה. מפי פרויד למדנו עד כמה מורכבים הם היחסים שבין היסטוריה לזיכרון. מפי הפסיכואנליזה למדנו שאין מוקדם ומאוחר בלא מודע ושההווה הנפשי ועולם הפנטסיה הם המעצבים את תפישת העבר המשתנה של היחיד ואת הזיכרון ההיסטורי של החברה. אפילו החולים ההיסטרים של ראשית ימי האנליזה תוארו כמי שסובלים מזיכרונותיהם ולא מעברם. ובדיבור אחד נאמר עוד כי הפסיכואנליזה מקדשת את הרגרסיה ואת העמדה הילדית של המטופל ואילו בגישת העצמי-ים המרובים "המטופל אמור להיכנס לעמדה ילדית אך אמור לצאת ממנה ולהפעיל, כנגד עמדה זו, עמדה בוגרת, המנצלת את חלקיו הבוגרים והפונקציונליים".

לא ברור כיצד אמור המטופל לבצע את הכניסות והיציאות המרהיבות הללו מעמדה ילדית לבוגרת, ומה פשרה של הדיכוטומיה המשתמעת מדברים אלה בין הילדי לבוגר. מה מקומן של האסוציאציות החופשיות בגישת העצמי-ים המרובים? האם הן ביטוי לעמדה בוגרת או לעמדה ילדית? האם הילדי אינו "פונקציונלי"? ובמחשבה נוספת, מה פירוש "המטופל אמור"? בעבר הלא כל כך רחוק לא היה קושי מיוחד לזהות את הקשר בין תיאוריית הריפוי שבה מחזיק אנליטיקאי לבין הטכניקה הטיפולית שאותה הוא נוקט. כיום ההבחנה שבין מטרות הטיפול האנליטי לבין האמצעים או העמדות המסייעים להשגתן נהפכה למשימה קשה ויש הטוענים כי היא מיותרת כלל ועיקר.

מהו אפוא מנגנון הריפוי של שיטת העצמי-ים המרובים? מה אמור לעשות המטפל כדי שהמטופל יעשה את שהוא "אמור לעשות" וירפא? המטפל, כותב מנדלוביץ, הוא "זרז מזדמן לביטוין של חוויות עצמי", הוא מפרה את העולם הפנימי של המטופל בעצמי-ים שונים, כאלו שיאפשרו להניע את השינוי שאותו מבקש המטופל. בהמשך נאמר, כי תהליך השינוי שאליו כוון הטיפול הושג בהעשרת עולמו הפנימי של המטופל בחוויות עצמי חדשות, כאלה שמקורן במערך היחסים שלו עם המטפל. בחיבור מתואר גם "טיפול אינטנסיבי" (בתדירות של פעם בשבוע ובשילוב של תכשירים נוגדי פסיכוזה) בגישת העצמי-ים המרובים שעלה יפה.

שלא כמו חלקיו התיאורטיים של החיבור שסיברו את האוזן יותר משסיברו את הדעת, החלק היישומי בחיבור גם את האוזן אינו מסבר. הרצון בשינוי אינו תנאי לריפוי נפשי אלא אחת ממטרותיו. והפונקציה שהמטפל האנליטי ממלא היא בוודאי מורכבת יותר מזו של "זרז מזדמן לחוויות עצמי". מרבית המטופלים מעוניינים להיפטר מסבל או מחרדה תוך שימורו של הסטטוס קוו הישן ונפשם נלחמת בשצף קצף ברעיון השינוי ובוויתורים הנפשיים הכואבים הנדרשים בעבורו. התעוררות הרצון בשינוי תבשר לעתים על כך שהמטופל אינו חרד עוד מהמפגש עם עולמו הפנימי ושהטיפול עשה את שלו. יש לקוות שהמחבר יגלה בעתיד למה כוונתו ב"הפריה" וב"העשרה" של עולמו הפנימי של מטופל וכיצד בדעתו להעביר את התיאוריה שלו מהמישור המטאפורי למישור האנליטי. לפי שעה, השימוש החוזר ונשנה במלים "חוויה" ו"חוויות עצמי" על הטיותיהן השונות מרמז על כך שעיקר עניינה של גישת העצמי-ים המרובים, חרף הצהרות האמונים המשוגרות לעבר הלא-מודע, הפנטסיה והמיניות הילדית, הוא בנעשה בקומות העליונות של הנפש.

מחברו של המניפסט הפסיכואנליטי הפוסטמודרני אינו פסיכואנליטיקאי, כי אם פסיכיאטר ופסיכותרפיסט. הוא בוודאי רשאי לפטור עצמו מהפולמוס "מהי פסיכואנליזה". אך ספרו, יותר משהוא מסייע לבסס את מעמדה של הפסיכואנליזה כשיטת ריפוי שבמרכזה החתירה לאמת, חושף דווקא את רוחות הרפאים הקדם-אנליטיות והאידיאולוגיות המהלכות בתוך הפסיכותרפיה האנליטית. מבחינה זו הוא אינו מחלץ את הפסיכואנליזה ממשבר הפוסטמודרניות, אלא נותן משנה תוקף דווקא לחששות שביטא פרויד מהפיכתה של הפסיכואנליזה ל"רפואית" ולפרגמטית יתר על המידה, חששות שהתגשמו במלואם בסיפור עלייתה ונפילתה של הפסיכואנליזה באמריקה, ואשר מתגלים כרלוונטיים גם לתקופתנו: "איננו משתוקקים לכך שהפסיכואנליזה תיבלע על ידי הרפואה ותאוחסן שם לדיראון עולם בספרי הלימוד של הפסיכיאטריה בפרק על טיפול; לצדן של שיטות כדוגמת הסוגסטיה ההיפנוטית, האוטוסוגסטיה והשכנוע" (פרויד, 1926).

ומתבקש גם לשאול, כיצד מגיבים המטופלים בגישת העצמי-ים המרובים להטיה הסוגסטיבית, השיפוטית והפדגוגית שלה, אשר מאיימת לדחוק אותה ואותם לתחום הטיפולים הנפשיים הלא-אנליטיים?

מטפל: "אתה יכול להסביר לי למה אתה לא מצליח להחליט? הרי מדובר במשהו פעוט... להחליט אם להירשם לקורס או לא".

מטופל: "זה נשמע פשוט, אבל זה לא. זה מסובך".

הד"ר ערן רולניק הוא פסיכיאטר, פסיכואנליטיקאי והיסטוריון. ספרו "עושי הנפשות: עם פרויד לארץ ישראל" ראה אור בהוצאת עם עובד

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ